הנבל הפסיד, צבאו הוכחד. אבל סיפורנו לא מסתיים כאן

"מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף" (שמות, ט"ו, ד'). זה היה אמור להסתיים ככה, לא? כלומר, סיפור יציאת מצרים. הרי יש לנו ממש התחלה (עבדות בני ישראל, גזירות פרעה, משה בתיבה), אמצע (משה בבית פרעה, נסיך מצרים, הרג המצרי ובריחה למדיין, ההתגלות בסנה הבוער, שיבה למצרים) וסוף (מנהיג המרד שב לארמון להתמודד עם פרעה בזהותו העברית, עשר המכות), ואפילו סצנת סיום הוליוודית א־לה "מארוול" - קריעת ים סוף, המעבר בו וטביעת צבא פרעה.

הנה: הושלמה היציאה ממצרים. הושלם מסעה של הדמות, משה, ולקינוח - הנבל הפסיד וכשל וצבאו הוכחד. ניצחון להשם, למשה ולעם ישראל. The end. אז זהו, שלא. עכשיו בכלל מתחיל הסיפור. ואיזה סיפור!

וכך נדמה לא אחת שעם ישראל, וההיסטוריה של היהודים, נעים בין סיפורים, בין עלילות מטורפות, בין סרט פעולה מדהים למסע ארוך ומחשל במדבר, למעמד הר סיני, ללוחות הברית, למלחמה עם עמלק, למות משה ולסצנת הר נבו. ואז עוד סיפור: סיפורה של אומה חדשה בהקמה, של כיבוש, גיבוש זהות והפיכה לעם חדש. ואז סיפור חדש, ועוד סיפור חדש, ואז עוד סיפור חדש. אינספור סרטים, ספרים, עלילות, דמויות, סצנות, תהפוכות, ניסים ומחדלים, גבורות לצד רגעי שפל ועליבות.

ועכשיו, אנחנו כותבים פרק נוסף, או שההיסטוריה כותבת אותנו. דבר אחד בטוח: כפי שיציאת מצרים היא סיפור אחד בלבד מני רבים בתולדותינו, גם הימים האלה הם סיפור שיסתיים. ואחריו יתחיל סיפור חדש. איזה? תשאלו את אלוהים.