המסע לא תם: למלחמה הזאת יש ממד מוסרי מיוחד

1

אחרי הקטסטרופה הגדולה, יש לאסוף את השברים ולבנות לוחות חדשים. בזה ייבחנו המנהיג והעם כאחד, האם הם מצליחים להתגבר על האסון ולהתעלות מבירא עמיקתא של סגידה לעגל זהב ומחולות אליליים, לאיגרא רמא של בניית המשכן והשראת שכינה.

לא רק בשורת שחרור מעבדות מכיל החומש השני, אלא טעינתה של הבשורה בתוכֶן: קבלת תורה והקמת משכן, קונסטיטוציה והשראת שכינה. לא רק חירות מעבדות, אלא כניסה לברית שמשמעה חירות מסוג אחר, כזה שהעולם לא הכיר עד אז: חירות עולם. השבת תגיע להשלמתה הטרנספורמציה של עם העבדים לאומה מסודרת עם חוקה ומקדש. עכשיו אפשר להיכנס אל הארץ ולהקים בה ממלכה שתיישם את החוקה והרעיונות שניתנו בברית סיני.

2

כדאי לחזור על הראשונות: לא התורה קדמה לישראל אלא ישראל קדמה לה. כלומר, יחידי האומה – גדולים ככל שיהיו – לא קיבלו את התורה, אלא רק העם. הוא שיצא ממצרים ורק מכוח היותו עם, נכנס בברית סיני וקיבל תורה. זו היתה המטרה הראשונה שנאמרה לאב הראשון: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ, וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי (עַם) גָּדוֹל". הקמת אומה שתהיה ברכה לעולם.

כיצד נעשים אומה? בברית בין הבתרים סומנה הדרך למייסד האומה: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם... וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל... וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה". היחידים יהיו למשפחה, והמשפחה לשבט וכך ייבלעו ברחם האימפריה המצרית, עד שיושלם עובר הלאומיות העברית וייוולד בצירי לידה של דם ואש ותמרות עשן. את הגוף הלאומי הזה נצטרך לטעון בתוכן נצחי, אבל ראשית יש להכיר בנוכחותו הברורה בהיסטוריה. רק מכוח היותנו עם יכולנו לתבוע בעלות על ארצנו היחידה. שכן, התנאי לירושת הארץ היא הקמת ישות פוליטית – ממלכה או מדינה – שתחיל את הריבונות של העם על הארץ וכך תוכל להוריש אותה לדורות הבאים.

3

"וַתֵּכֶל כׇּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד, וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה". לא בכדי שמעו חכמינו במילים האלה השלמת מלאכה אחרת, גדולה: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכׇל צְבָאָם, וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה". הנה החיבור בין תחילת "בראשית" לסיום "שמות", בין האל שברא שמיים וארץ, לעמו שבנה מקדש לשכינה. זו מסגרת, המתחילה בראשית היקום ומסתיימת בהשראת שכינתו של הבורא בתוך עַם המפיץ את בשורתו, תיקון העולם והטבתו: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן".

אמרתי פעם בכנס באיטליה, שהשראת השכינה הנחה על האדם מביאה לנבואה. ומהי המצאה, פיתוח מדעי או "סטארט-אפ" - אם לא השראה מלמעלה, ניצוץ המבעיר את הרוח היוצרת של האדם כדי להיטיב ולשפר את העולם? בגלות, עסקנו רוב הזמן בהישרדות; עם שובנו ארצה, יכולנו לעסוק גם ברוח, בתורה ובמדע. הרוח הלאומית הרדומה התעוררה, ומפיחה בנו אינספור רעיונות מדהימים. לעת עתה, זה בתחום המדע והטכנולוגיה, אך בהמשך אפשר לצפות להתחדשות הנבואה.

מלחמה זו שאנו מצויים בה על שום מה? אין לנו גבול עם איראן ובכל זאת, מאז שמשטר האייתוללותחטף את הציוויליזציה האיראנית, הקדיש את מרצו ויכולותיו לא להטבת חיי נתיניו, אלא למלחמה בעם היהודי ובמדינתו. ולא נגד קיומנו הפיזי בלבד, אלא בעיקר נגד בשורתנו הרוחנית והתרבותית. משום כך, יש למלחמה הזאת ממד מוסרי מיוחד.

4

בשבת לפני ראש חודש ניסן, מוסיפים את פרשת (קידוש) החודש: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחׇדְשֵׁי הַשָּׁנָה". ניסן הוא חודש ההולדת שלנו כלאום, וזו המצווה הראשונה שעם העבדים הצטווה בהיותו במצרים, רגע לפני השחרור. מדובר בפעולה משפטית של קביעת ראשי חודשים שעל פיהם מתנהל לוח השנה שלנו כולל החגים. כדי לשחרר את תודעת העברים מעבדותה, עליהם לשלוט בזמן. במבט היסטוריוסופי, המצווה הזאת שחררה אותנו מכפיפות לחוקי ההיסטוריה הרגילים. עם שלא מציית לחוקי הבלייה הנפוצים של ציוויליזציות ועמים, ולא נעלם בערפילי ההיסטוריה עם חורבנו, אלא קם לתחייה מאפרו ושב הביתה לארצו ומכונן בה מחדש את ממלכתו. ולא פעם אחת; פעמיים! אין תופעה דומה בהיסטוריה העולמית.

בתחילת "ויקהל", לפני שמשה מגייס את העם לתרום חומרים למלאכת המשכן, הוא מדגיש: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'". יפה הבחין הרב א"י השל – לפני הקמת משכן לקדושת המקום, למדנו לקדש את הזמן, את השבת. ואין מלאכת המשכן דוחה את השבת. בזמן שאומות אחרות השקיעו את מרצן בהקמת ארמונות ומבנים מונומנטליים, העם היהודי בנה ארמונות בזמן.

5

לא בכדי קשורה שליטתנו בזמן עם לידתנו כעם. הרב חיים דרוקמן כתב שהעבד אינו שולט בזמנו אלא אדונו. בכך שהתורה העניקה לנו את היכולת לקדש את הזמן, היא הפכה את העבדים לאדונים השולטים בזמנם. יתרה מזו, במאה ה-12 פסק הרמב"ם: "אין מחשבים וקובעים חודשים ומְעַבְּרִים שנים - אלא בארץ ישראל, שנאמר: 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'". כבר בראשית צמיחתה של הלאומיות העברית סומנה המטרה הסופית: הכניסה לארץ. ריבונותנו על הזמן יונקת מאחיזתנו בארץ.

ספר הזוהר שמע במילים: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן, מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה", לא רק את הפקודות שחילק משה לאמנים בוני המשכן, אלא משהו עמוק יותר: "פקודת המשכן היתה על ידי משה, שכתוב 'פקוד פקדתי אתכם'... ועשה לה פקידה להוציאה מהגלות". הזוהר שמע את הפקידה הראשונית מול הסנה, בראשית דרכו של משה, שם הוקדש לשליחותו: "לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם... פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם... בְּמִצְרָיִם". זה הצופן שעבר בעם, מאז שיוסף השביעם: "אָנֹכִי מֵת, וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם.. אֶל הָאָרֶץ" - יום אחד יגיע הגואל ויזדהה במילים "פקוד פקדתי", אני זוכר אתכם ואת הארץ שנשבעתי לתת לאבותיכם. הזוהר מרחיב אפוא את הצופן "פקוד פקדתי" לא רק לגאולתו של העם מבית העבדים, אלא כולל בתוך הביטוי גם את התכלית של "פקודי המשכן" והשראת השכינה.

6

החומש השני נחתם בתנועה: "בְּכֹל מַסְעֵיהֶם". זאת התשובה המוחצת לכל אנטישמי המפקפק בזכות קיומנו: איננו שורדים בהיסטוריה; אנחנו מעצבים אותה. מאפר הקטסטרופה, בנינו מדינה; ומתוך המערכה הנוכחית, נבנה קומה נוספת של רוח, נבואה ויצירה.

הענן לא נח עדיין, והמסע טרם הושלם. אך המטרה, כפי שנלחשה מדור לדור עוד במצרים - "פקוד פקדתי" – ברורה גם בימינו: להקים בארץ חמדת אבות ממלכה, שתהיה משכן לברכה לכל משפחות האדמה. סבלנות, אנחנו בדרך.