לא תאריכים - תהליכים: איך נדע מתי תיגמר המלחמה

זיהוי תהליכים

הרעיון של המלחמה הולך ככה, אומר גורם ביטחוני בכיר: ביד אחת אנחנו לופתים את גרונו של המשטר בעוצמה. ביד השנייה מנערים אותו במפתיע, פעם ועוד פעם ועוד פעם, עד שתישבר המפרקת.

היד הראשונה היא המאמץ הצבאי המסודר: קודם מערכות הנ"מ, אחר כך הטילים הבליסטיים, אחר כך שרידי פרויקט הגרעין, אחר כך מפקדות הדיכוי של המשטר. היד השנייה היתה ההפתעה שתכננה ישראל.

ההערכה בישראל היא שגם הלפיתה הצבאית עצמה, אם תימשך כמתוכנן, תוביל לנזק בלתי הפיך למשטר. מרתק לראות בוטיק ומפעל תעשייתי פועלים יחד, מתארים בישראל. חיל האוויר שלנו מתכנן במדוקדק מתקפות שהן אומנם עצומות ממדים במונחים ישראליים אבל בכל זאת תמיד נשענות על קונץ פטנט, תמיד על למצות 150% מהפוטנציאל של הציוד והחימוש. האמריקנים מגיעים ופשוט טוחנים לאבק את המטרות עם כוח אש לא פרופורציונלי. הם לא שמעו על כלכלת חימושים (וגם לא נוטים להתייעץ בכל דבר עם הפצ"רית).

מלחמה אינה תוכנית כבקשתך, אמר נתניהו השבוע. רק בוועדות חקירה ממלכתיות אפשר לדרוש תכנון מדוקדק מראש שיתממש במלואו. תכנון היה, כמובן. ראש הממשלה מתעב מצגות פאוור־פוינט כמעט כמו את חמינאי, ומנהל נגדן מלחמה בישיבות כבר שנים, ללא הצלחה מרשימה במיגור האיום. ובכל זאת, לפגישה עם טראמפ בבית הלבן לפני חודש בדיוק הגיע בעצמו עם מצגת, בת שבעה שקפים, הפירוט המלא של עקרונות המלחמה המשותפת. איך אתם עומדים בזה, שאל טראמפ, מכוון לשנתיים וחצי של מלחמה כשעוד סיבוב בדרך. אתם נמר קדמוני, עם שיניים חדות, ענה נתניהו, אבל אנחנו גירית הדבש. חיה קטנה, חסונה, אבל פראית וקשוחה.

הדרך של החיה האיראנית הפצועה להילחם בגירית ובנמר דומה במפתיע לזו של חמאס. סינוואר בנה על ניצול הרגישות של האוכלוסייה הישראלית לחטופיה והאוכלוסייה המערבית - להרג חפים מפשע. משמרות המהפכה בונות על הרגישות המערבית לזינוק במחירי האנרגיה, ועל משיכת זמן. בישראל הכלל החדש הוא להתמקד בהגשמת המשימות ולא בלוח השנה: לא תאריכים - תהליכים.

בלון גז

זמן קצר אחרי פרוץ המלחמה, הודיעה קטאר על הפסקת פעילות מתקן ההנזלה של הגז הטבעי, בשל פגיעה איראנית. ההשלכות הגיעו מייד, בדמות מחיקת עודף הגז בעולם וזינוק במחירי האנרגיה. ארה"ב רגישה מאוד למחירי האנרגיה, במיוחד הנשיא הזה שחזר לשלטון על גלי ההדף של האינפלציה המסחררת.

אבל אז עדכן מי שעדכן את הנשיא שיכול להיות שמדובר במזימה רחבה יותר: תיאום בין איראן וקטאר על סגירת המתקן כדי להפעיל לחץ לסיום המלחמה. לפי הטענה, טראמפ זעם והבהיר שזה לא יימשך.

מצוקת הקטארים נוגעת ללב: בלי איראן אין צורך בבסיס אמריקני קדמי בדוחא, ובלי בסיס אמריקני השפעת נסיכות הגז מתנדפת. אולי זו הסיבה שהקטארים הפנו מאז תחילת המלחמה כמה מסרים מפויסים מאוד לישראל. פתאום הפצצות ישראליות לא מתוארות באל־ג'זירה כרצח עם. בקצב הזה אפילו טאקר קרלסון, שמשומן בכסף קטארי ענק, עוד יגלה מחדש את נפלאות העם היהודי. להם מגיע, אבל גם ידידים גדולים שלנו, כמו האמירויות, הם בצד הסופג של המלחמה. לטובתם ולטובתנו כדאי שהמלחמה תסתיים בהכרעה חד־משמעית. הם, בניגוד אלינו, לא בנו מדינה תחת אש. אם יהפכו לקו ראשון בשנים הקרובות, אנחנו אלה שנוכתר כאשמים, על כל ההשלכות הבעייתיות.

בצר להם עשויים ראשי קטאר לגרש משטחם את חמאס. התירוץ הוא היעדר הגינוי למתקפות האיראניות. הסיבה האמיתית היא רצון להתקרב למערב. סופו האפשרי של משטר האייתוללות מסמן גם את סוף עידן התיווך. אם אין אימפריית טרור שיעי, אין חטופים להחזיר, מלחמות לסיים, כסף לשמן.

גם לראשי חמאס לא קל, כמובן. בטורקיה ספק אם יקבלו אותם, בטח כאשר ארדואן גילה שטראמפ, שאותו החשיב כנמצא בכיסו, מנהל רומן סודי וממושך עם הכורדים שנואי נפשו. ובעיקר, מה עושים כשאבא מפציץ את אמא? השבוע נפתחה שגרירות איראן בדוחא לניחומים על מות חמינאי. האיראנים ציפו שאחרי כל כך הרבה שנים של שיתוף פעולה, ראשי הארגון יבואו לנחם. מצד שני, זהו לא מסר שיתקבל יפה אצל הקטארים בימים שבהם הם חוטפים טילים בליסטיים. התלבטו, והתלבטו, והסוכה, עד עתה, נותרה ריקה.

סיפור של חורב

קצת קשה לזכור, אבל הכנסת עדיין עובדת. באופן חריג מאוד, טרם נקבע מועד תום כנס החורף. מכיוון שלא ברור מתי מתחילה פגרת פסח, גם לא ברור מתי היא תסתיים. אבל ברור שתסתיים מאוחר. אמצע מאי הוא מועד אפשרי. יש לכך משמעויות מרחיקות לכת על הבחירות, מועדן וסדר היום שלהן. אם נתניהו אכן מתכנן לקיים אותן ב־1 בספטמבר, המשמעות היא שהכנסת תחדש את פעילותה לשבוע או לשבועיים בלבד, ותתפזר. במקרה כזה לא יהיה חוק גיוס.

רשמית, החרדים טרם אמרו נואש. עוד ביום שישי שלפני תחילת המלחמה נערכו התייעצויות בדרג הבכיר ביותר, בלי לדעת שמחר, בפעם השנייה, מתקפת פתע באיראן תכניס למקפיא את חוק הגיוס. ספק אם ייצא משם.

הזמן נחוץ לקואליציה כדי להעצים את הסכסוכים הפנימיים באופוזיציה. החלטתו השבוע של נפתלי בנט לשכור את שירותיו של ליאור חורב, מהמבקרים המיליטנטיים ביותר של נתניהו, אינה עוד ידיעה ברנז'אית. חורב הוא סדין אדום בימין עוד מימי ההתנתקות, דרך אולמרט, לבני והסיבוב האחרון עם יאיר גולן. צירופו לצוות מעיד שבנט מזהה דליפה באגף שמאל שלו לכיוון איזנקוט, ומוכן לעשות הכל כדי לבלום אותה גם במחיר אובדן קולות ימניים יקרים.

בשבועות האחרונים בנט מאגף משמאל - אם לקרוא לזה כך - את יריביו לגוש. איזנקוט גינה את החלטת היועמ"שית להמליץ על פיטורי בן גביר בעיצומה של מלחמה, בנט לא. זו אסטרטגיה שיש בה היגיון ויש בה סיכון. ההיגיון נובע מהעובדה שרוב מכריע של קולותיו של ראש הממשלה לשעבר מגיעים ממחנה המרכז־שמאל, וכידוע במחנה הזה, אם אתה לא הכי גדול, חיש מהר תהיה הכי קטן. ויש סיכון עצום, כי הנכס העיקרי שלו היה היכולת להביא מצביעי קואליציה. ויתור עליהם עשוי לשלול ממנו את הנכס ולהשאיר אותו רחוק מנמל הבית, במים עוינים.

צומת הרצוג

יש אנשים שמומחים בדחיית סיפוקים. נוצר רושם מסוים שטראמפ אינו נמנה עימם. הוא גידף את הנשיא הרצוג לאחר שזה התעכב יותר מדי, לטעמו, במתן חנינה לנתניהו.

ייתכן שהחודשים הקרובים יאפשרו לו לתרגל את השריר הזה. הסיבה היא שעבור הנשיא הרצוג, משפט נתניהו, דרמטי ככל שהוא, הוא רק הסימפטום לבעיה חריפה יותר. שנותיו כנשיא הפכו אותו שוטר תנועה בצומת הגדול שמפגיש בין מערכת המשפט למחנה הימין. הצומת הזה פקוק וחסום אחרי תאונת שרשרת ענקית: משפט נתניהו הציע פרשנות קרימינלית של שוחד למעשים שעד אז נחשבו בליבת הפוליטיקה או בשוליה (עד עתה, לפי הערות השופטים, לא בהצלחה יתרה).

בעקבות זאת התלכד הימין סביב רפורמה משפטית שפירשה את מערכת המשפט כמוקד פוליטי שיש להכריעו. ואז הגיעו אסון 7 באוקטובר והצורך להקים ועדת חקירה, עם הוויכוח אם שופטי העליון יוכלו למנות את חוקרי הפוליטיקאים.

כדי לפנות את הצומת יהיה צורך בעסקה כוללת. הרי אם הרצוג לא יעניק חנינה כוללת, יימשך המשפט ותימשך הקטטה. אם יעניק חנינה כוללת, הקואליציה תמשיך ברפורמה והאופוזיציה תמשיך להאמין שלא נעשה צדק.

להלן הבעיה: איך אפשר בכלל להגיע לעסקת חבילה ערב בחירות? נאמר שתושג הסכמה על חקיקה משפטית בהסכמה. מי בדיוק יכבד אותה? יבואו סמוטריץ׳, בן גביר וחלקים בליכוד ויגידו: תבחרו בנו ואחרי הבחירות נחדש את כל המהלכים להדחת היועמ"שית ולשינוי ביהמ"ש העליון. ובשפה לגלית: איך שני צדדים לחוזה יכולים לחייב צד ג׳?

ולכן נראה שרגע האמת של דיוני החנינה יגיע לאחר הבחירות, במהלך המשא ומתן הקואליציוני. אם, בהתאם לרוב הסקרים, לשום גוש לא יהיה רוב, לא מופרך להניח שבית הנשיא יארח במקביל שני מרתונים: גם ההמלצות על המועמד להקמת הממשלה וגם אלה על עסקה כוללת. ראש הממשלה המיועד ושותפו המיועד מהמחנה השני, יחד עם היועמ"שית והנשיא, ידונו במתווה של סיום המשפט, ועדת חקירה ממלכתית בהרכב מוסכם וחוק יסוד: החקיקה, כולל שינויים בהסכמה במערכת המשפט.

בג"ץ לא יהווה בעיה במקרה כזה. השבוע התפרסם ספרו של היועמ"ש לשעבר יצחק זמיר: "האם החנינה לאנשי שב״כ היתה המעשה הנכון והראוי?... כתבתי לנשיא המדינה חיים הרצוג חוות דעת שלפיה ניתן לחון רק עבריינים, ולא מי שעדיין הינם בחזקת חפים מפשע וטרם הורשעו. מתברר שמבחינה משפטית טעיתי - בפרשת השב"כ ביהמ"ש העליון פסק שהנשיא מוסמך לחון אותם גם אם טרם הוגש נגדם כתב אישום". בעיה אחת פחות.