איך נראה הניצחון המוחלט? ככה

מהו ניצחון מוחלט? ובכן, תלוי את מי שואלים, ומתי. ניקח לדוגמה את מצרים. יש שיאמרו: מלחמת יום כיפור, שבעקבותיה נחתם הסכם שלום. ויש רואי שחורות שיקדימו לומר: הניצחון על מצרים במלחמה הבאה שתפתח נגדנו. אנחנו למודי ניצחונות על מצרים. הבסנו אותם במלחמת העצמאות ב־1948, אחר כך כבשנו להם את סיני ב־1956, ואז כיסחנו אותם נחרצות ב־1967. אם מלחמת ששת הימים לא נחשבת ניצחון כמו שצריך - אז מה כן?

לו רק ההיסטוריה היתה נעצרת בנקודה הזו, במקום להמשיך הלאה. אחרי שניצחנו אותם בששת הימים המצרים פתחו במלחמת ההתשה, תוך הפרה של הסכמי הפסקת האש. ואמנם לא ניצחנו־ניצחנו, אבל לפחות לא הובסנו, כדי שנופתע ב־1973 במלחמת יום כיפור, ובה ניצחנו אותם עד לקילומטר ה־101 מקהיר. ואפשר היה לקרוא לזה ניצחון, אלמלא הענקנו להם את סיני במסגרת הסכם השלום ב־1979. כך הצד המובס יכול לטעון לניצחון ולהתאמן על מלחמה חדשה נגד ישראל ולהכניס כוחות צבאיים לסיני ותחמושת לעזה, וכל זה עם הסכם שלום היסטורי. מה שמעלה שאלה מבלבלת נוספת: איך נראה שלום?

לנביא ישעיהו יש כמה הגדרות רבות־קסם. כנהוג בפסוקים יפים, נהוג להשמיט מהם את החלקים שקשורים לניתוץ אלילים, לניהול חיים דתיים, ל"כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר־ה' מִירוּשָׁלִָם". זוכרים את "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא־יִשָּׂא גוֹי אֶל־גּוֹי חֶרֶב וְלֹא־יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה", ואת "וְגָר זְאֵב עִם־כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם־גְּדִי יִרְבָּץ". זהו שלום אוטופי גם אם מביאים בחשבון את המסגרת היהודית, והאוטופיה התחזקה כשליתר ביטחון, בטקס חתימת הסכם השלום עם מצרים, רה"מ מנחם בגין השמיט את החלקים שנוגעים במפורש למקומה של היהדות בשלום הזה. כך נוצר שלום זהה לחזון "Imagine" של ג'ון לנון. עולם ללא לאומים, ללא גבולות, ללא "משהו לחיות או למות למענו".

ולכן, גם כששוחרי הניצחון המוחלט מצפים בכיליון עיניים לסיומה של המלחמה שהתחילה ב־7 באוקטובר, ולצידם מחנה השלום מתלונן על היעדר ניצחון וגם מייחל להסכם - ייתכן ששני הצדדים שופטים גם את הניצחון וגם את השלום כאוטופיות שעומדות מעל ההיסטוריה ומעל הריאליה של הטבע האנושי.

עמים רבים נלחמו וחתמו על הסכמי שלום רק כדי לצאת למלחמה במועד מאוחר יותר. לניצחון (וגם לתבוסה) יש מחיר באבידות בנפש, בפגיעה כלכלית, באובדן שטחים ומשאבים. לעיתים גם להסכמי שלום. הסכם השלום עם המצרים, למשל, נוסף על יתרונותיו, היה כרוך בוויתור על עומק אסטרטגי, בקיבוע דמותה של מדינת ישראל בעיני העולם (ואויביה) כמי שמוכנה לוותר על הישגי המלחמה המובהקים שלה - קרי, אדמה - ובפתיחת אוטוסטרדה של הברחות אמצעי לחימה לעזה, שהמצרים סירבו בתוקף לקחת אליהם והעדיפו להשאיר אותה כמכשיר להקזת דם תמידית נגד ישראל. סוגים מסוימים של שלום הם הקדמה למלחמה בתנאים גרועים יותר.

ייתכן שהשלום המפואר, ההיסטורי והמעוטר עם מצרים הוא שלום לדורות. נראה שמצרים מאמינה בקונספט הזה רק באופן חלקי. היא עיבתה את כוחות הצבא בסיני, והצבא המצרי מתאמן למלחמה בישראל. אם תחליט לפתוח במלחמה חדשה נגדנו - היא תעשה זאת בתנאי 1967, ולא בתנאי 1973. אם נצטרך לכבוש את כל סיני מחדש, האם עדיין נתייחס להסכם השלום מ־1979 כשלום מפואר והיסטורי, או כוויתור על יתרון אסטרטגי?

בעשור השקט בין צוק איתן ל־7 באוקטובר, אנחנו - ניהלנו את "הסכסוך". חמאס - חפר מנהרות. יאיר לפיד מסר שטח ימי ללבנון, וחיזבאללה המשיך לאגור טילים ממרחק קלוז־אפ מגבול הצפון. נתניהו טִרחן על איראן בקונגרס ובאו"ם, ומתנגדי הרפורמה האירו את ניו יורק בתמונות שלו במדי אסיר. יחסית - היה שקט, במובן של היעדר מלחמה פעילה; היעדר שבעיניים מסוימות שקול כנגד שלום, אלא אם הצד השני בסכסוך מנצל את תקופת השלום כדי להיערך טוב יותר למלחמה הבאה.

גם הניצחון לובש צורות שונות. נתניהו הבטיח בתחילת מלחמת התקומה לא סתם ניצחון, אלא ניצחון מוחלט. והנה, אחרי יותר משנתיים, חמאס לא נכנע ולא איבד את האחיזה בעזה. חיזבאללה עדיין משגר טילים מלבנון. לאיראנים עדיין יש שלטון אייתוללות ואורניום מועשר. אזרחי ישראל נוהרים למקלטים כמה פעמים ביום, ובלילה. המשק במתכונת חירום. ככה נראה ניצחון?

כרגיל, תלוי את מי שואלים, מתי ומה מודדים. ובעיקר - כנגד מה משווים. אם למצב שלפני המלחמה, אם כנגד אוטופיית כיתות האיתים, אם כנגד הבטחת הממשלה, או כנגד לוח הזמנים של ההיסטוריה, שתמיד מתגלגלת ותמיד תציב לפתחנו את המלחמה הבאה, ואולי גם את הסכם השלום הבא. אף אחד מהם אינו סוף פסוק.

ולעיתים, מי שעייף (בצדק) מהרוגים ומפצועים, ממילואים, מלילות של שינה מקוטעת ומפגיעה במשק ובמערכת החינוך, עשוי למהר להכריז על ניצחון, על תבוסה, על שלום - רק כדי שכל זה ייפסק. חבל שזה לא

בינתיים, גם המלחמה הנוכחית היא אירוע מתגלגל, אם כי ודאי יהיו מי שיפרידו בין המלחמה בעזה לבין המלחמה נגד איראן וחיזבאללה. הרצון לסיים אותה - בניצחון או בשלום - מובן, ולעיתים, מי שעייף מהרוגים ומפצועים (בצדק), ממילואים (בצדק), מלילות של שינה מקוטעת (בצדק) ומפגיעה במשק ובמערכת החינוך (בצדק) עשוי למהר להכריז על ניצחון, על תבוסה, על שלום - רק כדי שכל זה ייפסק. חבל שזה לא עובד ככה.

ניצחון הוא לא רק הכרעה צבאית בקרב אחד מני רבים - אלא גם שימור ההישג, לפחות בקנה מידה תנ"כי אחר, ריאלי יותר: "ותשקוט הארץ ארבעים שנה", שמנקד את ספר שופטים עד שאויב חדש צץ כדי להפריע את השקט. ניצחון משמעו התחזקות צבאית ואזרחית לקראת האויב הבא, כדי שלפחות לא נהיה מופתעים כשהמלחמה תפרוץ ביום כיפור או בשמיני עצרת. במובן אחד כבר ניצחנו: נגמלנו מההתמכרות שלנו לטקסים יפים ולפרסי נובל לשלום. אלה שווים הרבה פחות מהשמדת היכולת הגרעינית האיראנית, מהחרבת עזה וכן - גם מכיבוש.