מספיק עם הסיסמאות: זאת המטרה האמיתית של המלחמה

להקרין עוצמה

צה"ל לא רוצה לסיים את המערכה. זה מתברר מתוך מאמץ תקשורתי פנימי. בחיל האוויר, שנושא בעיקר הנטל של המערכה, רוצים להמשיך. לקום בבוקר, לקום בלילה, ולעבודה. עבודה. לחיל האוויר המטרה ברורה וכל ניסיון לצייר מצג של טשטוש ואין מטרה למלחמה, הוא כוזב. המטרה היא לחדול את הקרנת הכוח האיראני במזרח התיכון; מבחינה צבאית, המטרה היא להרחיק את המלחמה הבאה לעשרות שנים. לא לשנה ולא לשנים, אלא לטווח ארוך באמת, כפי ששמעתי מאדם מוסמך. יש אחדים שאומרים, "עם כלביא" נגמר לנו מוקדם מדי.

קשה להכיל את בנק המטרות שעליו מדברים בחיל האוויר. זה לא בנק, זו רשת של סניפים ולכל מוקד כוח ועוצמה באיראן הם מקדישים את מלוא תשומת הלב הקטלנית של חשרת המטוסים שהתנחלה יחד עם שלושת חילות האוויר האמריקניים בשמי איראן. יש להם כוח, יש להם רצון, הם קמים לעבודה בשביל הפעם-בדור שיש כאן. תחושה שהם שותפים למשהו גדול עם השותפות האמריקנית, אירוע שלא היה כמוהו מאז מלחמת העולם השנייה.

הוותיקים בבור כבר לא בתא הטייס. אבל הבנים שלהם כן. "הילדים שלנו", העיר מישהו. האם השלטון יקרוס? האם ישנה איזו נקודת שבירה? זה דורש התמדה במה שצה"ל עושה באיראן, ואם נתמיד בוודאות יש נקודת שבירה, כך לפחות מאמינים בצה"ל. כשאומרים צה"ל, זה אולי קצת הכללה. אבל זאת ההרגשה בקרב העוסקים במלאכה. אלה שקמים לעבודה. זאת תהיה איראן מנוטרלת, נטולת יכולת של "הקרנת כוח" במזרח התיכון.

חיל האוויר מתנפל על כל מערכי הכוח באיראן. שום דבר לא נשאר בצד. התעשיות הביטחוניות, הבסיג' שהשבוע חוסל אחד הבכירים שלו, מערכי האש של טילי הקרקע-אוויר, הטילים הבליסטיים, משמרות המהפכה. מרכזי הפיקוד ושליטה בכל תחום ביטחוני. ובתוך כל מפת המטרות הזאת, גם יעדי הגרעין. אלה כבר קיבלו את החימוש שלהם ויקבלו עוד. לא מדברים על זה. השאלה שעולה בנושא מאגר האורניום המועשר מטרידה. אבל כל מנגנון הכוח האיראני, כולל הגרעין ומאגר האורניום, יפורק מקצה אל קצה, אולי מקיר אל קיר.

מבחינה צבאית, המטרה היא להרחיק את המלחמה הבאה לעשרות שנים. לא לשנה ולא לשנים, אלא לטווח ארוך באמת, כפי ששמעתי מאדם מוסמך

ככל שעוסקים יותר בחיל האוויר, מתגנבת לתוך ההתלהבות גם תחושה של חשש קבוע. צריך להתמיד, אך רמת הסיכון גבוהה. הסכנות אדירות. ובראשן הצפיפות בכל התווך האווירי. הרבה מאוד מטוסים - ישראלים ואמריקנים - במה שנראה כתיאום מושלם, שמתחדש מדי בוקר. נוצרת עצבנות במדינות השכנות ויש סיכונים. אבל יש חלוקת עבודה, מי תוקף מה כל הזמן.

הכוונה היא להגיע לשבירת הצד השני, אבל השיח על שינוי המשטר אינו רלוונטי. לא זאת מטרת המלחמה. את זה העם האיראני יעשה, אם יחליט. חיל האוויר ששולל מהמשטר את הקרנת הכוח החיצונית שלו, פועל גם כדי לחסל את הקרנת הכוח כלפי פנים. משמרות המהפכה, הבסיג' וכו'. אם אלכסנדר מוקדון היה מצטרף ללהק המלהגים, הוא היה אומר שחיל האוויר הוא "החנית המהירה" של המערך האווירי האמריקני-ישראלי שמתקדם יום אחר יום להשגת המטרות.

זמיר אסטרטגיה

היה נדמה לי שבאמצע השבוע שמעתי גניחות. אנשים עם כל מיני שמות מוכרים חרחרו במעלה הפרדות. זה נשמע בערך כמו ריצה לשירותים החשאיים כשעל שפתיים נושקת המילה "דיש-דוש", "דיש-דוש". או בשפת הנשיא לשעבר ריבלין, "דיש ודוש, דוש ודיש", כך ירדה עלינו מדינת ישראל, "יהודית ודמוקרטית, דמוקרטית ויהודית".

נשמעו זעקות שישראל אכן "כפופה לארה"ב", מדינת חסות אולי. ושוב איתכם הלהיט, "הבוץ הלבנוני". וכל זה שבוע וחצי אחרי מכת הפתיחה המפורסמת, מלווה בשכרון חושים של משקה חריף מאוד מעורבב בלימונדה חזקה עם שלוש כפיות סוכר. עם ההגעה לשירותים החשאיים, הם משתחררים ואומרים: "שיקרו לנו".

אבל מה אם לנגד עינינו מתבצעת אסטרטגיה מקיפה שהועלתה על הנייר ופורסמה בירכתי הרשת, 'איך לפעול נגד האסטרטגיה האיראנית'? תיכנן וכתב מי שהיה אז אלוף אייל זמיר במכון וושינגטון. בפרק החשוב בחיבור הנרחב, מפורטים הקווים המנחים לאסטרטגיה שאמורה להביא לתבוסת איראן. מרכז הכובד למלחמה האזורית נגדה: משמרות המהפכה.

פרשן בכיר טען למשל, שהשמדת ספינות הצי האיראני זה סתם שואו אמריקני שהמציא טראמפ לצרכי פייק-ניצחון. טעות. המרחב הימי נחשב לאחד מיסודות האסטרטגיה האיראנית בהובלת משמרות המהפכה. שלילת המרחב הימי, היא הישג חשוב ביותר שעוד לא לגמרי נמצא בקופסא בגלל בעיית מצרי הורמוז.

בין הסעיפים של אסטרטגיית זמיר אפשר למצוא כסעיף ראשי: "גישה מערכתית רב-צדדית שבה השחקנים מזוהים ותפקידיהם מוגדרים במסגרת אסטרטגיה ארוכת טווח". כלומר, לארגן את האזור כקואליציה אנטי-איראנית. היסודות למערכה הזאת הונחו כבר לפני כמה שנים. הארצות ידועות, אך ההפתעה הגדולה היא, שבמערכה הנוכחית גם סוריה בדרכה נמצאת בקואליציה, בכל אופן איננה בצד האיראני, וממשלת לבנון. אלו תזוזות שמלמדות על כיוון של הצלחה.

במחנה שנחשב כיושב על הגדר, נמצאות מדינות מועמדות לצירוף לקואליציה האנטי-איראנית. הבולטת שבהן, באופן מפתיע אולי לעורכי העיתונים ולפרקליטות המדינה: קטאר. בשנת 2022 כשנכתבה אסטרטגיית זמיר, קטאר צוינה כמועמדת שצריך לדחוף אל מעגל הברית האזורית. עכשיו קטאר למעשה לפחות עם רגל אחת בברית האנטי-איראנית. היא מגרשת את ראשי חמאס, והכותרות בקושי ממצמצות. אולי זה מסביר כמה דברים. מה שבהחלט מסביר את המיס-קלקולציה שנעשתה לגבי חמאס, הוא הגדרתו כ"שלוח-למחצה" של איראן (ומשמרות המהפכה) בבידול מהג'יהאד האיסלאמי שהוא שליח איראני מזוהה. כלומר, אולי אפשר לנתק את חמאס ממשמרות המהפכה - חשבו בישראל - אבל במקום זה קרה 7 באוקטובר.

המגמה היתה "לבודד את שלוחי איראן אסטרטגית באמצעות התקפה, החלשה, ולעתים צירופם (בדרך למטרה) תוך גיבוש עסקאות והסכמים". זאת היתה המדיניות כלפי חמאס.

בשנת 2022, כשנכתבה אסטרטגיית זמיר, קטאר צוינה כמועמדת שצריך לדחוף אל מעגל הברית האזורית. עכשיו קטאר למעשה לפחות עם רגל אחת בברית האנטי-איראנית. היא מגרשת את ראשי חמאס, והכותרות בקושי ממצמצות

אבל עיקר המלחמה נמצא בסעיף 2. "פעולה רב ממדית ורב תחומית נגד משמרות המהפכה – שהם מרכז הכובד של המשטר האיראני... יכולות (משמרות המהפכה) חייבות להיפגע בצורה נרחבת ויסודית בתוך איראן ובשאר הזירות".

המערכה שישראל וארה"ב מנהלות מתמקדת ומתמרכזת במשמרות המהפכה. לעתים המאמץ מתפזר מחוסר ברירה. אבל העיניים על היעד הגדול - משמרות המהפכה. מה שנחזה לפני פחות מארבע שנים היה הרבה יותר צנוע ומוכוון לפעילות חשאית עם מרחב הכחשה. מהאסטרטגיה האפורה של השנים שעד 7 באוקטובר, ישראל עברה למהלומות הכרעה. זה דבר שספק אם זמיר עצמו צפה, אבל עובדה שהיום זה אותו זמיר עצמו והוא מוביל המערכה מאז מרכבות גדעון, מלחמה נגד חיזבאללה, 'עם כלביא' ועכשיו 'שאגת הארי'.

סוגיית הגרעין היתה עד עם כלביא נושא להסכם, אך ברור שישראל הכינה אופציה צבאית שהפתיעה בעיקר את הציבור הישראלי אבל בוודאי גם את מועצת השורה עם איימן עודה וגדעון לוי. זמיר סימן בתוכנית שלו גם את צרפת ובריטניה כמועמדות לחבור לקואליציית האמיצים נגד איראן. הן כמובן איכזבו. הכניסו אצבעות רגליים לים, ועכשיו הן שוחות בים התיכון עם כובע ים ופקקים באף ובאוזניים.

הדבר היחיד שהאיראנים יכולים להמר עליו זוהי דעת הקהל במערב, בישראל ובארה"ב. ובנקודה זו, הפרוקסיז של ה"ניו יורק טיימס" משרתים אותם. השכרון של הימים הראשונים פג, ועכשיו נדרשת התמדה בתוכנית האסטרטגית. "העולם כבר עכשיו בטוח יותר ממה שהיה לפני תחילת המתקפה", הסכימו ביניהם מייק פומפאו ומייקל דוראן בפודקאסט משותף.

האווירה החמוצה והפסימית שהשתלטה אצל הפרשנים מקורה במיתוס שבנתה איראן סביב עצמה כבלתי ניתנת לעצירה, עם כוח עמידה בלתי ניתן לערעור. התברר שהיא מתפוררת בקלות והמכות הכי קשות שלה שהיו אמורות להיות מפחידות, הן חלשות ורק הצליחו לשבור את מחסום הפחד הישראלי והאמריקני.

הים לא אותו ים

פרופסור יורם יובל לא רק הגדיר במדויק את ההתנהגות של כמה ממובילי דעת קהל בעורף, אלא החיה שתי מילים נשכחות: "פרימדונות מפונקות". בימינו זה רק "פינוקים"; מפונק בהוראה שלילית - כבר הפך לנדיר, ויורם יובל צודק לחלוטין. זה די נדיר שאני מזדהה עם דעותיו. הפעם הוא שונה גם ביחסו להתרחשויות המלחמה. הוא מאבות המחאה אבל כשיש מלחמה, הוא לא רק פסיכיאטר; הוא מסרב לקחת כל קרכט אונד קרעכצען ולגלגל אותם לדלת של השר קיש, או מאי גולן, או ראש הממשלה עצמו.

לוחמי ים ואוויר רבים מאוד משקיעים מאמץ והקרבה אדירים כדי לשמור על מה שבחיל הים מגדירים כ"רציפות התפקוד". יש מאמץ של האויב לפגוע באסדות הגז והעובדה שהכל פועל כרגיל וזורם ואספקת האנרגיה, המים ונתיבי התובלה שומרים על רצף - זה בזכות הפעילות העמוקה של חיל הים, שאיננה מורגשת על ידי העורף. באסדות הגז ובכל תעשיית האנרגיה הנלווית יש הרבה עובדים זרים. זה מחייב שיראו בעין אבטחה והגנה פעילה. שיראו סט"יל בסביבת האסדה. זה נותן ביטחון ומשרה ביטחון.

יותר מאלף לוחמים נמצאים בלב ים, מגינים, מאבטחים ותוקפים מטרות חיזבאללה בלבנון מטריפולי בצפון דרך הדאחייה וצידון וגם מתן סיוע צמוד לכוחות הקרקע בדרום לבנון. הם מסוגלים לפגוע בכל מטרה, חוליות מחבלים ומטרות עומק ששוללות יכולות מחיזבאללה. לכל כלי שיט יש מכ"ם שמאפשר להרחיב את גבולות היירוטים. זה מאפשר לחיל האוויר יותר חופש כדי לבצע את תקיפות העומק שלו.

לאש מהים יש יתרונות ברורים. הירי תמיד זמין. החיל יודע לשמור על תצורה כמעט בלתי נראית בנוכחות המכריעה שלו בזירה. המוכנות המהירה לירי מצד כל הכלים נעשית על פי תיאום של מרכז האש, ולעיתים קרובות בתיאום של פיקוד צפון. כתוצאה מהפעילות הקרקעית, האווירית והימית, אומרים בצה"ל, הכשירות של חיזבאללה נפגעה דרמטית. אבל היא לא ברמה אפס.

הזרוע הימית שפועלת בזירה הצפונית אך גם בזירת ים סוף, עובדת בספיקה מאוד גבוהה. כלומר, אין כוחות שלא מנוצלים. הם לא רוצים שישמעו עליהם. הם לא רוצים להגיע לחוף. כמו שזה כרגע, זה מתאים ללוחמי הים. מבחינתם המלחמה מתקדמת בצורה טובה מאוד, למרות הפרימדונות. הם מגויסים בסד"כ התקפי. בהתחשב במרחק וברוחב הפריסה של כלי השיט, נראה שמזרח הים התיכון בשליטה ישראלית.

היהודי הנודד

סלבה צוקרמן, הבמאי היהודי-רוסי-אמריקני, נכנס לפנתיאון הקולנועי בזכות יצירת מופת אחת פוסט מודרניסטית Liquid Sky משנת 1982. הוא הוקרן בישראל באחד הפסטיבלים בשנות ה-80. זה בעיקר זיכרון ויזואלי ופחות עלילתי. כן, היה שם גם מדע בדיוני וסמים. צוקרמן היה דיוויד לינץ' לפני שדיוויד לינץ' ידע שהוא דיוויד לינץ'. אם אני זוכר נכון, הוא אמר שניו יורק ומוסקבה דומות. לפחות אז.

אבל בדרך לארה"ב חנה סלבה צוקרמן כמה שנים בישראל. הוא מת לפני כשבוע. צוין בידיעה שהספיק לביים בארץ סרט דוקומנטרי על יונה ודוד מעין דור. מצאתי אותו ברשת. הסיפור על דוד ילין משקף משהו בסיסי שקרה ליהדות אמריקה המתקדמת, לפני ואחרי הולדתה של "הנכבה". גם של 48' וגם של 1977. ילין היה הכל. מוזיקאי נגן בנג'ו שלהקתו 'הגרינבראייר בויז' חגגה בגריניץ' וילג' ובוב דילן קרא לו ידידי, ואף ביקר אצלו בקיץ 1971 בקיבוץ. הוא גם היה מהנדס אלקטרוניקה וגם צלם ידוע בארה"ב. לקחת את אשתו הזמרת, יונה, לארץ ישראל בסוף שנות ה-60 ולהשתקע בקיבוץ - מהלך מהפכני.

ב-1982, כשבע שנים לאחר צילומי הסרט של סלבה צוקרמן, עזבו יונה ודוד את הארץ חזרה לארה"ב. זה סיפור אפוף נוסטלגיה. כנראה שעלייה ממניעים סוציאליסטיים נישאת ברוח.