לירות כל מה שיש: "פקודת יום הדין" של איראן

חמינאי יעשה היטלר?

היטלר קרא לזה "צו נרון". במארס 1945, כשבעלות הברית כבר היו על אדמת גרמניה בדרך לברלין, הוא חתם על הוראה לשרוף את כל הגשרים, להרוס את כל התעשייה המקומית ולהותיר אדמה חרוכה.

ויכוח סוער מתנהל בקומות הגבוהות של הקריה ובקומות הנמוכות של הבור. הוא עוסק בשאלת קיומה של הוראה איראנית מקבילה, בת שלוש מילים: "פקודת יום הדין". ככל שיש כזו, היא לא עוסקת בהרס תשתיות איראניות, אלא בהוראת "פעל" לכל ציר הרשע: חיזבאללה, חות'ים, חמאס ומיליציות - לירות כל מה שיש.

אם יש כזו, המשמעות כבר אינה קיומית מבחינת ישראל, שכן חמאס חוסל כצבא, חיזבאללה נחתך ב־90 אחוזים וסוריה לא מקבלת עוד הוראות מטהרן. אבל זהו כאב ראש משמעותי לצבא, אתגר לא פשוט למערכות ההגנה ומבוא למבצע צבאי נרחב בלבנון. מצדדי הגישה טוענים: זו דרכם של פונדמנטליסטים - הם לא יודעים להתפשר, ומבחינתם, שהאזור כולו יעלה בלהבות. מתנגדיה סבורים שאין לכך ראיות, ובכלל - ספק מה בכלל מפעיל כפתור שנלחץ בטהרן.

אבל פעולות ישראל בשבוע האחרון נגזרות, אולי כתוצאה מלקחי 7 באוקטובר, מההנחה שזה יקרה. זו אולי אחת הסיבות למתקפות ההולכות ומסלימות על מעוזי חיזבאללה, בדגש על המערך הרקטי.

וצריך לזכור גם את האיום החות'י. כמה מהר נשכחה הריצה של מיליונים מדי לילה למקלטים בגלל טיל בודד. החשש מהפנאטים מתימן חורג בהרבה מהמטרד הזה, שעד עתה נזקו העיקרי היה בחיסול ענף התיירות לחודשים ארוכים. הצבא החות'י כולל כמעט מיליון לוחמים, והתוכניות שלהם - פשיטה לשטחי ישראל. זה לא איום מיידי, כמובן, והמרחק גדול, אבל כבר למדנו שתוכניות מופרכות (במקרה הזה, לפלישה מירדן) אינן יכולות להיפסל סתם כך.

יש שאלה גדולה שמלווה את ראשי המפלגות בחודשים האחרונים: למה נתניהו מתעקש להעביר חוק גיוס שנוא בשביל כמה חודשים, במקרה הטוב? התשובה, תמיד בטון מסתורי, היא "עניינים ביטחוניים". ככל הידוע, מדובר לא רק במלחמה האפשרית מול איראן, אלא בחזית נוספת. פלישה נוספת לעזה? מבצע קרקעי לחידוש רצועת הביטחון בלבנון? אולי מתקפה על החות'ים? לא חסרות אפשרויות.

קרב גדי-נפתלי

בתוך הבוקה ומבולקה ששוררת באופוזיציה, אפשר לפספס בקלות את המאבק העיקרי שמתנהל בימים אלה. זהו בנט נגד איזנקוט; כל השאר הם רעשי רקע והסחות דעת. המתמטיקה פשוטה: יאיר גולן מגודר בשמאל, לליברמן יש תקרת זכוכית, ולפיד עודו עמוק בקמפיין ה"געוואלד". השאלה על הובלת הגוש היא בין בנט לאיזנקוט. הפער ביניהם הצטמצם לאחרונה, ועמד בסקרים בשבוע שעבר על 9-7 מנדטים - עדיין משמעותי, אך פחות. במפלגת בנט מתעניינים תמיד בסקרים "כמה גדי?", וב"ישר!" שואלים מייד "כמה נפתלי?"

הסיבה היא אותם כעשרה מנדטים, מאות אלפי אנשים, שמעניקים כבר שבע שנים את קולם למתמודד העיקרי מול נתניהו. היום הם פה ומחר שם, בלי מחויבות ובלי סנטימנטים. מי שיוביל ולו במנדט - יקבל את כולם. כרגע הם אצל בנט, לפני שנה היו אצל בני גנץ. והיכן יהיו ביום הבחירות?

החדשה החשובה בגוש, לפיכך, היא זו שלא הוכרזה רשמית מעולם: גדי איזנקוט החליט לאחרונה להתמודד על ראשות הממשלה. לכן לא מיהר להתאחד עם בנט אף שהובטחה לו חצי המלכות, פשוטו כמשמעו. לכן בנט דחף כל כך לריצה משותפת בחודשים האחרונים, עד שהתייאש זמנית. בין הצדדים לא מתנהל משא ומתן כבר שבועות ארוכים. אבל הוא הרי בוודאי יתחדש, בלחץ מצביעי הגוש והיועצים האסטרטגיים, והשאלה היא מי יגיע לשם עם ההובלה. חוזקו של איזנקוט בנתוני האהדה הגבוהים ביותר במערכת הפוליטית, בהיותו חדש יחסית ובשר מבשרו של המחנה. עוצמתו של בנט היא ביותר משנה של הובלה בסקרים, בניסיון כראש ממשלה ובניסיון להביא קולות מהימין.

זו הסיבה שבגללה הסתבך באפרת עם האמירות על שותפות עם סמוטריץ' ואי־פסילה של בן גביר. זו היתה הסתבכות מיותרת שהזכירה את הבדיחה על הקבצן שאמר שאילו היה רוטשילד, היה עשיר יותר מרוטשילד - כי בכוונתו להמשיך לקבץ נדבות. הרי הניסיון לקבץ קולות ספורים מעבר לקו הירוק יכול לעלות לבנט במנדטים יקרים בצד השני.

נקמת הביטן

ביתן 28 בליכוד, אי־אז בשנות ה־90, היה אחד הגורמים לתבוסתו של נתניהו בבחירות 1999 מול אהוד ברק. האם ביטן דוד, בשנות ה־20 של המאה הנוכחית, עשוי לעשות דבר דומה? את התבוסה בנושא המע"מ הנחילה לנתניהו ולסמוטריץ' קואליציה אקלקטית. היו בה חברי כנסת סוציאליסטים, כאלה שהליכוד משופע בהם; היתה איבה של השרים ברקת ודיכטר לשר האוצר; היתה הנקמה של יולי אדלשטיין במפלגתו (כנראה עוד מעט לשעבר), שהדיחה אותו מראשות ועדת החוץ והביטחון; והיה גם, אולי אני חושד לשווא, מרכיב עדתי - חברי הכנסת המזרחיים של הליכוד מול הסיעה האשכנזית של הציונות הדתית.

על החבורה פיקד מוח פוליטי מחודד מאוד ותאב נקם: דוד ביטן. לפני עשור הוא היה יו"ר הקואליציה הכל־יכול של נתניהו. חלפו שנים, כל בני דורו הפכו שרים בכירים, אפילו צעירים ממנו. כתב האישום נגדו יירט את הקריירה, בינו לבין ראש הממשלה עבר חתול שחור, ובפריימריז האחרונים לשכת ראש הממשלה כמעט הצליחה להעיף אותו מהרשימה.

למרבה ההפתעה, למרות מצבו המשפטי הסבוך ומצבו הבריאותי, ביטן מתחזק. עד כדי כך התחזק בבחירות האחרונות לוועידת הליכוד, שבלשכת יושב הראש מנסים לפסול את התוצאות. קודם לכן התגייס כיו"ר ועדת הכלכלה נגד רפורמת התקשורת של שלמה קרעי. לפתע, האיש שהוביל בעשור שעבר את המאבק נגד פתיחת התאגיד, הפך למשענתם של הערוצים. מלשכתו ניהל השבוע את המאבק להפלת היוזמה של סמוטריץ'. לו רצה, היה כבר מביא להפלת חוק הגיוס וגוזר בחירות מוקדמות. אבל הוא לא עשה זאת. לכן קצת מוקדם להספיד את שליטתו המוחלטת של נתניהו בסיעתו. המשטר שלו בליכוד אינו דיקטטורי, אלא אוטוריטרי: שליטה גבוהה, אך לא מוחלטת.

החרדים מסתכלים בדאגה על הנעשה בליכוד ותוהים אם לא ילכו את כל הדרך רק כדי לספוג תבוסה במליאה. דואגים, אבל ברירה אין. מטרת העל החרדית היא להגיע אל הבחירות משולחן הממשלה, כאשר חרב העיצומים הוסרה מצוואר תלמידי הישיבות, ולו זמנית. עדיין לא ברור כמה זמן יש להם: באופן חריג, הכנסת טרם קבעה את מועד היציאה לפגרת הפסח.

דילמת האסיר

סוף־סוף, הודעה היסטורית של אגודת ישראל בעד גיוס לצבא: "אחר שהובטחו כל הדרישות לשמירת הדת במחנות המתפקדים, קדושת השבת, מאכלי כשרות ויצירת אווירה דתית על ידי הקמת חטיבות מיוחדות לצעירים חרדים, קורא מרכז אגודת ישראל לכל איש ואיש להתייצב במפקד לשירות העם, זאת לנוכח הסכנות המחמירות והולכות מיום ליום על ידי צוררים אשר אמרו לכו ונכחידם". כמה חבל שהיא אכן היסטורית - זאת אומרת, ממש מזמן, במלחמת העצמאות. המובאה הזו מופיעה בספרו החדש של שמואל רוזנר, "בעניין החרדים", שעוסק בשאלת יחסי ישראל והחברה החרדית.

רוזנר לא מטיל את האשמה במצב על החרדים, אלא על המדינה. "בהחלטה לשחרר את לומדי התורה משירות, צה"ל הפך למי שבפועל מגייס בחורים לישיבות, משטרה צבאית שדואגת שהחרדים יישבו בישיבה", אבחן. אחר כך תהה מה היה קורה לו קהילת האמיש היתה צומחת במהירות מסחררת, משתלבת בפוליטיקה ומנסה לקבוע כללים שיכתיבו לשאר האמריקנים, למשל להוריד מהכביש את המכוניות ולהעביר את כל האוכלוסייה לכרכרות.

החרדים אינם מבקשים להוריד מכוניות מהכביש בשבת, אבל בפועל זה קורה יותר ויותר במובלעות החרדיות ההולכות וגדלות. איך תיראה המדינה כאשר שליש מהאזרחים יהיו חרדים? ומי ישלם עבור הכבישים ועבור התחבורה הציבורית? יהודי ממוצע שאינו חרדי, קובע הספר, משלם היום בערך 3,500 שקלים בחודש כדי לאפשר קיום ופרנסה בכבוד ליהודי חרדי שאינו עובד. כמה זה יהיה בעוד כמה שנים?

הטיעון העיקרי נגד הסטטיסטיקה הזו הוא שבכל מקום בעולם העשירים מממנים את העניים. ההבדל, מסביר רוזנר, הוא שרק בישראל העוני הוא תוצאה של בחירה - גם של החרדים וגם של המחוקק: "בחרדים המדינה תומכת בידיעה שיישארו במעגל העוני, לא כדי שייצאו ממנו".

השנתיים האחרונות מאז המלחמה חידדו בעיקר את שאלת הגיוס לצבא, כאשר הציבור וצה"ל מטיחים את ראשם בקיר החרדי כדי לשבור אותו - עד כה ללא הצלחה יתרה ועם חשש גובר לזעזוע מוח. אבל הסיפור העיקרי, ניכר בין השורות, הוא הכלכלה.

התקווה הציונית היא שאחרי הגיוס תגיע ההשתלבות, ואחריה הלימודים והתעסוקה. זו תקוות שווא, כי מי שמגיע עם אישה ושני ילדים בגיל 25 כבר יתקשה מאוד להשלים את הלימודים הדרושים ולעבוד במשרה שאינה מחייבת חיי דחק.

העולם מלא בדוגמאות למדינות שמצאו עצמן על עברי פי פחת, לפני שמיגרו הסדרים ישנים שבטל זמנם. מרגרט תאצ'ר חיסלה בבריטניה את מכרות הפחם ההפסדיים תוך יצירת שבר עצום שהדיו התרבותיים מורגשים עד היום, ולינדון ג'ונסון מיגר באמריקה את משטר ההפרדה הגזעי. להבדיל, לא היה אף מגזר כמו החרדים, שכוחו הפוליטי והדמוגרפי הולך ומתעצם ולא מתכווץ. הסקרים המעניקים למפלגות החרדיות 16 מנדטים הם אשליה חסרת בסיס בעולם שבו בכל יום יש אלף בוחרים חרדים חדשים ליהדות התורה ועוד 500 לש"ס. נהוג להגיד שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים; יכול להיות שאת תא הכלא הזה יכול לפתוח רק האסיר החרדי, לא הסוהר הציוני.