במשפטו של אלברט שְפֵּר, מבכירי הצמרת הנאצית וידיד קרוב של היטלר, הוא הואשם וגם הורשע בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות. שלושה משמונת השופטים במשפטו, שנערך ב־1945 כחלק ממשפטי נירנברג, תבעו לגזור עליו עונש מוות. חמישה אחרים התנגדו לכך, והאדריכל, שהפך לימים לשר החימוש של גרמניה במלחמת העולם השנייה וגייס המוני עובדי כפייה לעבודה במפעלי הנשק שלה, נשלח ל־20 שנות מאסר בכלא שפנדאו שבברלין.
שפר, שנודע בכינויו "האסיר מספר 5", הקדיש חלק ניכר מזמנו בכלא לכתיבת זיכרונותיו. אף שכתיבה מסוג זה נאסרה על האסירים, הוא הצליח להבריח מן הכלא כ־20 אלף עמודים שהיוו את הבסיס ל"בתוככי הרייך השלישי", האוטוביוגרפיה שלו שראתה אור ב־1969, מייד לאחר שחרורו מן הכלא.
אדריכל השאול
כ־80 שנים חלפו מאז משפטי נירנברג, שהובילו אל הגרדום או אל מאחורי הסורגים אחדות מהדמויות הבולטות בצמרת הנאצית. ספרו של שפר, שבימים אלה רואה אור מהדורה מחודשת שלו (בתרגום עדנה קורנפלד, "מודן"), עדיין מהווה מקור חשוב להיכרות בלתי אמצעית, אינטימית ממש, עם אותו חוג פנימי של נאצים שהיו שותפי סוד של הפיהרר.
זה המקום להסתייג ולומר שיש חוקרים הסבורים כי שפר היה כן רק בחלקים מכתיבתו, ובעצם לא מעט ממה שנכתב בו נועד כדי לטהר את תדמיתו. אחרי הכל, האיש שהחל את דרכו כאדריכל ונרתם לממש את החלומות הגרנדיוזיים של היטלר בכל הקשור לבנייתה של גרמניה חדשה, אכן שימש בתפקיד מרכזי מאוד במכונת המלחמה של הרייך השלישי - אך בסיומה של המלחמה העדיף לטעון, כפי שטען גם במשפטו, שלא ידע דבר על מחנות ההשמדה ואפילו על התנאים שבהם הוחזקו אסירים ושבויי מלחמה.
ב"בתוככי הרייך השלישי" שפר רומז כי שקל להצטרף לקושרים נגד היטלר ("אני חושב כי שיתוף הפעולה איתם עשוי היה לפקוח את עיניי במהרה, לרפא אותי כליל מנאמנותי להיטלר ולהעביר אותי לצידם"), אך עם זאת הוא טוען כי חש נאמנות אישית להיטלר ולכן עמד לצידו עד סוף המלחמה. הכתיבה, הוא מציין בספר, נולדה במידה רבה כחשבון נפש, לאחר ששמע במשפטו את "רשימת הפשעים הנוראיים, שהמחישה לי בתמצית את גודל הזוועה שבמעשיו של המשטר ששירתי, ובכך גם לי היה חלק בהם, גרמה לי זעזוע נפשי וייסורי חרטה".
"ל'בתוככי הרייך השלישי' יש חשיבות עצומה", אומרת פרופ' דינה פורת, ההיסטוריונית הראשית של "יד ושם", ששימשה בין השאר ראש המכון לחקר האנטישמיות והגזענות באוניברסיטת תל אביב, ומי שכתבה את ההקדמה להוצאה המחודשת של הספר. "החשיבות שלו נובעת משום שלצד ניסיונותיו של שפר למצב את עצמו כ'נאצי טוב', הוא גם מספק תיאור מדוקדק ומפורט, ייחודי ומרתק, של אדולף היטלר, של אישיותו והתנהלותו, וגם של חוג האנשים שהקיף אותו במהלך כ־12 שנים, מעליית הנאצים ב־1933 ועד כניעתה של גרמניה וסיום מלחמת העולם השנייה ב־1945".
"היטלר רצה את המבנים הכי גבוהים, הכיפות הכי עצומות, שיתאימו לבירת העולם. הוא נתן לשפר תקציבים בלתי מוגבלים, גם כשהצבא הגרמני ספג מפלות בחזית ומצבה של גרמניה הלך מדחי אל דחי. הוא ישב עם שפר בלילות על כל תוכנית, כמו מין עיסוק אסקפיסטי שנתן לו לברוח מהבשורות הקשות"
לדברי פורת, באותה מידה שהספר הוא אוטוביוגרפיה של שפר, מובאת בו גם הביוגרפיה של היטלר - ואף שבמהלך השנים נכתבו ביוגרפיות רבות של היטלר ומרעיו, אף אחת מהן לא נהנתה מנקודת המבט הייחודית של שפר: הוא היה שם בזמן אמת, בילה שעות רבות מאוד לצידו של היטלר, הוא ראה הכל מקרוב, ובספרו הוא לא מהסס להביא את ההיבט המגוחך, העלוב, התאוותני, הכושל, הנפוח והנצלני של האנשים שהפעילו את המנגנון הנאצי.
"מדובר בטקסט שכתב אדם בעל מבט חודר והבחנה חריפה, שזכה לאמון מלא ולהערכה מצידו של היטלר", אומרת פורת. "ב־20 ויותר הביוגרפיות שנכתבו על היטלר ניסו החוקרים שוב ושוב לפצח את חידת עלייתו ונפילתו, את הנסיבות הפוליטיות המיתיות כמעט שהביאו אותו לשלטון ושאפשרו לו לכונן משטר עריץ, את הקסם שהוא הילך על החברה הגרמנית ואת ההערצה חסרת הגבולות שהפגינו כלפיו רבים כל כך. אלברט שפר, לעומתם, היה מפוכח יותר".
מאיזו בחינה?
"הוא היה צעיר ושאפתן, דור שלישי לאדריכלים במשפחתו. הוא הצטרף למפלגה הנאצית ב־1931 כשהיה בן 26 בלבד וטיפס במעלה סולם הדרגות בדילוגים גדולים. את כרטיס הכניסה למעגל הקרוב של היטלר העניקה לו ההכשרה הזו דווקא. היטלר ראה בעצמו אמן ויוצר, והיתה לו אובססיה ממש להקמת בניינים עצומים, מפוארים, גרנדיוזיים, שיבטאו את עוצמתה ואת חשיבותה של האימפריה שהוא תכנן להקים - ושפר היה האיש שאיתו הוא חלם לממש את התוכנית הזו".
הממלכה הכל גרמנית
לאחר שתכנן עבור היטלר כמה מבני ציבור - ובין השאר את רחבת הכינוסים של המפלגה הנאצית בנירנברג, בסיס ימי ענק בנורבגיה (הכולל בסיס צוללות שייכרה מתחת לסלעי החוף), ולצידו יישוב גדול שיסופח בבוא העת לרייך וחזית חדשה מפוארת שתקשט את שדה התעופה טמפלהוף - שפר מונה לשמש המפקח הכללי על הבנייה בברלין, תפקיד שחלש גם על פינוי תושביה היהודים של העיר מבתיהם. לאחר מותו של שר החימוש דאז בתאונת מטוס הוא לא היסס לקבל על עצמו, בגיל 36 וללא ניסיון קודם בתחום, את התפקיד שהיה מן המרכזיים בכלכלה של גרמניה בימי המלחמה.
"גם כשהוא היה צעיר השרים, שפר היה סוס עבודה, שהונע על ידי הערצה עמוקה להיטלר ותחושת חובה - לא פחות מהשאפתנות שלו, והרצון להתקדם", אומרת פורת.
הוא ניהל את מערך החימוש של הצבא הגרמני ביעילות חסרת תקדים, תוך שהוא מגובה בתמיכה ובתקציבים מצידו של היטלר. ניצולם של מיליוני עובדי כפייה אִפשר לו להגדיל את הייצור פי ארבעה, ולדברי פורת, "אין ספק שהוא אחראי במידה רבה להארכת המלחמה. אלמלא יכולת ייצור הנשק הזו, גרמניה היתה קורסת הרבה לפני שנכנעה".
וכך שפר כותב בספרו: "באותם הימים הייתי גאה על תרומתי זו למאמץ המלחמתי. פעילות זו גם הרגיעה במידת מה את מצפוני, המוטרד מן העובדה שבעצם ימי חירום אלה אני עוסק בהקמתם של בנייני פאר, שלא זו בלבד שאין להם ולא כלום עם צורכי המלחמה הדחופים, הם אף עלולים לחבל במידה מסוימת במאמצים לספק אותם".
שפר אכן בילה לילות כימים בחברתו של היטלר, כששניהם שקדו יחדיו על תוכניות לבנייתה של "ברלין חדשה", שתהיה בירתה של "הממלכה הכל־גרמנית" שעליה חלם המנהיג הנאצי.
"הוא היה בטוח שהם יוצרים ביחד מפעל חיים, שיהפוך אותו לאחד מגדולי האדריכלים בהיסטוריה", מסבירה פורת. כך שפר כתב: "אחרי שנים של מאמצי שווא ותסכול הייתי כולי אחוז תשוקה לפעול ולבצע[...] הייתי מוכן למכור את נשמתי כפאוסט בשעתו[...] עתה מצאתי את מפיסטו שלי. נראה היה שאין הוא שובה לב פחות מן המפיסטו של גתה".
לא מהם
"היטלר רצה את המבנים הכי גבוהים, השערים הכי מפוארים, הכיפות הכי עצומות שיתאימו לבירת העולם", מתארת פורת. "הוא נתן לשפר תקציבים בלתי מוגבלים, גם כשהצבא הגרמני ספג מפלות בחזית ומצבה של גרמניה הלך מדחי אל דחי. הוא סירב להרפות מהחלומות האלה, וממש ישב עם שפר בלילות על כל פרטי הפרטים של כל תוכנית, כמו מין עיסוק אסקפיסטי שנתן לו לברוח מהבשורות הקשות שהחלו להגיע".
וכאן, אומרת פורת, מגיע אחד החלקים המרתקים בספרו של שפר. אף שהוא מתאר את ההיקסמות העצומה שלו מהיטלר, אחרי זמן מה הוא כבר לא יכול שלא לראות כי מדובר באדם ששפיותו מוטלת בספק, "אדם שמנהל סדר יום בלתי סביר, שמדבר ללא הפסקה אבל אף פעם לא מקשיב לאחרים, גם כשהם עונים לשאלות שלו, אדם שלא מסוגל בכלל ליצור קשר אמיתי עם הסובבים אותו, משפיל וצורח, ובעיקר חובבן".
חובבן?
"כן, בניגוד גמור למיתוס על המנהיג המוכשר, המבריק, שרתם את כל הכישרונות המופלאים שלו למעשי הזוועות שעשה, שפר מתאר איש בטלן, מגלומן, שנהנה להתעלל בפקודיו ולעודד ביניהם תחרות פרועה. אדם שלא באמת מבין בתחומים שתחת אחריותו".
המגלומניה הזו באה לידי ביטוי, בין השאר, בדרישתו של היטלר ששפר יתכנן ויבנה עבורו חדר עבודה ענקי, שישתרע על פני שטח של 960 מטרים רבועים, גדול פי 16 מחדר העבודה של קודמיו, וכן "מרפסת היסטורית" שממנה יוכל לשאת את נאומיו בפני ההמון.
"שפר מתאר את אנשי הצמרת הנאצית כחבורה שמתקדמת ממחדל למחדל, ממשלה שמתקיימת בלי מנגנון אמיתי לקבלת החלטות, שרים שמוכנים להכשיל זה את זה כדי לקחת לעצמם יותר כוח, בזבוז כסף שקשה לתאר והרבה אינטרסים אישיים"
עד מהרה החלו מקורבי היטלר לחקות אותו ולתבוע לעצמם בתי מגורים פרטיים מפוארים - "בלי שום קשר למה שעבר על העם במלחמה המתמשכת", מדגישה פורת. "כך, למשל, בחר לעצמו הרמן גרינג ארמון פרוסי עתיק ודרש ששפר ישפץ אותו במימון קופת האוצר, ואמר לו: 'אני נותן לך יד חופשית! עשה כהבנתך. עליך רק לזכור דבר אחד - זה מוכרח להיות כמו אצל הפיהרר!'"
שפר מבקר את הצמרת הנאצית בחריפות, אף על פי שהוא היה אחד מהם.
"הוא לא ראה בעצמו אחד מהם. הוא בז להם. הוא היה איש משכיל מאוד, אינטליגנטי מאוד, והוא ראה בהם קבוצה של אנשים גסים, חסרי השכלה כללית, חסרי הבנה בתרבות, תאבי בצע ותככנים".
ההפך המוחלט מהדימוי הכמעט מיתולוגי של הסדר, הדייקנות, התכנון והמקצוענות שחשבנו שהם התנהלו בהם.
"שום סדר, שום דייקנות ושום מקצוענות. שפר מתאר את אנשי הצמרת הנאצית כחבורה שמתקדמת ממחדל למחדל, ממשלה שמתקיימת בלי מנגנון אמיתי לקבלת החלטות, שרים שמוכנים להכשיל זה את זה כדי לקחת לעצמם יותר כוח, בזבוז כסף שקשה לתאר והרבה אינטרסים אישיים".
לא בורח מאחריות
בספר שפר מרבה בתיאורים מחיי היום־יום של ההנהגה הנאצית, פרטי פרטים קטנים שהופכים את הספר לחד־פעמי. כך הוא מתאר את הרהיטים בטרקלין שבו נהג היטלר לנוח בחברת עמיתיו אחרי הארוחה, שהכיל רהיטים גדולים מהמקובל: ארון שגובהו יותר משלושה מטרים ואורכו חמישה מטרים ונועד לאחסן תעודות אזרחות כבוד שהוענקו לו;
הקירות קושטו בתמונות שמן משל פאניני, אדוארד פון שטיינלה וטיציאן, שהיטלר חזר וטרח לומר ששילם עבורן מכספו הפרטי; כשצפו בסרטים היטלר היה לרוב יושב מכונס בעצמו, פניו כבושות ברצפה, והאורחים השתתקו כדי לא להפריע לו בהגותו; גרינג וקציניו היו משתלטים על היינות המשובחים ביותר שהוגשו באירועים אלה, שנמשכו שעות, וכולם התאמצו להבליע בהם את פיהוקיהם מחמת השעמום הנורא.
אווה בראון, זוגתו של היטלר, הורשתה להשתתף בסעודות עם מנהיגי המפלגה הוותיקים, אבל ברוב האירועים האחרים היתה מצווה להישאר בחדרה. עוד פרט עסיסי שמתארת פורת הוא ש"היטלר חזר ואמר כי לא רצה ילדים משום שאין סיכוי שילדיו יהיו כישרוניים כמוהו, ממש כפי שבנו של גתה היה לא יוצלח גמור".
כך שפר כותב: "במרוצת 20 השנים שישבתי בכלא שפנדאו חזרתי ושאלתי את עצמי לא אחת כיצד הייתי נוהג אילו השכלתי אז לעמוד על פרצופו האמיתי של היטלר ועל מהותו האמיתית של המשטר שהקים. התשובה היתה פשוטה ומדכדכת כאחת: מעמדי כאדריכל של היטלר הפך לגביי עד מהרה לצורך חיים שבו דבקתי בכל מאודי. בטרם מלאו לי 30 שנה ראיתי לפניי את הסיכויים המסעירים ביותר שאדריכל יכול לחלום עליהם".
כלומר, הוא ראה במי מדובר, הוא ידע שהיטלר אינו כשיר לשמש מנהיג, ובכל זאת הוא נותר נאמן לו.
"שפר כותב שהרצון שלו עצמו בתהילה עיוור אותו, מין עיוורון מרצון. מצד שני, כשהוא הבין שהיטלר החל לתכנן אובדן טוטלי סופי של גרמניה, מה שבא לידי ביטוי, למשל, בפקודה להשאיר 'אדמה חרוכה' בכל מקום שאליו עלולים להגיע צבאות האויב, הוא ניסה לצמצם את ממדי ההרס בגרמניה על ידי כך ששלח תזכירים למפקדי צבא ודרש שלא ימלאו את הפקודה".
הוא גם כותב שהוא נאלץ להערים על היטלר, כי כבר לא היה אפשר לדבר איתו בהיגיון. למשל, על הסירוב למלא את פקודת האדמה החרוכה הוא כותב: "לפני כל נסיגה צפויה הייתי נאלץ לפנות אליו מחדש, תמיד באותו נימוק קסמים שכל הנסיגות שלנו אינן אלא זמניות. למרבה המזל, אף על פי שמרוב שימוש נשמע נימוק זה כל פעם נדוש יותר ומגוחך יותר, הנימוק המשיך לפעול ולהוכיח את עצמו".
"הוא כותב מפורשות על התהליך שעבר על היטלר ככל שהצטברו המפלות של גרמניה: הוא נהיה מתוח ותוקפני, הוא הפסיק לישון בלילות, הוא התמלא רחמים עצמיים, אבל גם סירב להאמין שהוא לא ינצח במלחמה הזו. שפר מתאר את זה כאמונה חולנית של היטלר במזלו הטוב, סירוב של מנהיג לראות את המציאות, שהוביל את עמו לחורבן מוחלט".
מצד אחד שפר מספר סיפור שממנו ברור כי הוא היה קרוב מאוד להיטלר, ומצד שני הוא טען שלא היה מודע לזוועות הגדולות של השואה. איך אפשר להאמין לו?
"יש בספר גם דברים שגורמים לפקפק באמינותו של שפר. הוא אומר, למשל, שהוא לא זוכר שום גילוי של אנטישמיות מצידו של היטלר, שהוא מנסה לדלות מנבכי העבר זיכרונות ומופתע בכל פעם מחדש שאין שם מקרים כאלה. לעומת זאת, הוא אומר ששנאת היהודים של היטלר היתה בימים ההם כל כך מובנת מאליה בעיניו, שהיא לא השאירה בו שום רושם. הוא ישב על שולחנו של היטלר, הוא ראה את עצמו כאיש השני בחשיבותו אחרי היטלר, אבל כותב שהוא לא לקח חלק בדיונים הפוליטיים כי חשש מהסגת גבול. ומצד שני, הוא מספר על מפגש שלו עם הגאולייטר (מפקד אזור, ד"ל) של שלזיה, שחזר מביקור במחנה ריכוז גדול וסיפר לו על דבר נורא שקורה שם והוא לא מסוגל לדבר עליו.
"שפר, שדרך אגב קיבל על עצמו במשפטי נירנברג אחריות מיניסטריאלית, כלומר אחריות לכל מה שנעשה בתחום אחריותו גם אם לא ידע עליו - מה שבכירים אחרים שעמדו למשפט לא עשו - מודה כי הוא אימץ מרצון התנהגות של בת יענה, כדי להמשיך להאמין בתדמית של הפיהרר האידיאלי, ויש בדברים האלה אמירה חשובה מאוד. הוא מסביר שבמשטר טוטליטרי ככל שהמעמד שלך גבוה יותר, כך אתה מוגן יותר מהמציאות של החיים ויש לך אפשרות לא לדעת, אבל ההחלטה לא לשאול, לא לראות, לא להסתכל, לעצום עיניים כשמתרחשות זוועות, לא פוטרת אותך מאחריות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו