גל ההפגנות המתמשך באיראן מעורר בישראל תקווה לשינוי משטרי דרמטי, כזה שיביא גם לשינוי עמוק במדיניות האיראנית כלפי ישראל. ואולם, לצד התקווה הזו, חשוב להזהיר מפני אשליה: לא כל שינוי משטר באיראן ישרת את האינטרס הישראלי – וחלק מהתרחישים האפשריים אף עלולים לפגוע בו.
ראש הממשלה בנימין נתניהו הביע בפומבי תמיכה במפגינים באיראן, מתוך ציפייה לנפילת משטרו של עלי חמינאי. מבחינת ישראל, הפלת משטר שחרת על דגלו את השמדתה, קידם תוכנית גרעין צבאית ובנה סביב ישראל "טבעת אש" של שלוחים – נתפסת כמהלך שעשוי לשנות את פני המזרח התיכון. אלא שגם אם המשטר יקרוס, אין ודאות שהחלופה שתקום תהיה מתונה יותר או ידידותית יותר לישראל. התרחיש הרומנטי של חזרת משטר השאה, או שלטון פרו-מערבי מובהק, כמעט ואינו מציאותי.
יתרה מכך, עוד לפני קריסה מלאה של המשטר, ייתכנו שינויים פנימיים מסוכנים לא פחות. התחזקות דרמטית של משמרות המהפכה על חשבון ההנהגה הדתית עלולה להביא לנטישת מדיניות הריסון היחסי שמוביל חמינאי, ולאימוץ קו תקיף וחסר מעצורים – הן בתחום הגרעין והן בעימות הישיר והעקיף עם ישראל.
מי שדחף במקור לפיתוח תוכנית הגרעין האיראנית היה השאה — בעל ברית של ישראל. כלומר, גם משטר עתידי שיהיה אוהד יחסית לירושלים, לא בהכרח ימהר לפרק את יכולותיה האסטרטגיות של איראן
גם תרחיש שנראה לכאורה “חיובי”, של התחזקות גורמים מתונים והגעה להסכם חדש בין איראן למעצמות, אינו בהכרח משרת את ישראל. הסכם כזה צפוי להביא להסרת סנקציות, לחיזוק כלכלי ופוליטי של איראן, ולהחלשת המוטיבציה הבינלאומית להתעמת עימה – תוך השארת ישראל לבדה במערכה המדינית מול טהרן, וללא גיבוי אמריקני משמעותי.
חמינאי "טוב לישראל"?
ראוי לזכור כי למרות האיום החמור שמציב משטר חמינאי, יש לו גם מאפיינים שמקלים על ישראל בזירה הבינלאומית. סירובו העיקש להפסיק העשרה על אדמת איראן הוא חסם לחזרה להסכם גרעין בעייתי, ומדיניותו האידאולוגית והעוינת כלפי ישראל מאפשרת לירושלים לגבש קואליציה רחבה נגדו.
גם אם המפגינים יצליחו להפיל את המשטר, סביר יותר שגורמים לאומניים או סמכותניים יתפסו את השלטון. גישתם לישראל, במיוחד לאחר עימות צבאי ישיר, עלולה להיות נוקשה ולעיתים אף עוינת – גם ללא מעטפת אידיאולוגית אסלאמית.
עלינו לזכור כי היכרותנו עם האופוזיציה הפועלת בתוך איראן מוגבלת ביותר. אין להניח שכל גורמי האופוזיציה השואפים להפלת המשטר יתמכו אוטומטית במדינת ישראל — למעשה, ההפך הוא הנכון. המחאה הנוכחית היא פסיפס רחב של שחקנים ואינטרסים: מארגונים חמושים בבלוצ’יסטן, דרך המחתרת הכורדית, ועד סוחרי הבזאר וסטודנטים בערים הגדולות. כפי שמלמד המקרה הסורי, ייתכן מאוד שתקום הנהגה חדשה באיראן שתחתור להתקרבות למערב בעיקר משיקולים כלכליים, אך תמשיך להפגין יחס שלילי ואף עוין כלפי ישראל. נוסף על כך, אזרחים שהתחנכו על ברכי הסתה אנטי־ישראלית ממושכת לא ישתחררו בקלות מתפיסת ישראל כאויב.
ולא פחות חשוב מכך: מי שדחף במקור לפיתוח תוכנית הגרעין האיראנית היה השאה — בעל ברית של ישראל. כלומר, גם משטר עתידי שיהיה אוהד יחסית לירושלים, לא בהכרח ימהר לפרק את יכולותיה האסטרטגיות של איראן.
וזה המקום לציין עובדה חשובה נוספת: גם לאחר המערכה מול ישראל טהרן מחזיקה עדיין מערך טילים משמעותי, ותשתיות גרעין שבאופן תיאורטי מאפשרות לה - גם כיום - להעשיר את האורניום שנותר ברשותה לרמה צבאית של 90%, צעד דרמטי בדרך לפיתוח פצצה גרעינית.
עובדה זו מסוכנת במיוחד, שכן למרות הדוגמטיות של ההנהגה בטהרן, תהליך קבלת ההחלטות בכל הנוגע להפעלת היכולות האסטרטגיות של הרפובליקה האסלאמית היה עד כה סדור וזהיר יחסית. בתרחיש של שינוי משטר, לעומת זאת, קיים חשש ממשי כי גורמים קיצוניים אף יותר מההנהגה הנוכחית – ובראשם משמרות המהפכה – ישתלטו על יכולות אלו, וייתכן שלא יהססו לעשות בהן שימוש.
חמור מכך, קיים תרחיש קיצון נוסף: אם ייווצר ואקום שלטוני באיראן, עלולות היכולות האסטרטגיות ליפול לידיהם של גורמי טרור הפועלים בשטח המדינה.
כלומר, לא זו בלבד שגורמים קיצוניים עלולים להשיג אחיזה ביכולות אסטרטגיות רגישות, אלא שתהליך של התפרקות שלטונית באיראן עלול להוביל לאובדן שליטה כולל ביכולות אלו – תרחיש בעל השלכות אזוריות ובינלאומיות חמורות במיוחד.
לכן, הגם שהתקווה הישראלית לשינוי משטרי באיראן מובנת ואף טבעית, חשוב לזכור: שינוי משטר אינו ערובה לשינוי מדיניות. היום שאחרי חמינאי עלול להציב בפני ישראל מציאות מורכבת, מסוכנת – ובמקרים מסוימים אף גרועה מזו הקיימת כיום.
הכותב הוא חוקר בכיר בתוכנית איראן, המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)
