ממלכתית או ממשלתית? זו לא השאלה: האיש שהיה שם בתחזית פסימית

מאיפה להתחיל

52 שנה אחרי ועדת אגרנט, יעקב חסדאי הוא עדיין הכתובת לשאלות הנוגעות לוועדות חקירה. אבל עוד לפני שהספקתי להתיישב בנוחות מהצד השני של שולחנו הכבד והנושן, הוא הנמיך מאוד את הציפיות שלי.

"מדינת ישראל מתפרקת. אני לא בטוח שיש איזושהי ועדה שיכולה להצליח פה. היקף החומר והשאלות לחקירה הוא עצום", אמר השבוע חסדאי בן ה־87, אל"ם בדימוס, אחד משני השרידים האחרונים של ועדת אגרנט. "כל זה בלי להיכנס לשאלה איפה מתחילים את החקירה. אבל היקף החומר, ברור שצריך לחקור שנים לפני 7 באוקטובר; וצריך גם לחקור את המלחמה עצמה".

אתה רושם פה סידור עבודה לוועדת חקירה של חמש שנים לפחות.

"האזנתי לראיון של פלדשטיין. אמרתי כמה חודשים אחרי תחילת המלחמה, אני חושב שאנשים לא מבינים את נתניהו. זה לא שהוא רוצה לברוח מאחריות. הוא רואה את עצמו כאישיות היסטורית, כמו צ'רצ'יל אולי. בראייה שלו, 7 באוקטובר זה כתם חמור. וכדי לשמור על מקומו בהיסטוריה הוא זקוק לניצחון מוחץ. הוא זקוק לניצחון מוחלט".

ראייתו את עצמו כאישיות היסטורית, זה מה שהנחה את ההחלטות של נתניהו?

"כן. אבל ברור שצה"ל לא היה מוכן ל־7 באוקטובר, ולא היה ערוך למלחמה כוללת בחמאס. זה אולי ההבדל הגדול בהשוואה למלחמת יום כיפור. ב־73' צה"ל והדרג המדיני היו מוכנים למלחמה. ידעו שהערבים נערכים לנקום את חרפת 67'. אבל הופתעו. לוועדת אגרנט היו שני חלקים בחקירה; מה היו הגורמים והסיבות להפתעה, למה נכנסנו ככה למלחמה; וחקירת ההיערכות והקרבות עד 8 באוקטובר (כולל) ולא למשל 9 באוקטובר. אז נתגלה הנתיב בין שתי הארמיות המצריות".

טליק (האלוף ישראל טל) ציין דווקא את 9 באוקטובר כיום הקשה ביותר מבחינת הקברניטים.

"זה היה היום שבו נקלטה חומרת המפלה של 8 באוקטובר. אבל הוועדה לא חקרה את 9 באוקטובר. ולכן לוועדה היו שני צירים: מה גרם להפתעה, כולל הדרג המדיני. היה ברור שצה"ל התכונן למלחמה הזאת, צה"ל נבנה כדי לנצח במלחמה. לכן שם נקודת התורפה לגבי 73' - לחקור מי טעה בהערכת האירוע המסוים הזה. לעומת זה, ל־7 באוקטובר 2023 הסיבות לכישלון מתפרשות לאורך שנים אחורנית. צריך לקבוע מראש מה נקודת האפס לחקירה: מתי חמאס התחיל להתכונן, מתי התחיל בחפירת המנהרות, מה עשה במימון שקיבל, מתי ישראל החליטה לצמצם את הצבא. והמלחמה - האם זה רק גודל הצבא או שהשיטה שבה פעלו לא נכונה".

בעיית הבלימה בחזית תעלת סואץ לא היתה היעדר כוחות מילואים, אלא ההיערכות. מרכיב מרכזי בקונספציה של 73' היה מה שמכונה "הסדיר יבלום". כלומר, שלוש חטיבות שריון סדירות עם קרוב ל־300 טנקים נחשבו לכוח שמסוגל לבלום מתקפה מצרית, מה גם שהמצרים צריכים קודם לעבור כ־200 מטר של מכשול מים. גם מי שהתעניין בסוגיות מלחמת יום כיפור, התקשה לתפוס שחטיבה 401 הסדירה חנתה כ־80 קילומטר מהתעלה כשפרצה המלחמה. אבל נושא המילואים היה אחד הסעיפים שאפשרו לוועדת אגרנט לבדל את הדרג המדיני מהצבאי: "עומדת לה, לראש הממשלה (גולדה מאיר), הזכות הגדולה שעשתה שימוש נכון בסמכות ההכרעה שהיתה בידיה בתוקף הנסיבות, בשעת חירום של יום שבת בבוקר. היא הכריעה בתבונה, בחוש בריא ובמהירות לטובת גיוס כל מערך המילואים, על אף שיקולים מדיניים כבדי משקל, ובכך עשתה מעשה חשוב ביותר להגנת המדינה", נקבע בדוח אגרנט.

הגורם האנושי

חסדאי חושב שעקרונית זה לא משנה איזו ועדה זו תהיה, ממלכתית או אחרת; לדעתו הבעיה היא ש"כל הניסיונות להרכבת ועדת חקירה הם פוליטיים. קיימים כאן רק אינטרסים פוליטיים".

קשה לחשוב היום על אישים מתאימים להרכב של ועדת חקירה איכותית. השם היחיד שאני מכיר שיש לגביו הסכמה שהוא מתאים זה ד"ר יובל שטייניץ.

"אני לא יכול לשפוט, אני לא מכיר אותו. אבל ההרכב לא מחייב שאלה יהיו דווקא אנשי צבא, אלא ועדה של אנשים בעלי יכולת ניתוח ומחקר. בוועדת אגרנט היו שני רמטכ"לים, שהיו אנשים משכילים, שני שופטים עליונים ומבקר המדינה. היום, 50 שנה אחרי כן, התברר שיש הרבה מאוד דברים שלא היו ידועים לוועדה. היא לא הצליחה לרדת לחקרם ואפילו לא נכנסה אליהם. את הכשלים האחרים, שאני הייתי נוכח באחד הבולטים שבהם - הקרב בעיר סואץ - היא לא בדקה.

"הבעיה הנוספת בהרכב זה לא רק חבריה, אלא צוות החוקרים (יעקב חסדאי היה בצוות החוקרים של הוועדה); למצוא היום חוקרים כאלה, מתאימים, זה לא יהיה פשוט".

חסדאי, חניך בית"ר, חובש כיפה, שולל לחלוטין את הטענה שחברי ועדת אגרנט היו מוטים פוליטית לטובת ממשלת המערך בהקשר של היעדר המלצות למסקנות אישיות כלפי הדרג המדיני. "חברי ועדת אגרנט היו אנשים עם תרבות. היום במערכת הפוליטית אין תרבות. הגסות והאלימות שולטות שם. אז אתה יכול לתאר שאם אנשים כאלה ירכיבו את ועדת החקירה - הגסות והפראות ייכנסו גם לשם. זה בכל מקום - בכדורגל, בכנסת, חרדים; נעשינו חברה אלימה שאין לה כלים לפתור בעיה באמצעות ערכים עם כבוד.

"יכול להיות שצריך לקחת אדם שהוא משכמו ומעלה, שמבין בענייני ביטחון, שיהיה לו מנדט לבחור את החוקרים".

אתה מתכוון שזה לאו דווקא נשיא בית המשפט העליון.

"שלא יובן שאני פוסל את נשיא בית המשפט העליון. וגם לא את הבנתו בענייני צבא ובעניינים היסטוריים. יכול להיות שהוא יכול לבחור. ברור שהשיטות של הקואליציה ברמה של הכנסת כפי שהיא היום, זה לעג לרש".

היה איזשהו קשר בין המסקנות של ועדת אגרנט ללקחים שצה"ל הפיק אחרי 1973?

"לקראת סוף עבודת הוועדה כבר עזבתי, וחזרתי לפקד על חטיבת בית הספר למ"כים. מי שמונה לרמטכ"ל, מוטה גור, הצהיר על איבתו לוועדת אגרנט. הדוח הצבאי הונח בכמה מחנות והפנו את הקצונה לקרוא אותו. רק שיעור קטן מהקצינים הלכו לקרוא אותו. הדוח יותר לא עניין אף אחד, חוץ מהוויכוחים בין תומכי דיין לתומכי דדו. המסקנות האישיות תמיד יעוררו מחלוקת. הרבה יותר חשוב אם יהיה לוועדה אומץ להניע שינוי עמוק בחברה הישראלית. החברה הישראלית לא כל כך מבינה מה קרה לה ב־7 באוקטובר. זאת לא היתה תקלה. טעות. המשבר הלאומי זה משבר המנהיגות. לא היה כמוהו, גם בממשלה וגם באופוזיציה, משהו לא בריא מתחולל במערכת הפוליטית".

אם שכחנו את הדרך

מעטים זוכרים את דן עומר. וגם בין המעטים שזוכרים, קשה למצוא אחדים שמסוקרנים עד כדי לבחון מחדש את כתביו, שמא החמיצו משהו, ואולי באמת היה כאן משורר או סופר גדול שהממסד דרס. האם היה אינטלקטואל חשוב, גדול? התשובה היא לא. האם היה סופר גדול? לא. ואולי היה מבקר ספרות שאין בלתו? גם כאן, התשובה המצערת אולי היא שלילית. ובכל זאת, אחרי שקוראים את הביוגרפיה התרבותית, פוליטית, אידיאולוגית של דן עומר בישראל של סוף שנת 25', התחושה הברורה היא שהאיש הנשכח רלוונטי. לא מובן מאליו שפרופ' מיכאל קרן יקדיש מחקר וכתיבה להוצאת ספר שנקרא "התפסן בקפה טעמון - דן עומר ומלחמת התרבות בישראל" (הוצאת פרדס). ואין ספק שהוא צודק שבחר להתמקד, במסגרת מפעל חייו בהשפעת אנשי הרוח בישראל, בדן עומר. זאת, אף שעמוס קינן סיכם את אישיותו לאחר מותו באמירה בת־אלמוות: "הוא היה דן עומר, והוא חי כדן עומר והוא מת כדן עומר". "יבוא יום אולי, ומישהו יחזור לדן עומר, אבל אני חושש שגם אז - רק לשעה קלה", אמר עליו אדם ברוך, ואולי פסק גם על עצמו.

מילת המפתח להבנת האיש היא "מלחמת תרבות". הוא שריד לאנשי שמאל קיצוני, שעדיין אהבו את הארץ ולא יכלו לחיות בלעדיה. אף שהסתבך בשירותו הסדיר ושוחרר מוקדם, הוא נלחם בשתי המלחמות של דורו, ששת הימים ומלחמת יום כיפור. היום אנשי שמאל מהזן שלו כבר לא משרתים בצה"ל, ודואגים שצאצאיהם וממשיכיהם גם הם לא ישרתו בצבא.

הוא היה גרופי מקומי של המשוררים הביטניקים לפני שההיפיז טאטאו אותם מרחובות ניו יורק וסן פרנציסקו. בישראל שלפני מלחמת ששת הימים ב־67', התעוררה בממסד חרדה מפני השחתה והתפרקות מוסרית. הדברים ידועים. מאז משפט אייכמן בערך, קצת לפני וקצת אחרי, פשתה בארץ איזו מגיפה של סטאלגים. זו תערובת של סקס, אלימות ונאציזם ארוזה בספרוני כיס שנשאו שמות כמו "הייתי כלבתו של קולונל שולץ". באווירת הסדר הפוריטני בישראל, שבו לבנים ולבנות מותר להיפגש רק בחפירות הארכיאולוגיות של מצדה בצל מקטרתו של יגאל סוקניק ידין, היתה התרעה חמורה מפני בואם ארצה של ארבעת הביטלס. הסבא של אחד הסופרים החשובים היום בארץ פעל בתור מנכ"ל משרד החינוך כדי לאסור הופעה של ארבעת המופלאים בארץ. מה כן היה מותר? "סיפור הפרברים" והופעה של קליף ריצ'רד, התחליף החלבי של אלביס.

לאווירה הזאת פרץ דן עומר עם ספר שמתי־מעט קראו, "הדרך", חיקוי גרוע של ג'ק קרואק מלווה בהרבה תיאורי סקס גרפיים שנראו אז כפורנוגרפיה. מתברר שעומר עצמו הגיש את הספר לצנזורה כדי שלא להותיר בידיה ברירה אלא לאסור את הפצתו. הדיונים המשפטיים הגיעו עד לבית המשפט העליון, שם אישרו השופטים את החלטת הצנזורה לאסור את הספר. במבט מהיום, אף שזה נראה מטופש, אפשר להבין את שופטי התקופה. כמה חודשים קודם לכן הם פסלו את אל־ארד מלרוץ לכנסת. הם ראו לנגד עיניהם את רפובליקת ויימאר המתבהמת ומתנוונת עד ריסוק הדמוקרטיה. סביר שפורנוגרפיה נראתה לשופטים כאיום לא פחות חמור מכמה אינטלקטואלים ופעילים ערבים ששללו למעשה את קיומה של המדינה שאפשרה להם את פעילותם.

זה לא הפריע לדן עומר להתגייס כעבור שנה לחטיבה הירושלמית, ולהסתער עם כולם על היעדים עד שנכתבה השורה: "היעדים מטוהרים והרוסים, שלגים על החרמון מול שמש נמסים". אבל אצלו העניינים לא ממש שבו למסלולם.

במסגרת "מלחמת התרבות", נקט עומר את האסטרטגיה של לנין; אתה לא מתווכח, המטרה שלך היא להרוס את האיש שאתה מתעמת איתו. בין כל מטעני השנאה וכתיבת המחץ שלו, תמך דן עומר דווקא בעמוס עוז ובא.ב. יהושע. כנגדם הוא התמקד בכתיבה של רצח אופי שנון נגד סופרי דור הפלמ"ח. בעיקר חנוך ברטוב, אהרון מגד ונתן שחם. הכותרת לאחד ממאמריו היתה "הברטוב, הרע והמכוער". היה זה אורי אבנרי שפרץ באמצעות דן עומר את מעטפת המוסר, המותר והאסור. ככל שהיה תוקפני בכתיבתו לאורך השנים, דן עומר לקח את הכתיבה הפוליטית למחוזות הרוח והתרבות, כשהשאלה הלא פתורה היא למה דווקא באותה נקודת זמן, למה הוא. בתחילת 1976, בעצתו של עמוס קינן, נתן אבנרי לעומר נדל"ן מרכזי בשבועונו "העולם הזה". מי שעוקב אחרי האסטרטגיה הסובייטית־ערבית נגד ישראל והציונות, יכול להגדיר את התקופה הזאת כמעבר לדה־לגיטימציה.

זה מה שעשה אורי אבנרי, אבל עומר היה לכאורה מרקסיסט אנטי־סובייטי. אולי מבלי שהרגיש הוא תרם לכינונה של "מפלגה" תרבותית־ספרותית חדשה שהפכה בימינו לגולם מסיבי. למשל, הוא עוד היה מסוגל לטעון שיעקב שבתאי, עם "זכרון דברים" שלו, הוא המצאה של חוקרי ספרות שנגמרו להם הסופרים. היום "זכרון דברים" הוא עמוד תווך, מיתוס ספרותי שאין בלתו עבור קבוצת אוכלוסייה מסוימת. לאחר מותו, היחידים שבאמת הביעו צער כן והתאבלו מהלב על לכתו היו שני סופרים שהיו אז מאוד צעירים, אריה קרישק ויגאל גלאי שכבר איננו. ההספדים שלהם פורסמו ב"העולם הזה", משכנו של האל שמבחינתם לא הכזיב.