מי שמביט היום בישראל ורואה ויכוחים בלתי פוסקים, עימותים פוליטיים חריפים, כנסת סוערת, תקשורת לוחצת והפגנות המונים ברחובות - עלול להסיק שהדמוקרטיה הישראלית נמצאת בסכנה. יש ממשלה שמתקשה לקדם מהלכים, אופוזיציה שלא מרפה לרגע, ושיח ציבורי טעון עד הקצה. רבים חווים עייפות מן הרעש, תחושה של עומס ובלבול, ולעיתים גם געגוע לשקט. אבל ייתכן שהקריאה הזו שגויה. ייתכן שזו אינה עדות לקריסה, אלא דווקא סימן לחיות. כך נראית דמוקרטיה שפועלת באמת, ולא רק מתקיימת ככותרת פורמלית במסמכי יסוד.
דמוקרטיה איננה מנגנון שמטרתו לייצר שקט או הסכמה רחבה, היא מבוססת על ההנחה שחברה חופשית תחיה תמיד בתוך מחלוקת. שאלות של ביטחון, משפט, זהות, דת וכלכלה אינן נפתרות אחת ולתמיד, והניסיון להשתיק אותן בשם יציבות מדומה עלול להיות מסוכן יותר מהעימות עצמו. המחלוקת סביב מערכת המשפט היא דוגמה מובהקת לכך. הוויכוח על סמכויות בית המשפט, על גבולות הכוח של נבחרי הציבור ועל האיזון בין הרשויות חריף ולעיתים מכאיב, אך הוא מתנהל בזירה הציבורית. הוא עובר דרך חקיקה, עתירות, דיונים סוערים והפגנות אזרחיות רחבות. אנשים נאבקים על כללי המשחק דווקא משום שהם רואים בהם כללים מחייבים, ולא משום שוויתרו עליהם או איבדו אמון בעצם קיומם.
הפגנה מחוץ לבית הנשיא על רקע הגשת בקשת החנינה של נתניהו // משה בן שמחון
סוגיית הגיוס מציבה את המתח הזה בצורה חדה במיוחד. לא מדובר רק בשאלה ביטחונית, אלא בסוגיה אזרחית עמוקה שנוגעת בלב הסולידריות החברתית.
הפער בין ציבור שמשרת ונושא בנטל הביטחוני לבין ציבור שאינו מתגייס יוצר כעס אמיתי, תחושת אי־צדק ולעיתים גם ניכור. הוויכוח הזה לא נדחק לשוליים ואינו מטואטא מתחת לשטיח. הוא מתקיים בכנסת, בבתי המשפט, בתקשורת וברחוב. העובדה שהשאלה הזו אינה נסגרת בשקט אלא ממשיכה לעורר מחלוקת, היא עדות לחברה שמסרבת להעמיד פנים שהכל מוסכם. באותו הקשר - גם המציאות הביטחונית עצמה אינה משתקת את הדיון הציבורי. המלחמה בעזה, שאלת הטיפול בעניין החטופים, אופן ניהול הלחימה והאחריות הפוליטית והצבאית מעוררים ביקורת, שאלות קשות, ולעיתים מחאה אזרחית רחבה. אין כאן שתיקה כפויה בשם האחדות, אלא מאבק אזרחי על אופן קבלת החלטות גורליות.
הזירה הכלכלית מצטרפת אף היא לשיח הדמוקרטי הסוער. יוקר המחיה, מחירי הדיור והשחיקה המתמשכת של מעמד הביניים אינם נתפסים עוד כבעיה טכנית שמטופלת בידי מומחים בלבד. הציבור מבין שמדובר בהחלטות פוליטיות שמעצבות את חייו, ולכן הוא מתווכח עליהן, מפגין ולוחץ על מקבלי ההחלטות. לתוך כל זה נכנסת תקשורת חופשית ולעיתים לוחמנית, שלא מהססת לבקר את השלטון, לשאול שאלות קשות ולפרסם תחקירים גם בזמנים רגישים. אפשר לבקר אותה, להתווכח עם סגנונה או עם "עמדת המערכת", אך קשה להתעלם מכך שהיא ממלאת תפקיד מרכזי במנגנון הבקרה האזרחי.
ומעל לכל בולט הציבור הישראלי עצמו. זהו ציבור שאינו נסוג לחיים פרטיים בלבד ואינו מוותר על הזירה הציבורית גם כשהיא מתישה. ישראלים מרגישים צורך לגבש עמדה ולהביע אותה. הם מתווכחים סביב שולחן השבת, ברשתות החברתיות, במקומות העבודה וברחוב. לעיתים זה רועש, לעיתים לא אלגנטי ולעיתים גם לא סבלני, אך זהו ההפך מאדישות.
מי שמייחל לדמוקרטיה שקטה וחלקה - מחפש לעיתים ניהול טכני נטול התנגדות. דמוקרטיה אמיתית היא מאמץ מתמשך לנהל מחלוקת מבלי לשבור את הכלים, לשמור על מוסדות גם כשכועסים עליהם, ולהכיר בכך שגם מי שחולק עלינו הוא חלק לגיטימי מהמרחב האזרחי. לא כל רעש הוא כישלון, ולא כל עימות הוא איום. לעיתים הרעש עצמו הוא ההוכחה שהמערכת עדיין חיה. כך נראית דמוקרטיה במיטבה.
ד"ר קותי שוהם הוא פילוסוף פוליטי ומומחה למחשבה מדינית
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו