אחרי הצעד של נתניהו, הכדור עובר למגרש של נשיא העליון

המריבה הפוליטית העזה סביב הקמתה של ועדת החקירה לבחינת אירועי 7 באוקטובר מטשטשת את העובדה שספק רב אם מסקנות הוועדה עשויות להיות רלוונטיות עדיין ביום שבו תתפרסמנה. לוועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון לקח יותר משלוש שנים להגיש דוח סופי מטעמה. ועדת החקירה בעניין הצוללות הוקמה לפני כמעט ארבע שנים, אלא שסיומה עדיין אינו נראה באופק.

הנושאים שעמדו לבחינתן של שתי ועדות אלה צרים לאין שיעור מאלה שקרוב לוודאי ייבחנו במסגרת ועדת החקירה שתוקם לבחינת אירועי 7 באוקטובר.

מורכבותם של הנושאים שייחקרו בידי ועדה שכזו, ואשר יכללו ללא ספק לא רק את ניהול המלחמה בזירות הרבות, אלא גם את התנהלותם של הדרגים המדיניים והביטחוניים בשנים הארוכות שלפני פרוץ המלחמה - מבטיחה שורה ארוכה של נחקרים. לא רק כמה עשרות כמו בוועדות מירון והצוללות. סביר יותר שמדובר יהיה בכמה מאות. לכן, להניח כי מסקנותיה הסופיות של הוועדה תוגשנה לא לפני שנת 2030 תהיה הערכה שמרנית ביותר. למעשה, לא הייתי ממהר להתחייב על השלמת המלאכה לפני שנת 2035, שבה יחגוג נתניהו את יום הולדתו ה־86.

שפל היסטורי

התוצאה הזו אינה פרי המקרה. ועדה שחבריה ממונים בידי נשיא העליון, ולא בידי הממשלה עצמה, ושמסקנותיה עשויות לכלול קביעות אישיות חמורות ואופרטיביות נגד חברי הממשלה, מייצרת הליך ארוך ומסורבל מאוד. חברי הוועדה בוחנים את הממצאים השונים ברמת דקדוק המזכירה הליך שיפוטי, והנחקרים עצמם, שפוטנציאל הפגיעה בהם עצום, מבקשים לגרור את ההליך כמה שניתן.

מובן שאפשר גם אחרת. למעשה, ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה זה לא פועל אחרת. השימוש בוועדת חקירה הממונה בידי הרשות השופטת אינו קיים בשום מדינה אחרת בעולם, כפי שמצביע על כך מחקרו המקיף של יחיאל אורן ("על מקומה של הרשות השופטת בוועדת חקירה ממלכתית") שפורסם בשנה שעברה. ברוב מוחלט של המדינות הממשלה עצמה היא שממנה את חבריה של ועדת החקירה, במספר זעום של מדינות - הפרלמנט.

הבעיות המבניות שמייצר המנגנון הזה אינן עניין שהדיבור עליו נוצר לראשונה כעת. הן מלוות את מוסד ועדת החקירה הממלכתית מיומו הראשון. אלא שהקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר אירועי 7 באוקטובר תצליח כנראה להשתמש בכלי הזה בדרך הגרועה ביותר שניתן להעלות על הדעת. לאורך השנים נטען שוב ושוב כי על אף הבעיות הברורות שיש בשימוש בוועדת חקירה, יתרונותיה עולים על חסרונותיה, שכן היא מצליחה לשלב את חקר האמת עם יכולתה לשכך סערות ציבוריות, וזאת בזכות המוניטין שבית המשפט זכה לו מאז ומעולם כמוסד אובייקטיבי ונטול פניות.

אלא שמה שהיה נכון בעת קבלת חוק ועדות חקירה, ודאי שאינו נכון כיום. האמון בבית המשפט מצוי בשפל היסטורי שלא היה כדוגמתו. זה התחיל הרבה לפני כניסתו של השופט יצחק עמית ללשכת נשיא העליון. ואולם נראה שמאז נשיאותו של עמית והיריבות האישית שבינו לבין הממשלה, העניין הצליח להחריף.

מובן שלימין ולשמאל דיאגנוזה שונה בתכלית לגבי הסיבה הכללית למשבר האמון. הימין רואה זאת כעניין הנובע מההתנהלות החריגה של הרשות השופטת מול הרשויות המחוקקת והמבצעת, ובפרט מהתנהלות הנשיא עמית בשורה של פסקי דין. השמאל, לעומתו, מבקש לטעון כי שום פגם לא נפל בתפקוד של בית המשפט בכלל, ושל עמית בפרט, והירידה באמון נובעת אך ורק מרדיפתו של בית המשפט על לא עוול בכפו.

עובדה מצערת

אף שהשאלה הזו מאוד מעניינת ורלוונטית למעוניינים להעלות מחדש את יחסי הרשויות על מסלול מוצלח, וודאי שללא דיאגנוזה מדויקת של הבעיה לעולם לא נוכל להגיע לפרוגנוזה מדויקת ביחס לטיפול בה, המסקנה המתבקשת ביחס לוועדת חקירה ממלכתית אמורה להיות זהה. הן בגרסת הימין והן בגרסת השמאל, חוסר האמון בבית המשפט הוא עובדה פוליטית וחברתית. וככזו, יש להתחשב בה.

כתבתי פה כמה פעמים שעל השר יריב לוין להכיר בנשיאותו של יצחק עמית, וזאת כדי לאפשר קידומם של עניינים שונים, מהם שחשובים דווקא לימין. הקריאה הזו לא היתה מובנת מאליה בשעתו, בוודאי לאור נסיבות בחירתו של עמית לנשיאות העליון ושורת הבעיות שנפלו בבחירה זו, לרבות כינוסה של הוועדה לבחירת שופטים בשעת מחלוקת ותוך דריסת סמכותו הבלעדית של שר המשפטים לקבוע את מועד כינוס הוועדה. השבוע ראש הממשלה הצטרף לקריאה הזו, ונראה שאולי בכך הסתיים האירוע המעט מוזר הזה. כעת אני חושב שעל הנשיא עמית לתרום מצידו להרגעת הרוחות.

גורמים שונים הציעו כפשרה בין הצדדים מנגנון התייעצות בין הנשיא עמית למשנה לנשיא, השופט נעם סולברג, במינוי חברי ועדת החקירה, אלא שנראה שהפתרון הזה אינו הולך רחוק דיו. הותרת עמית כשחקן מרכזי בזירת הוועדה תמשיך לסמן אותה כוועדה מטעמו, וככזו שנועדה לנגח את הממשלה. גם הפתרון שהממשלה מבקשת לקדם בדמות בנייה מחדש של מנגנון מינוי החברים לוועדה - ואשר נתקל בהתנגדות מוחלטת של האופוזיציה - אינו מוצלח דיו. התנגדות האופוזיציה תוביל שוב לדחיית המסקנות שתגענה בסופו של דבר.

אבל יש פתרון אחר שטרם נדון. סעיף 29(ג) לחוק בתי המשפט מאפשר לנשיא העליון לאצול מסמכותו למשנהו, ובכך מספק לעמית אפשרות מוצלחת ומכובדת להסתלק באופן מוחלט מאירוע ועדת החקירה ולהעניק את סמכות קביעת הרכבהּ לשופט נעם סולברג, וזאת באופן בלעדי.

ראש הממשלה ציין השבוע שנשיאותו של עמית היא "עובדה", ובכך רמז כי היא אינה עניין שנובע מאהבתו לעמית, או מהצדקתו את האופן הבעייתי שבו נבחר לתפקיד. זה פשוט כך. הגיעה העת שגם עמית יקבל עובדה מסוימת, גם אם בחוסר חשק. הוא נשיא העליון הכי פחות פופולרי שהיה אי־פעם. הוא נתפס כלעומתי באופן יוצא דופן, והאמון בו בשפל. קבלת העובדה הזו אינה צריכה להישאר תלויה באוויר. היא צריכה לתרגם עצמה למעשה.

האחריות הציבורית שמוטלת על הממשלה בכל הנוגע להתנהלותה מול הנשיא עמית חייבת לבוא לידי ביטוי גם בהתנהלות אחראית מצד הנשיא עמית. עליו להודיע כי בכוונתו להאציל את סמכותו המיוחדת לסולברג, ובכך להסתלק לחלוטין מכל עניין הקשור בקביעת הרכבה של ועדת החקירה. ועדה שתיבחר בלעדית על ידי סולברג תזכה לאמון גדול מצד הקואליציה והאופוזיציה, ומסקנותיה יהיו חלק מהליך התיקון שישראל כל כך זקוקה לו.