לפרוץ את טבעת החנק: שנתיים עברו, וישראל הפסידה רק בקרב אחד

"אנחנו לא נוכל להרוג אלפי פלשתינים בתגובה על זה שהם הורגים 100 יהודים בלילה אחד בתל אביב. אבל במסגרת מלחמה עם מדינות ערב, אם הם יפריעו לנו טיפה באופן שמסכן את כל הקיום שלנו, נהיה חייבים להשמיד אותם ולגרש אותם. ואם לא יהיה לנו כוח, אין לנו זכות קיום פה".

את הדברים לא אמרו אריק שרון, או גנדי, או איזה תת־אלוף אלמוני, או איזו דמות מסתורית בספר של עמוס עוז. את הריאליזם האכזרי הזה ביטא האלוף ישראל טל המנוח בסדרת ראיונות עם מורל'ה בר־און ופנחס גינוסר ב"עיונים בתקומת ישראל". הראיונות התקיימו ב־1998-1999. טליק עוד היה מסוגל לדמיין תרחישים כאלה. ממשיכיו בצה"ל כנראה כבר התקשו. אפשר רק להתפלפל באיזו מידה התרחיש של מתקפת הטבח ב־7 באוקטובר לפני שנתיים מתאים לקווי המתאר של אירועים מהסוג האמור. לדעתי כן. אמנם עברנו לכאורה את עידן המלחמות המדינתיות (ודרך אגב, העידן הזה יכול לחזור), אבל עמדה מולנו מעצמה מוסלמית שאינה ערבית - איראן - שפרסה סביב ישראל טבעת חנק של צבאות שליחים, ולבסוף נאלצנו גם להיכנס למלחמה עם איראן עצמה.

אני לא יודע אם רה"מ נתניהו בקיא בדברים שאמר וכתב לאורך השנים האלוף טל, אבל נראה שהוא ומעטים כמוהו הבינו את גודל האתגר שחמאס הציב ומה נדרש מהיהודים במסגרת המלחמה שנכפתה עלינו. חלק מהמלחמה הוא פסיכולוגי, סמנטי, במסגרת חזית התקשורת הבינלאומית והדיפלומטיה. למשל, כמעט מתחילת המתקפה של ישראל ברצועת עזה, היא הוצגה כ"ענישה קולקטיבית" של הפלשתינים. באמת? מה בקשר לדבר הפשוט של מלחמה לעקירת האיום של חמאס ושאר צבאות הטרור? כלי תקשורת מרכזיים במערב הציגו את השאלה כך: "מה תהיה הנקמה של ישראל?". כאילו מבצע להשמדת צבא טרור הוא נקמה או עונש. ו... כן, זה כולל הרג של אלפים ועשרות אלפים של פלשתינים, כאשר בשונה מהתחזית של טליק - צה"ל, עם חיל האוויר ויחידות היבשה, עשה כל מאמץ להרחיק את האזרחים מאזורי הסכנה, כדי לפגוע בדיוק רב ככל שניתן במחבלים.

על דפוס ההתנהגות של הצבוע הבריטי נכתב הרבה בתולדות העם היהודי והיישוב הארצישראלי. ככל שראש ממשלתם סטארמר מיהר להכיר באין־מדינה פלשתינית, כך בריטניה היתה איטית מאוד בהכרתה במדינה היהודית לאחר שהוכרזה העצמאות במאי 1948. האלוף טל ז"ל סיפר גם על פרשה שהיא אולי חמורה יותר ממה שאנחנו מכירים מקרנבל עצרת האו"ם הפלשתינית. טל, כידוע, היה מומחה עולמי, אולי ה־מומחה בעולם לטנקים בקרב. הבריטים רצו שישתתף בפיתוח טנק הצ'יפטיין, שנחשב לטנק המערבי המתקדם במחצית השנייה של שנות ה־60. ישראל היתה אמורה לקבל בעסקה הזאת אספקה של טנקי צ'יפטיין, כמובן במחיר מלא. אבל מכיוון שאף אחד, כולל ארה"ב, לא היה מוכן למכור לישראל טנקי מערכה חדישים, זה נחשב למהפכה בהסתדרות. גם אז היתה ממשלת לייבור עם קשרי ידידות אמיצים של יגאל אלון וגולדה מאיר. טל מספר שנושא הצ'יפטיין דלף, ו"האספסוף (הערבי) החל לתקוף שגרירויות בקהיר ובמקומות אחרים. שרפו את השגרירות הבריטית בטריפולי... הערבים איימו שימשכו את יתרות מטבע החוץ שלהם מהבנקים האנגליים". זה היה אחרי מלחמת ששת הימים.

"לימים התברר שהם הוליכו אותנו שולל", אמר טל. ריצ'רד קרוסמן, חבר הקבינט וידיד ישראל, כתב ביומנו שפורסם: "חשבתי שיש איזה מצב חירום או מלחמה, והנה דנים על עניין הטנקים לישראל, באופן דחוף. כי הגנרל (טל) הישראלי עומד להגיע בעוד יומיים וצריך להחליט אם אומרים לו את האמת בעניין הצ'יפטיין או לא... לא נתקלתי אף פעם בכך שממשלה במדינה נאורה יושבת ומטכסת עצה אם לרמות או לא לרמות. זה לא ייאמן". החליטו להמשיך בתהליך הרמיה ולא לעדכן את ישראל שהיא לא תקבל את טנק הצ'יפטיין, שהיא היתה שותפה בפיתוחו.

הכל עוד היה טרי

פתיחת המבצע הקרקעי של "חרבות ברזל", בסוף אוקטובר, הציגה דילמה קשה ביותר. חלוף הזמן והקרבות השכיחו את הבעיה שעמדה בפני מקבלי ההחלטות שהיו אז נתניהו, שר הביטחון גלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי. ותיקי גדוד נהגי הפרדות התנגדו לכניסה קרקעית לעזה. זה ברק, דוד עברי, פרשני־על ידועים. אין דרך לפתור את הסתירה בין מבצע נגד חמאס לבין שחרור החטופים. זה משהו שלפני 26 שנים טליק לא דמיין: לא 100, אלא 1,200 טבוחים ועוד 251 חטופים. החלטה ראשונה שכונתה אצל המבינים - החלטה בן־גוריונית. יבואו עוד כמוה. המוטיבציה ותחושת הביטחון של מתנדבי המילואים היו בשמיים. בשבוע שקדם לתחילת הפעולה ראיתי חלק מהלוחמים בקיבוץ בארי. חטיבה 5, אוגדה 143. מפקדים בתוכם, שהריחו כי המשימה הממשית לתקיפת חמאס תוטל על אוגדה 162, התאמצו לעבור לאחת מיחידות האוגדה השכנה. הכל עוד היה טרי ומזעזע, דם על הקירות וכלב מת קשור בתוך שק. "הנה, פה הכביש היה מלא בגופות. אולי 100 גופות מחבלים היו מפוזרות כאן", סיפר המילואימניק הוותיק שהוביל אותי בשבילי הקיבוץ.

המוטיבציה ותחושת הביטחון של מתנדבי המילואים היו בשמיים. בשבוע שקדם לתחילת הפעולה ראיתי חלק מהלוחמים בקיבוץ בארי. חטיבה 5, אוגדה 143. מפקדים בתוכם, שהריחו כי המשימה הממשית לתקיפת חמאס תוטל על אוגדה אחרת, התאמצו לעבור לאחת מיחידות האוגדה השכנה

בשלב הנוכחי, מתנהל משא ומתן עקיף לסיום המלחמה. רה"מ נתניהו מדבר על כך בקול רם שאנחנו לקראת סיום המלחמה. בתחילת המלחמה, כשניסיתי לחזות כיצד היא תיגמר, חשבתי שאכן נביס את חמאס, אבל בסוף עדיין יישאר בידי המחבלים מספר, אולי זעום, של בני ערובה שלא תהיה דרך לשחרר אותם. כך שהמצב כפי שמצטייר מתוכנית טראמפ הוא ניצחון גדול לישראל גם אם לא "ניצחון מוחלט", שאין טעם להמשיך לדבר עליו. ההסכם המוצע לסיום המלחמה מביא לשחרור כל החטופים, חיים וחללים. עד לפני כחודש כאשר דובר על שחרור מחציתם, לאיש לא היתה תשובה איך משחררים אחר כך את שאר החיים. דבר שני, הח'ליפות האסלאמית שהקים חמאס בעזה לפני 18 שנים מתפרקת ולא תתקיים עוד. לפני קרוב לשנה וחצי תיאר פרופ' אוריה שביט נכון את המצב, שבו חיזבאללה וחמאס מקימים מעין מדינות אסלאמיסטיות על חורבות הנסיגות שישראל ביצעה תחת האימה של פיגועי התופת בדרום לבנון וברצועת עזה. נאום קורי העכביש של נסראללה ביטא את ההצלחה ואת היהירות. הציונות בנסיגה, בהתקפלות, והאסלאם מתקדם וכובש. אז זה נגמר, הגלגל התהפך.

ההצלחה של חמאס והפלשתינים היא בהיפוך המיקום של שריפת המוסדות הבריטיים ובכלל המערביים: במקום קהיר, טריפולי או ביירות - המהומות של האספסוף המוסלמי נערכות בבסיס האם האימפריאליסטי בשותפות עם מסיתים מהשמאל ומעולם הרוק והקולנוע.

האחיזה האיראנית נגרפה

במשך כ־13 חודשים, מ־8 באוקטובר עד סוף נובמבר 24', חיזבאללה ירה טילים על אוכלוסיית הצפון ושיתק חלקים נרחבים גם במרכז המדינה. קשה לזכור כבר מרוב הפגנות. מרוב פרשנות. מרוב חתרנות. מרוב נרגנות. מייד לאחר שהושגה הפסקת האש, אל־ג'ולאני וכוחותיו דהרו מעיר לעיר, וכתוצאה מנפילת חיזבאללה התמוטט משטר אסד וכל האחיזה הצבאית האיראנית והרוסית נגרפה לישימון. אלו דברים שאף אחד לא ראה בדמיונו. חלק משיקוליו של ראש הממשלה לאורך שנת 2024 כללו כנראה גם את האפשרות שהנשיא ביידן ייפול ושהנשיא טראמפ יעלה במקומו.

דובר הרבה על כך שצה"ל לא היה מוכן. שהוא לא נבנה נכון לקראת המלחמה. לא רק בפרספקטיבה של כמה שנים לפני, אלא בכל הדור האחרון. כשרואים מה שהושג בלבנון ואחר כך באיראן, מתקבלת פרספקטיבה שונה. השילוב של מתקפת הביפרים המתוחכמת, חיסול נסראללה והנהגת חיזבאללה, וחיסול שדרת הפיקוד הבכירה של כוח רדואן - מלמד על משהו שונה. זו היתה סדרת פעולות מופתית. ונוסף על כך, כיבוש וטיהור רצועת השטח עד הליטני. חיזבאללה הוכרע, אף כי לא הושמד. לבנון פנויה להסדיר את ענייניה. בסך הכל נהרגו מירי טילי חיזבאללה 19 אזרחים ישראלים, ו־53 חיילים וקצינים נפלו במערכת "חיצי הצפון", שנמשכה כחודשיים.

מומחים רציניים טענו שישראל אינה מוכנה ואינה ערוכה לכניסה קרקעית במסגרת מבצע להכרעת המלחמה בלבנון. התברר שבשנים שחלפו מאז מלחמת לבנון השנייה, ישראל נערכה די טוב מבחינה הגנתית נגד רקטות וטילים. בסופו של חשבון, גם מספר הנפגעים הנמוך בקרב האוכלוסייה האזרחית מצדיק את שיקול הדעת של הקברניטים. השיח עסק במאות אם לא אלפי אזרחים הרוגים בעורף, ובהרס נרחב בערים הגדולות. לגבי תמרון קרקעי נגד לוחמי חיזבאללה שהתכוננו שנים לרגע העימות, נטען שהשילוב של תוואי קרקע קשים עד בלתי עבירים עם מארבי נ"ט, הופך את לבנון לשדה קרב בלתי ניתן לתמרון. מפקדי צה"ל, ובראשם האלוף אורי גורדין, הוכיחו שהם יודעים לפרק את הבעיה הזאת ולתמרן כנדרש היכן שצריך.

עסקאות שחרור חטופים קטעו את רצף הפעולה הצבאית, אבל גם אפשרו לישראל לארגן מחדש את כוחותיה ולהשלים הצטיידות. בתקופה שבה איימו בכירי ביטחון לשעבר על ראש הממשלה, החל תכנון מבצע עם כלביא להשמדת יכולות הגרעין האיראני. בראש שולחן התכנון של המבצע ישב הרמטכ"ל שרק נכנס לתפקידו, רא"ל אייל זמיר. זה היה אמור להיות שיא המלחמה, אותם 12 ימים של ביצועים צבאיים שהשאירו את רישומם על אויבי ישראל במזרח התיכון ובאירופה.

מעין המלחמה ההיא

בפרספקטיבה ישראלית, זו מעין מלחמת העולם השנייה במידות התפורות לישראל ולאויביה. אבל המלחמה מייצרת הרבה דימויים ותמונות, וכבר מטבח 7 באוקטובר חמאס עסוק בשידורי און־ליין של מעשיו או של שדות הקרב. הדימויים מעזה יצרו אפקט תעמולתי שכמעט הצליח לשבור את הלחימה של ישראל בעזה. ארצות מערב אירופה הליברליות, כמו גם המושבות האנגלו-סקסיות בקנדה או באוסטרליה, הפכו לשותפות אסטרטגיות של ארגון טרור ברברי.

הן שכחו את מלחמת העולם השנייה ואת הקרבות האדירים בקרב אוכלוסייה אזרחית שנדרשו כדי לבסס סדר עולמי של ערכים ליברליים. הרעיון הבסיסי היה השמדת הנאציזם והכנעת גרמניה מזה, והשמדה וכניעה של המיליטריזם היפני מזה. יש הערכה שקרוב ל־2 מיליון אזרחים נהרגו בגרמניה ועוד 7.5 מיליון חיילים. וביפן 3 מיליון אזרחים. כ־11 מיליון גרמנים גורשו בטיהור אתני עצום בסוף המלחמה ובשנים שלאחריה - בעיקר מארצות מזרח אירופה. בסופו של דבר, מנהיגים שאינם מתאימים לתפקידם ושאינם מסוגלים לעכל מלחמה על השלום ועל ערכי החופש משתמשים בדימויי סבל כדי לשמר ארגוני טרור כמו חמאס ולהגן עליהם. הם מתבססים על אינטלקטואלים חסרי אחריות, שמגלגלים על לשונם "ג'נוסייד" ו"הרעבה" כמו ביריד טעימות של יין. כבר ב־1961 ראה ד"ר יעקב הרצוג את הנמק האינטלקטואלי הזה בוויכוח המפורסם עם ארנולד טוינבי. "אולי צריך להוסיף תיקון לסעיף 51 (במגילת האו"ם)", אמר הרצוג: "בתיקון ייאמר שאם אתה מותקף, מותר לך להתנגד, אבל עליך לזכור שלא משנה כמה סבלת וכמה אתה סובל במצב הזה, אם הצד שתקף אותך גם הוא סובל, ההיסטוריה תוקיע אותך כמי שפעל תחת השפעה נאצית".

בפרספקטיבה ישראלית, זו מעין מלחמת העולם השנייה. אבל המלחמה מייצרת הרבה דימויים ותמונות, ואלה של חמאס יצרו אפקט תעמולתי שכמעט הצליח לשבור את הלחימה של ישראל. אירופה שכחה את הקרבות האדירים במלחמה ההיא בתוך אוכלוסייה אזרחית שנדרשו כדי לבסס סדר עולמי של ערכים ליברליים

בסופו של דבר, הסרת האיומים מעל ישראל שווה את התוצאות העגומות בזירה הבינלאומית. ישראל הולכת במערכה הזאת עם המעצמה שאין בלתה, ארה"ב. גם הפעם, כמו בהסכמי אברהם, הוויתור על החלת הריבונות ביו"ש ובבקעה ישמש כדי להרוויח את פירוז הרצועה, החזרת החטופים והזכות לחסל תשתיות טרור והכנות לפיגועים בהתהוותן.