בילדותי סבי סיפר לי על אפריקה. אלה לא היו מעשיות על ג'ונגלים, שבטים או אריות בסוואנה. אלו היו רק פיסות מעדות על ימים אפלים שנשכחו מהלב. ימים של כאב, רעב וגעגוע. ימים של מאבק על עצם זהותך. זה הפך לחלק בלתי נפרד מההווי ומהתרבות של מאות משפחות בארץ. יחד, הגולים היו מתקבצים מעת לעת בכנסים או בסיורים בבתי הכלא הבריטיים בעכו ובירושלים. במקומות האלו היו מספרים את סיפור המאבק בבריטים ואת תלאותיהם של לוחמי המחתרות.
אני נזכר לא פעם בסבי בימי המלחמה הנוכחית. אני חושב על הדור ההוא, שעבר שנים של רדיפות, גלות, מעשי טבח, שואה וקרבות מתמשכים. מה חשבו באותה עת קשה לנוכח אכזריות הגורל, הנופלים הרבים והשהות הארוכה במחנות מעצר. יום אחד, כששהינו בממ"ד בימי מלחמת איראן, נזכרתי במכתבים שנכתבו על ידיו בגלות שאליה נשלח. בתחילה ניסיתי לברר ללא הצלחה במאגרים של מכון ז'בוטינסקי שאליהם נשלחו העותקים המקוריים למיטב ידיעתי, אולם בחלוף שבועות ארוכים מסיום המלחמה התברר לי שבמשך כל הזמן הזה צילומי המסמכים המתינו לי ממש מתחת לאף.
ביום חם נסעתי לראשון לציון מהמושב. צילומי המכתבים נשמרו במחסן של בית הוריי - ממתינים שמישהו יטרח להציץ בהם, כמו באלבומי טיולים בחו"ל שאיש לא רוצה לזכור. פתחתי את דלת המחסן והתחלתי לפנות ארגזים אטומים שסודרו זה על זה כמו מגדל. בארגז האחרון נשמרו חלק מחפציו וממסמכיו של סבי בנימין קליימן ז"ל, שנפטר בסוף שנת התש"ע, רגע לפני ראש השנה (2010). ממיטת בית החולים הוא ניסה לשכנע אותי לצאת לקצונה ללא הצלחה. הייתי אז חייל צעיר בפלגת הדבורים 916 בחיל הים. אחוות הלוחמים בספינות קסמה לי יותר.
היו בארגז תמונות מהצבא ומאירועים משפחתיים, תמונות שלנו - הנכדים, קבלות, הזמנות לבר־מצווה ולימי הולדת ומסמכי בעלות שונים. וגם: כמה מכתבי ברכה לשרים ולסגנים שזה עתה התמנו (סבי היה מהדור המייסד של מפלגת חרות ולימים חבר מרכז ליכוד).
"מי ייתן ובתקופת כהונתך זו יבואו השלום, השגשוג והרווחה לעם ישראל בארצנו השלמה", כתב סבא לסגן שר צעיר. לאחר מיון ערימות של תעודות, תמונות, קבלות ומגזינים של אספני מטבעות, הגעתי לתחתית אחד הארגזים. שם מצאתי את אסופת תצלומי המכתבים הישנים, שמורה בקלסר כהה וקשיח של הסתדרות העובדים הלאומית בא"י. סבי עבד בה כמזכיר וכחבר הוועד הפועל במשך כ־40 שנה.
50 שטרניסטים
סבי בנימין קליינמן (אחר כך השם "עוברת" לקליימן, אכן שינוי גדול), נולד ב־1924 בלודז' שבפולין ועלה לארץ ישראל בגיל שנה עם משפחתו. בילדותו הצטרף לתנועת בית"ר ובגיל 15 התגייס לאצ"ל. על רקע היותו מפקד בחיל התעמולה של הארגון ופעילותו במחוז דן, היה נתון למעצרים בעיקר במהלך שנות ה־40. ב־1944 החריפה הלחימה של האצ"ל והלח"י בבריטים על רקע התנגדותם לעליית יהודים בזמן השואה. בתגובה, שלטון המנדט ביצע מהלך שמטרתו היתה להשיג הרתעה מול המחתרות ו"לשבור את רוחן".
אחרי שהות במחנה המעצר מזרע מצפון לעכו, ומעצר בית ממושך, סבא נעצר שוב באותה שנה. הלשין מי שהלשין, שהוא השתייך לכאורה לאנשיו של אברהם שטרן ממחתרת לח"י. והנה, אף שלא היה חבר בלח"י, ואף שגם הבריטים הגדירו אותו ברשימת 50 השטרניסטים כ"חשוד", הוא הושם במעצר בלטרון ולאחר מכן הוגלה לאפריקה. כמו גולים אחרים, עם שובו ארצה הוא חזר לפעילות כלוחם במחתרת. במלחמת השחרור נלחם בקרבות לכיבוש יפו, ושם "פגש" את הבריטים בחזית. הוא לא היחיד, ורבים מהגולים ששבו השתתפו במערכה.
בנימין היה רק אחד מתוך 439 עצורים שנחשדו או הופללו בהשתייכות למחתרות והוגלו בכמה שילוחים. הוא גורש בשילוח הראשון של 251 גולים ב־19 באוקטובר 1944, ונותר באפריקה עד 19 ביוני 1945, תשעה חודשים. עם זאת, פרשת הגירוש נמשכה כארבע שנים וידעה כמה בריחות נועזות, שביתות רעב ופיגוע, שבו חיילים סודאנים שהוצבו לאבטח את אחד המחנות ירו ורצחו שני גולים.
בשלהי 1944 סבי היה בן 20, אבל ניחן בתעצומות נפש. ממחנות האסורים בסודאן ובאריתריאה, בתנאי חום כבד, צימאון, צפיפות ואספקת מזון שצומצמה לא פעם, הוא השתדל לחזק את קרוביו, ובמיוחד את אמו שהתייסרה רבות. במכתב מ־28 במארס 1945 הוא כותב: "ואותך אמא יקרה, מבקש את אותו הדבר שביקשתי כבר ממך כמה וכמה פעמים במכתביי הקודמים. לא לבכות, ולא להצטער כל כך הרבה על כל מה שהגורל משחק בי ובכם משחק כה אכזרי. התעודדי וחזקי ואמצי, כי אם תתעודדי, הרי זה גם יעודד אותי. ואתכם אבקש לעודד את אמא ולחזק אותה יותר ויותר, כי רואה אני כי אין היא שמה לב למה שאני כותב לה".
מוגלים לאפריקה
ב־31 באוקטובר 1944 מתאר בנימין לבני משפחתו בבני ברק את הגירוש לאפריקה: "ביום חמישי, ב' חשוון, בשעה 5:30 בבוקר, העירו אותנו בצריפנו בלטרון והודיעו כי עלינו להתלבש. לא הודיעו לנו יותר, הוציאו אותנו החוצה וכבלו אותנו שניים־שניים. לקחו לנו את הסיגריות והמסרקות, העלו אותנו על אוטומובילים צבאיים תחת משמר חזק של צבא לאיזה שדה תעופה, שם חיכינו עד שבאו 13 אווירונים גדולים. חילקו אותנו לקבוצות בנות 21 איש, וכל קבוצה עלתה לאווירון. לפני שעזבנו את אדמת המולדת פרצה מפינו שירה אדירה של 'התקווה', כי ידענו שלא נשלים עם הברחתנו מארצנו.
"באווירון היה גם משמר חזק של צבא. אחרי טיסה של חמש שעות מעל מדבריות, ים סוף ונהר הנילוס הגענו לאיזה מקום נידח בסודאן או בלוב. מקום ששמו ח'לפה. שם הלינו אותנו תחת כיפת השמיים, במקום שמשמש קולנוע פרימיטיבי. מובן שכל הלילה לא ישנו. בשעה 4:00 בבוקר נתנו לו סנדוויץ' ותה והחזירו אותנו לאווירונים. המשכנו את טיסתנו עד למקום הזה. (עברנו) מעל למדבריות צייה והרים נישאים אל על.
כשהגענו לשדה התעופה הזה קיבלו את פנינו המון חיילים עם מכונות ירייה בכל פינה. כך הועברנו למחנה הזה, שנמצא ליד עיר הבירה של (אריתריאה, נמחק במקור; ש"ק). עשו הכל כדי להחזיר אותנו למולדתנו".
מחנה סמבל
בהמשך המכתבים מתאר בנימין את מחנה המעצר הראשון, סמבל, ליד אסמרה, שאליו הגיעו בתחילה. "נסענו באוטומובילים צבאיים למרחק של שלושה קילומטרים מהעיר למקום שיממון. כאן הכניסו אותנו למחנה מגודר של 11 בניינים גדולים, כשכל בניין מגודר בפני עצמו. השערים של החצרות היו פתוחים במשך כל היום. יש מטבח וחדר אוכל גדול עם שולחנות וספסלים, וליד כל שולחן יושבים שמונה אנשים. אני נמצא בבניין הראשון, הטוב ביותר, עם 66 אנשים. בבניין יש חמישה חדרים קטנים יותר וחדר אחד גדול, שבו אני נמצא עם עוד 40 איש. יש חלונות גדולים וארבעה טורי מיטות במרחק של מטר אחת מהשנייה".
בסמבל ובקרתגו התנהלה שגרה אפורה וצבאית למדי של ביקורות סדר וניקיון, "ארוחות" בשעות מוגדרות וספירות של הגולים. כדי להעביר את זמנם, האסירים היו מפטפטים, משחקים זה עם זה, לומדים אנגלית, קוראים ספרים (סבי היה מבקש תדירות במכתביו שישלחו לו ספרים) או מתרגמים לעברית ידיעות מהעיתונים באנגלית, שאותן היו משכתבים בתור "עיתון פנימי" של המחנה. בשבועות הראשונים האסירים סבלו מהיעדר ביגוד מתאים, וחלקם הסתובבו בלבוש קרוע ובלוי.
יתר על כן, הם התמודדו עם מחסור קריטי במזון, שהזמינות שלו השתנתה פעמים רבות בתקופת המאסר. "אנחנו מקבלים זה היום העשירי אך ורק לחם שחור, 300 גרם ליום־יומיים", ציין ב־12 בדצמבר. מדובר בכמות של כעשר פרוסות לחם. הוא קורא שוב לקרוביו, "עשו הכל למען החזירנו למולדת". שבועיים לאחר מכן הוא מוסיף: "מצב האוכל בכי רע. בבת אחת קיצצו לנו את המנות לפחות מחצי, והודיעו לנו שלא נקבל יותר גבינה, מרגרינה וחלב".
במקום להישבר, הגולים משיבים מלחמה. הם שובתים רעב במחאה שגורפת הישגים קלים בתחילה, ולאורך זמן הם מצליחים לשפר במידה מסוימת את מצבם. "באו והודיעו לנו שנמשיך לקבל את מנות האוכל שקיבלנו בהתחלה, אמנם בקיצוצים קלים", מדווח בנימין לבני משפחתו ב־29 בדצמבר 44', "לחם לבן במקום השחור שהיינו מקבלים. במשך שביתת הרעב היה יותר חול מקמח. אמנם מנות אלה גם כן לא לשובע, אבל אנו מקווים שנקבל גם את דרישתנו למנת אוכל גדולה יותר".
נראה גם שבנימין ייחל לאפשרות שהבריטים מפשפשים במכתבים. הוא דאג לשבץ מסרים ממוקדים, שלפיהם "הוא לא השתייך לאף חבורה". הוא גם הדגיש כי נעצר על לא עוול בכפו וללא חקירה מסודרת. בעיקר, הביע שוב ושוב תקווה שישוחרר כאשר השלטון הבריטי יבין שמעבר להלשנה לא עומד דבר. ולצד זאת, הייאוש והספקות כרסמו בו בכל יום.
בין לבין, לא מעט קצינים בכירים קיימו ביקורים במחנה במעין מנהג ביזארי הלקוח היישר מעלילותיו של ג'וזף הלר ברומן הגדול "מלכוד 22" על מלחמת העולם השנייה. כמעט מדי שבוע הגיעו אותם גנרלים, בריגדרים וקצינים בעלי דרגות רמות, למחנה סמבל, נפגשו עם הגולים והחיילים והבטיחו כל מיני הבטחות.
"לעת עתה, מכל ההבטחות האלה לא יצא כלום", מסכם בנימין.
ב־23 בינואר בישר בנימין לבני משפחתו כי הגולים עומדים לעבור למחנה אחר. איך הם גילו את הדבר? בדרך עקיפה למדי. "אתמול החזירו את החולים שלנו מבית החולים, אף שלא החלימו. הודיעו להם שהמחלקה שלנו נסגרת ושאנו מועברים למקום אחר. הסקנו שאנחנו עוזבים את אריתריאה. לאן ולאיפה, מקום טוב יותר או גרוע יותר, לאלוהים הפתרונים. נקווה רק שיהיה טוב, כי אין מקום טוב בגולה, ולכן מתכוון אני שנשוב לארץ". ארבעה ימים לאחר מכן נשלחו העצורים לקרתגו שבסודאן.
ד"ש חי מאפריקה
ב־29 בינואר, כשכבר הגיעו לסודאן, כתב בנימין על אחד הגולים שהשתחרר: "כל כך שמחתי לקרוא במכתבכם שקיבלתם דרישת שלום ממני ממר קיש (...). מבין אני את ההרגשה שהיתה לכם, כאשר מקבלים ד"ש חי על ידי אדם שחי איתי במשך חמישה חודשים, אשר יחד היה כבול איתי עד לאסמרה. ובאסמרה ישנו מיטה ליד מיטה, ושוב הייתי כבול איתו מאסמרה ועד הנה (קרתגו). כאן היינו יחד במשך כל היום. אדם שחייתי איתו, סבלתי איתו והתלוצצתי איתו. והנה הוא בא הביתה, ואני נשאר בגולה הרחוקה. מבין אני שלא היה לו נעים למסור ד"ש, אבל האמינו לי כי שמחתי". בהזדמנות זו הוא מבשר כי הפך לטבח החדש ולמד לבשל.
בין לבין, ביקש בנימין לשלוח סיגריות ועיתונים כי לאסורים במחנה לא היה מידע לגבי המתרחש בארץ באותם ימים, ולמעשה הם היו מנותקים לגמרי. הוא ציין כי האסורים גם קיבלו חיסונים למיניהם: "בשבוע שעבר קיבלתי זריקה נגד קדחת צהובה, ואנו ישנים תחת ה... אנו נמצאים כולם יחד, השכנים שלי הם הרובנים מרמת גן" (ככל הנראה מדובר בגדליה ובמנשה רובין, שני אחים שפעלו במחתרת האצ"ל; ש"ק).
אמת ושקר בקרתגו
המכתבים מלאים אפיזודות על חייהם של העצורים בקרתגו. ניכר, כאמור, שתנאי המחיה קשים במיוחד. אנשים סבלו מצימאון, מבעיות נשימה ומהחום הכבד. מפעם לפעם צצים במגורים עכשובים, מרבי רגליים ויונקים קטנים. אפילו גדיים מצאו את דרכם אל הגולים, וכבר אז היה מי שטרח לעוות את המציאות למטרותיו. מדובר, כמובן, בדוח הכוזב של המשלחת הממשלתית שנשלחה מטעם הבריטים.
"הם אומרים כי מזג האוויר הוא מצוין", מדווח בנימין ב־15 באפריל, "אין אני יכול להבין איך אנשים תרבותיים כחברי המשלחת יכלו למסור שקר כזה. אם לא יבוא שינוי במצבנו כאן בתוך זמן קצר, יהיה דבר איום כאן, כי אנו מרגישים כבר כאן את מזג האוויר המדברי כהוגן".
בנימין התייחס בכך ברמיזה לזלזול של הקצינים הבריטים במצב הגולים: "אני בריא ומרגיש די טוב חוץ מ'קצת' חום שמטריד אותנו. אתם יכולים לתאר לכם את החום. אפילו הוועדה הרי מסרה, כי כך קראנו בעיתונים, כי כאן המקום ה'קריר' ביותר בסודאן.
"השבוע ביקר כאן הבריגדיר - מפקד האזור. נציגי המחנה הציגו לפניו את הדרישות האלמנטריות בקשר להעברה מהמקום בגלל מזג האוויר ה'משובח' ו'שפע' המים. על זאת הוא ענה כי המקום נועד במיוחד עבורנו, וכי זה המקום ה'אידיאלי' ביותר שיכול להיות עבורנו. ובקשר למים, הוא ענה שלפי דעתו אנחנו מקבלים יותר מדי מים, כי להתקלח פעם בשבוע זה 'משובח'.
נו, כנראה הוא רגיל לחיילים כאלה המתרחצים פעם ביובל. ועוד הוא הציע לנו הצעה 'ידידותית', הואיל ומזג האוויר משפיע רעה על העיניים, עצתו היא לנו לקנות משקפי שמש. אם כן, מה דעתכם על ידידים שכאלה ועל עצותיהם ה'ידידותיות'. מתאים כאן הפתגם שלמדתיו בערבית: 'שומרני אלוהים מידידיי - משונאיי לבד אשמר'".
ובמכתב אחר מ־10 ביוני סיפר סבי בהומור: "ליד חדרי גר הרופא במעונו. בזמן האחרון, סיפר, מורגש במקצת מחסור באוכל כי אין מספיק כסף. ובבית החולים יש אוכל קצת יותר טוב ובייחוד עכשיו. אנו מקבלים בשר, ובבית החולים מקבלים גם דגים.
ולכן ראה הרופא שלנו כי פתאום רב מספר האנשים שמתלוננים על מחלה ורוצים להיכנס לבית החולים בגלל האוכל, והם אינם חולים. ולכן הוא שאל אותם תכף מה הם אינם אוהבים. מובן שענו אורז ואטריות, כי את זה אנחנו אוכלים בכל ארוחה, ואחרי כן פקד על המטבח של בית החולים לתת אך ורק אורז ואטריות. מובן שהם תכף ומייד 'הבריאו', וברחו מבית החולים".
למי צלצלו הפעמונים?
במכתב מ־18 במאי ניתנה עדות יוצאת דופן למידע על סוף מלחמת העולם השנייה שמגיע למחנה, ועל הזוועות שמתבררות לגבי השואה. "הנה, גם המלחמה באירופה באה אל קיצה וכבר נגמרה", מדווח בנימין, "מגפי החיה הנאצית רוסקו ונגדעו, מנהיגיהם נהרגים או נופלים לידי בנות הברית ויועמדו לדין צדק. מתוך העיתונות המצרית או מתוך (עיתונים באנגלית ששמותיהם לא ברורים; ש"ק) מתגלות לנו תמונות מחרידות מתוך הנעשה במחנות המוות ששוחררו. קמעה־קמעה מתחילה לעלות ולהתגלות הטרגדיה האיומה והנוראה של יהדות אירופה.
"המלחמה ביפן גם כן תיגמר תוך ימים אלה. זה עתה שמעתי ברצון כי יפן הגישה כבר הצעות שלום, אולם בנות הברית דחו אותן. גם שיניה של חיה צהובה זו תישברנה בקרוב. כן, כן, פעמוני הניצחון כבר צלצלו, אבל למי הם צלצלו? לנו כאן, בכל אופן, הם עדיין לא צלצלו. לא צלצלו לנו פעמוני השחרור, כשם שצלצלו פעמונים אלה במחנות ההסגר שבאירופה. לישימון ערבות מדבר סודאן ההד שלהם עדיין לא הגיע. אוזנינו בכל אופן לא קלטו אותם, אולי אתם כבר שמעתם איזה שמץ של צלצול? אנו בכל אופן מחכים ומצפים וערים לכל אוושה קלה.
"אולי, בכל אופן, אולי גם אלינו יגיעו. ואולי גם אוזנינו תקלוטנה איזה צליל כלשהו מצלילי החופש - הדרור. אבל רחוקה הדרך עדיכם, רחוקה במרחק גיאוגרפי. את המרחק אינני יודע בדיוק, אבל יודע אני כי בתוך חמש שעות טיסה יכול אני להיות איתכם. אבל כה קרובה במובן הנפשי, ערים היננו לכל ידיעה מכם".
באותו זמן אמצעי התקשורת הפכו לפינת נחמה עבור סבי ורבים אחרים: "כל האוזניים להוטות קשב ליד מכשיר הקסמים ששמו - רדיו. כל הראשים מצטופפים כשהקריין קורא! קול ירושלים 'והרי החדשות...'. הנה שמעתי כליל את תוכניות חג הביכורים, ועד כמה ערגה נפשי לשמע התוכנית הזו".
וכעבור כמה ימים סבא כבר מעדכן בשביעות רצון: "הנה גם קץ המלחמה הגיע, וקראו בעיתוני 'הארץ' על חגיגות הניצחון שנערכו בארץ, ועל כל השמחה וההוללות שהיתה. שמחנו מאוד למפלתו ולמותו של האויב המרצח. כי יודעים אנו כי זה סופם של כל המתנכלים ליהודים".
מסורת במחנה
"אתאר לכם קצת את בואם של הרב והשוחט ששהו בדרך אלינו", פותח סבא במכתבו מ־19 במארס, ממחנה קרתגו. "בשישי בבוקר הגיעו למחנה הרב והשוחט והביאו איתם את ספר התורה. נציג המחנה (סופרוויזר בלשוננו) קיבל אותם ומסר להם את פרטי סבלות המחנה במשך (זמן מה; ש"ק), שכן אנחנו בגלות, ובייחוד על פרטי סבלותינו הדתיות. בלי בשר, בלי בית כנסת, בלי ספר תורה ובלי תשמישי קדושה.
"בשעה 3:30 נערכה הכנסת ספר התורה לבית הכנסת. כל אנשי המחנה עמדו בשתי שורות ליד בית הכנסת, והרב כשהוא נושא בזרועותיו את ספר התורה, והשוחט כשהוא לבוש טלית ושר מזמורי תהילים, עוברים בינינו, וכל אחד נושק לספר התורה. נכנסנו לבית הכנסת והחזן וכל הקהל התפללו תפילות ושרו מזמורי תהילים לכבוד חנוכת בית הכנסת".
הגולים גם זכו לארגן סדר פסח בקרתגו שבסודאן. "החלה תכונה רבה במחנה שלנו", מדווח סבא, "לכבוד חג הפסח. העבודה היתה מרובה, כביסה, ניקוי החדרים, קישוט בית הכנסת, תכונת המקהלה לתפילת החג וליל הסדר. רבתה במיוחד התכונה לאחר שהגיעו אלינו המצות והיין, וחולקו לנו גם הגדות אשר הגיעו מהארץ. ביום השבת הודיע לנו מפקד המחנה שהגיעו עבורנו סכומים של 195 לירות ממוסד בארץ. בכסף הזה נקנו דגים, ביצים, תפוחי אדמה וירקות לכל ימי החג, נוסף לאוכל אשר מקבלים אנו מהצבא, ואולי כדי שנרגיש קצת בהרגשת החג המיוחדת.
"לאחר התפילה נכנסנו כולנו לחדר האוכל הגדול. על הקירות היו תלויים נרות (מתנת חיילים יהודים שבמחנה אספקה שבאזור שלנו), השולחנות ערוכים טורים־טורים, מכוסים סדינים לבנים, בראש השולחן ישבו הרב והשוחט על כיסאות מרופדים שהוכנו במיוחד עבור החג.
הרב והשוחט לבושים היו קיטלים לבנים. לכל שני אנשים ניתן בקבוק יין. עריכת טקס הסדר הוחל על ידי הרב. שקט שרר באולם. המקהלה שרה מההגדה. הרב תיבל את ההגדה באגדות ובאמרות חז"ל. נוכחו בסדר גם הקצינים והסמלים מהמשמר הפנימי של המחנה. אוכל ניתן לנו במנות יפות.
"בזמן הסדר היה אמנם מצב רוח, אולי קצת הודות ליין, אשר לא טעמנו כבר חצי שנה, אבל משנכנסתי לחדר והחילותי להתעמק קצת בזיכרונות - הרי זה מוזר, כי הרי לפי הנכון אין אנו צריכים בכלל לקרוא את ההגדה כאן בגולה - כי הרי כתוב 'אין נשיר את שיר ד' על אדמת נכר', והרי הגדה זו ממש סותרת את מצבנו כיום, כי הרי כתוב מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון.
איה השמחה שלנו ואיה הששון שלנו? כשאנו נמצאים בגולה רחוקים מכל היקרים לנו, ואיפה זה כתוב 'אם הבנים שמחה' - הרי לא האם שמחה ולא הבנים שמחים כשהם נמצאים רחוקים אחד מהשני. ובצורה כה מוזרה, ה'אתה בחרתנו מכל העמים'. האם בחרת אותנו לסבל ולהשמדה?"
השבועות האחרונים בגלות היו קשים מנשוא עבור סבי. במכתבו ה־32 מהגולה, ב־15 ביוני, כארבעה ימים לפני שחרורו, הזהיר את בני משפחתו. "השלטונות מסרבים לתת לנו כל תחליף לבשר. הם רק מסכימים לתת לנו בשר טריפה, או בול ביף, אבל את שניהם סירבנו לקבל ודחינו את הצעתם, כי אין אנו רוצים לאכול בשר טריפה.
יהודים אנו ורוצים אנו בשר כשר, ולא נסבול על כך - כי הרי יהודים אנו, ולמודים ורגילים בסבל. חסר מזון, חסר מים, חסר אוויר לנשימה, וכעת חסר בשר. נשארה לנו רק האפשרות האחת - לצמצם את החגורה כבימים עברו. במשך שמונה חודשים שאנו בגלות אכלנו פחות משלושה חודשים בשר. קשה, קשה עד מאוד להיות יהודי".
במכתב אחר (10 ביוני) הוא מעיד על מערבולת הייאוש והתקווה. "אין בכוחה של המחשבה לתפוס את המצב הכה עגום שבו אנחנו נמצאים, ואת התנאים הכה בלתי סימפטיים בשיממון הלא יתואר הזה, האופף אותנו, ואת חשכת החיים.
לא יבין זאת אדם בחופש. ולא יבין זאת אדם הנמצא במולדת, כי הרי חופשיים המה ולא יבינו את המושגים - סריגים, גדרות תיל, כבלים, 'קזדרות' (סיבובים מסביב לגדרות) - כי ילדי חופש הם, כשם שאנו היינו ילדי חופש. את נטל הגלות לא נשאנו על שכמנו, ולא הרגשנו את זאת, ולכן כה קשה לשאת זאת - המועקה התמידית הרובצת על הלב. תמיד אותה המחשבה שבלב, תמיד אותה הציפייה לחופש, לדרור, תמיד אותם העניינים על דבר מחסור של מזון, בגדים, מים וכו'.
"תמיד אותה מתיחות העצבים לכל רמז של שמועה או ידיעה כלשהי, הנזרקת פה ושם מתוך אחד המכתבים, כי מה עוד לאדם תרבותי בימינו - רק החופש. הו החופש הלזה, לא מבינים זאת עד שנזרקים לבין כותלי בית הכלא, או לבין גדרות התיל, הנמצאים אי־שם הרחק־הרחק, בשממת מדבר. ולמצב שכזה, ולגולה שכזו נזרקתי והוטלתי גם אני. רחוק־רחוק מכם, ומכל ידידיי.
"כי תמיד מהלכים כאן קודרים - נטל הגלות רובץ על הכתפיים - תמיד שקועים באותם הרהורים על הבית ועל המולדת. לו ראיתם את אותם הסיבובים מסביב למחנה. האנשים המהלכים עם חבריהם ומספרים את אותם זיכרונות אשר כבר סיפרום זה כמה וכמה פעמים. ולמרות זאת קשובות האוזניים לכל מילה, כי הרי הדברים האלה קרו במולדת היקרה. וכל דבר המסופר מהמולדת הרי זה יקר מפז. כי במה נשיח כאן על אדמת נכר זו".
"נעים ונדים"
"היום ימלאו שמונה חודשים למאסרי הכה לא צודק כי חף אני מכל פשע ועוון. שמונת החודשים עברו וחלפו. שמונה חודשים של סבל, שמונה חודשים של דרך סוגה בשושנים. נעים ונדים על פני ארצות, כבולים באווירונים, חסומים באוטומובילים, טסים ועוברים מעל לימים ונהרות ומדבריות - שממת אלוהים - טסים ועוברים מעל להררי עד, בסערות ימים ובסופות חול ואבק, ביום שרב ומחנק ובליל קור או מחנק.
"כנראה שזוהי מנת גורלו של היהודי הנצחי. תמיד נעים ונדים. תמיד בסבל ומחסור. ואפילו כאשר נמצא מתחת לדריסת רגלנו מעט מנוחה, הרי באים ושוב מגלים אותנו לנכר. כנראה שזאת באמת מנת חלקנו. אבל עד מתי? עד מתי אלוהים? כן, גם אנו קיווינו כאשר שמענו ברדיו את ההודעה על דבר החנינות, אבל תקוותנו נכזבה. כנראה שגרועים אנו פי כמה מהרוצחים הערבים שנחונו. כנראה כך רוצה הגורל, אבל בטוח אני שפעולותיכם להחזרתנו ארצה יישאו פרי!".