בשתי מילים קצרות, נחשפה הפיקציה שמאחורי קטארגייט

"בוראים מציאות", כתב ישראל איינהורן לאלי פלדשטיין. מכל הראיות שהודלפו בפרשת קטארגייט, הביטוי הזה מדהים. לא בגלל שהוא מפליל אלא בגלל שהוא מגוחך. ב-9 בפברואר 2024, יומיים לאחר סיום ביקורו של מזכיר המדינה בלינקן בקהיר, פרסם כתב רויטרס אחמד מוחמד חאסן ידיעה מצולמת: שיירת משוריינים מצרית, 40 טנקים ונגמ"שים, בדרכה לרפיח המצרית.

יומיים לאחר מכן דיווחו אי.פי, פוליטיקו ו-CNBC כי בכירים מצרים הודיעו שכניסה ישראלית לרפיח והשתלטות על ציר פילדלפי עלולות להביא להשהיית הסכם השלום. הנשיא א-סיסי הכריז כי הכניסה תהווה "איום קיומי" על מצרים.

הדברים נאמרו בפומבי, תועדו, פורסמו. המציאות לא היתה צריכה שמישהו יברא אותה. היא היתה שם. מוכנה על המדף. השאלה היחידה היא למה עכשיו, רוצים לגרום לנו לחשוב שהמציאות היא פיקציה.

הסיפור שמספרים עכשיו הוא כמעט ג'ון לה קארה. שני יועצים מושחתים, בשירות אדון זר, המציאו מתח בין ישראל למצרים. הם "הזרימו מסרים", "החדירו נרטיבים" ו"יצרו תפיסות". מצרים, השותפה הנאמנה להסכם השלום, נפגעה נורא. א-סיסי, כך מסבירים לנו, "עוקב באדיקות אחרי התקשורת הישראלית" ו"נעלב" מהכתבות. גורמי החקירה בוחנים סעיף חדש: גרימת נזק ליחסים עם מדינה ידידותית. העונש - עד מאסר עולם.

גילוי נאות, אני מיודד עם שרוליק איינהורן ואני אוהב כמו אח את יונתן אוריך, אז ברור שמותר לכם לחשוד בי. אבל ברשותכם בואו ניתן לעובדות לדבר.

ב-19 במארס, יום לפני הגעת בלינקן לאזור, הזהיר דובר משרד החוץ הקטארי מאג'ד אל-אנסארי כי פעולה ישראלית ברפיח "עלולה להביא להפסקת המשא ומתן". קטאר, מצרים, ארה"ב - שלושתן פעלו בגלוי נגד הכניסה לרפיח. זה היה קמפיין מתואם, מתועד ופומבי.

ב-7 במאי, היום שבו נכנס צה"ל לרפיח, הודיעה וושינגטון על עצירת משלוח אלפי פצצות - 1,800 פצצות של אלפיים פאונד ו-1,700 פצצות חמש מאות פאונד. "לא נספק נשק התקפי אם תיכנסו לרפיח באופן מלא", אמר ביידן ל-CNN.

ב-17 במאי, עשרה ימים אחרי הכניסה לרפיח, עמד ד"ר גלעד נועם בבית הדין בהאג. דרום אפריקה ביקשה צווי מניעה נגד הפעולה הישראלית. נועם, המשנה ליועמ"שית לעניינים בינלאומיים, הצהיר בשם מדינת ישראל: "אותרו כשבע מאות פירי מנהרה ברפיח, מתוכם כחמישים מנהרות חוצות את הגבול למצרים". פרוטוקול בינלאומי. עמדה רשמית. לא התכתבות וואטסאפ.

הבן שלי ראה אותם בעיניים. מאוחר יותר, צה"ל עדכן שמדובר ב-20 מנהרות חודרות.

ב-24 בספטמבר 2024 פרסם מכון וושינגטון מסמך מדיניות בשם "שיפור יחסי מצרים-ישראל בצל עזה". הכותבים: דיוויד שנקר, עוזר מזכיר המדינה לשעבר לענייני המזרח הקרוב, ותת אלוף (מיל') אסף אוריון, ראש אגף התכנון האסטרטגי לשעבר בצה"ל. לא לוביסטים קטארים עד כמה שידוע לי. המסמך מתאר בפירוט את ההפרות המצריות: בין 45,000 ל-66,000 חיילים בסיני, במקום המותר בהסכם. שלושה שדות תעופה שנבנו ללא אישור, אחד מהם כולל מקלטים ממוגנים לשישה מטוסי F-16. בונקר פיקוד שמונים ותשעה רגל מתחת לאדמה. הדו"ח כלל גם התייחסות למעורבות המודיעין המצרי בהברחות לעזה דרך איש עסקים בשם איברהים אל-אורגני. רוב ההברחות, מציינים הכותבים, עברו מעל הקרקע דרך המעברים הרשמיים, לא מתחת לה. שנקר ואוריון כתבו את המסמך כניסיון לשיפור היחסים. הם לא התעלמו מהמציאות. הם דיווחו עליה.

אני לא יודע מה עשו פלדשטיין ואיינהורן ומה לא עשו. לשם כך יש משטרה. אבל אני יודע לקרוא תאריכים. הקמפיין הישראלי נגד מצרים, התלונות לוושינגטון, החשיפות התקשורתיות, הדרישות לתיווך אמריקני, הכל החל בפברואר 2024. ערב כניסת ישראל לרפיח. ההתכתבויות הראשונות בין השניים, לפי הפרסומים, החלו באפריל. אם בראו משהו, בראו אותו אחרי שהוא כבר היה קיים. אפשר לקרוא לזה הרבה דברים - אופורטוניזם, ציניות, חוסר ניקיון כפיים, אתיקה רקובה - אבל הם לא בראו מציאות.

המציאות נבראה בקהיר, כשהחליטו לשלוח נגמ"שים לגבול. המציאות נבראה כשבכירים מצרים איימו בהשהיית הסכם השלום. המציאות נבראה במנהרות שחצו את הגבול ובמעבר רפיח. שזה בכלל אבסורד.

בספטמבר 2024 הופיע נדב ארגמן, ראש השב"כ לשעבר, בראיון בחדשות 12. המטרה שלו היתה ברורה: לעצור את המלחמה ולהגיע לעסקה שהציעו הקטארים.

ארגמן טען שאין צורך בנוכחות ישראלית בציר פילדלפי. למה? כי המצרים כבר הרסו את המנהרות. ובאותה נשימה הוסיף: "עיקר הפעילות של ההברחות היתה דרך מעבר רפיח, אנחנו יודעים את זה חד-משמעית".

רגע אחד, אם המצרים הרסו את המנהרות, הם שותפים טובים. אבל אם הנשק עבר דרך המעבר הרשמי, אממממ... מי עומד שם במעבר? שבדים? מי נתן לנשק הזה לעבור לעזה?

ארגמן משום מה, לא הזכיר את המילה מצרים בהקשר המעבר הבינלאומי ברפיח. הנשק פשוט עבר לבד. מוזר, אותו שב"כ שארגמן עמד בראשו חוקר את מי שאמר את אותן עובדות בדיוק בתדרוך לעיתונאים.

המתח עם מצרים לא נולד בחדר ישיבות בתל אביב ולא בוואטסאפ של יועץ. הוא קיים שנים. עמוק, שיטתי, מתועד. הפרות של הסכם השלום, הברחות נשק מאסיביות, בניית כוח צבאי בסיני שמכוון, בין השאר, נגדנו. השלום עם מצרים הוא נכס אסטרטגי עליון. זו לא סיסמה, זו עובדה קיומית. אבל להלבין את ההתנהלות המצרית בגלל אינטרס פוליטי זה מסוכן וצבוע באותה מידה שמלבינים את קטאר.

כשנדב ארגמן מדבר על מעבר רפיח בלי להזכיר את המצרים הוא עושה מעצמו ומהארגון שלו צחוק.

כנ"ל דובר צה"ל שמדווח על רחפנים שמגיעים "מהגבול המערבי". אני חשבתי שהגבול המערבי שלנו הוא הים התיכון. מסתבר שטעיתי, הגבול המערבי הוא כנראה מכונת כביסה למצרים.

וזו רבותיי, קונספציה.