אחרי לכידת מדורו: הצעד המתבקש של טראמפ בדרך לנובל

הבאת כהונתו של מדורו לסיום היתה מצווה גדולה. הדרך שבה היא נעשתה, מנוגדת לחוק הבינלאומי ולנורמות הבינלאומיות שעוצבו מאז ראשית המאה שעברה. המתח בין המסגרת המשפטית הבינלאומית וההצדקה החד-משמעית למנוע מרודן הפוגע בבני ארצו וברבים אחרים בעולם, יוצר את דילמת המצווה הבאה בעבירה. הדרך שתוכל לפתור את הדילמה היא לפעול למען שינוי הבסיס החוקי בעולם, כדי שניתן יהיה לטפל בגורמים סוררים. אפשר יהיה לעשות זאת אם יוקם ארגון עולמי של המדינות הדמוקרטיות לצד האו"ם או במקומו.

מצב שבו המדינות החשובות בעולם - אשר מטבע הדברים יש ביניהן תחרות המיתרגמת לעוינות - מתיישבות סביב שולחן הדיונים וקובעות מה מותר ומה אסור בעולם המשתנה ללא הרף, הוא נדיר. זה אף פעם איננו הזמן "הנכון", ובדרך כלל אין גם מישהו מקובל דיו אשר עמיתיו ייענו להזמנתו.

קונגרס וינה מ-1815, אשר התכנס לאחר מלחמות נפוליאון במטרה לקבוע כללים להתנהגות מעצמות כמו אוסטריה, בריטניה, רוסיה ואחרות, העניק לאירופה 38 שנות שקט יחסי שהסתיימו במלחמת קרים. ניסיון נוסף נעשה מאה וחמש שנים מאוחר יותר, עם הקמת חבר הלאומים בז'נבה. הבעיה היתה שיוזם הרעיון, נשיא ארה"ב וודרו וילסון, לא הצליח לשכנע את הקונגרס האמריקאי להצטרף לפורום שהוקם ב-1920, מדינות רבות לא הצטרפו לפורום, וחלק מן החברות פרשו ממנו  זמן לא רב לאחר הצטרפותן. אנחנו חייבים לחבר הלאומים את העובדה שב-1922 אישרה מועצת הארגון את המנדט הבריטי על ארץ ישראל, שכלל את הצהרת בלפור והעניק לה, לראשונה, תוקף משפטי. אבל הארגון עצמו כשל, וקרס אל מלחמת העולם השנייה.

הקמת האו"ם ב-1945 נעשתה ממש עם סיומה של מלחמת העולם השנייה, בתקווה משוחזרת למנוע את מלחמות העולם הבאות. הארגון הצליח להביא כמעט את כל מדינות העולם בשעריו, והוא מקיים פעולות חשובות באמצעות תת הארגונים שהקים, ובעיקר בעולם השלישי, אך אין הוא מצליח למלא תפקיד משמעותי בתחום שלמענו הוקם: מניעת עימותים בינלאומיים. הווטו הניתן לכל אחת מחמש החברות הקבועות במועצת הביטחון משתק את יכולת ההחלטה של האו"ם.

בעצם, כל המאמצים שנעשו במאתיים השנים האחרונות כדי "לסדר את העולם" או את היבשת, התמקדו בקידוש המצב הקיים, משום שזו היתה המטרה העיקרית של המדינות השותפות. מכאן שקידוש הגבולות, גם אם הם נוצרו באופן מקרי לחלוטין, היה אבן יסוד. האמנות הבין לאומיות מאז ראשית המאה ה-20 נוצרו רובן ככולן, בעולם של מדינות עם צבאות ויכולת הטלת משמעת, ולא התייחסו לגורמים סוררים, שאינם חשים כל אחריות לנורמות בין לאומיות.

אז מה קורה כאשר ראש מדינה מתנהג כפרא אדם, פוגע באזרחיו ורומס נורמות בין לאומיות? כיוון שאין סיכוי שכל חמש החברות הקבועות יסכימו לפעול להחלפתו, וכיוון שכל דרך לסילוקו שלא על דעת כולן תהיה מנוגדת לחוק הבין לאומי, לא נותר אלא לפעול מחוץ לחוק הבינלאומי ולשחרר את העולם מן הפגע.

מי שמעדיף עולם שבו המדינות מתייחסות לחוקים האוניברסליים ברצינות הראויה, צריך לשכנע את מנהיגי הדמוקרטיות החשובות בעולם, ובראשן ארה"ב, להיוועד יחדיו ולהבטיח כי הנציגים המשפטיים שלהם ינסו לעצב אמנות חדשות הלוקחות בחשבון את הטכנולוגיה שהשתנתה באופן מרחיק לכת בדורות האחרונים, ואת קיומם של שחקנים מסוג שונה בזירה הבינלאומית, כגון ארגוני טרור המסוגלים להשיג נשק משמעותי מאוד. הם יוכלו לקבוע כללים ראויים לשימוש בכוח, ואף להחליף את זכות הווטו בצורך ברוב מיוחס. אם המערכת הבינלאומית לא תתאים את הנורמות המשפטיות למצב החדש, ייאלצו אישים כמו הנשיא טראמפ לפעול מחוץ למערכת החוק הבינלאומי. יכול להיות שטראמפ עצמו, בדרכו לפרס נובל לשלום, ייזום את הקמתה של המסגרת החיונית הזו.