ד"ר ליאור הלוי, מחבר הספרים "להיות מורה" ו"חוסן ניהולי" (הוצאת כנרת). מנהל עתודות המורים ברשת אמית ומרצה בקריה האקדמית אונו
אתה נמצא בתחום החינוך יותר משני עשורים ופגשת לא מעט מורים מעוררי השראה, בארץ ובחו"ל, שאותם אתה מכנה וירטואוזים של הוראה. מי מהם זכור לך באופן מיוחד?
"כשהייתי בשליחות בארה"ב פגשתי מורה מיתולוגית. קראו לה מיסיס גרינפילד, גברת חנה גרינפילד. הורים היו מביאים את ילדיהם ללמוד אצלה בכיתה א' כי שמה יצא למרחוק. היא נודעה כמי שעומדת מאחורי 'מיסיס גרינפילד אקספיריינס', 'החוויה של גברת גרינפילד', כי היא באמת היתה מורה יוצאת מגדר הרגיל".
מה היה כל כך מיוחד בה?
"בהתחלה גם אני תהיתי, עד שיום אחד ראיתי אותה במו עיניי, אישה מבוגרת בת 65 הולכת במסדרונות בית הספר. היא נראתה מוטרדת, אז ניגשתי אליה, עצרתי אותה ושאלתי: גברת גרינפילד, למה את מצוברחת? והיא ענתה לי כך, לגבי תלמיד שלה: 'ג'רמי עדיין לא יודע קובוץ'. ופתאום זה היכה בי - יש מורים שהולכים במסדרון, ומה שיש להם בראש זה התלמידים שלהם. הם חיים ונושמים את תלמידיהם. זו מוטיבציה פנימית שהופכת מורה לווירטואוז".
יש גם דוגמאות מישראל?
"לפני כמה שנים טובות, כשהייתי מנהל תיכון אמית במודיעין, פתחתי את דלת הכיתה וראיתי מחנך שלומד גמרא בזום, עם תלמיד לשעבר. התלמיד בטנק, בסרבל של טנקיסט, כנראה בתעסוקה מבצעית. זה היה מחזה יוצא דופן. אותו תלמיד עשה פאוזה, וחזר ללמוד עם המורה שלו טקסט משמעותי. המחנך בכיתה, התלמיד בטנק. זו היתה תמונה אטומית של חינוך, שאי אפשר לבקע לשניים. מורה מעורר השראה השאיר רושם עצום על התלמיד, שחוזר ולומד איתו גם אחרי תקופת בית הספר. התמונה הזו מלווה אותי מאז".
אתה מתאר חיבורים הדוקים בין מורים לתלמידים. נשמע שהקשר הבין־אישי מביא גם להתמדה ולהצלחה בלימודים.
"יש הרבה נקודות השקה בין חינוך לפסיכולוגיה. הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט דיבר על סביבה מחזיקה. בתקופתי כמחנך וכמנהל תיכון היו תלמידים שלא קמו לבגרות, והדילמה היתה אם לצלצל ולהעיר אותם, או אפילו ללכת אליהם הביתה. זו שאלה חינוכית גדולה. במקרים מסוימים, כשהבנו שלתלמידים מסוימים אין סביבה מחזיקה דייה בבית, על המורה להיות הסביבה המחזיקה. במקרים מסוימים הערנו אותם. עבורי זה היה אקט חינוכי חשוב".
כמה מורים וירטואוזים ומעוררי השראה יש במערכת החינוך, להערכתך?
"יש מורים שנולדו להוראה, היא נוכחת בקצות אצבעותיהם, ומובן שיש כאלה שצריכים ללמוד את זה. להערכתי, במערכת קיימים 20 אחוז וירטואוזים, 10 אחוזים חלשים, ובאמצע יש 70 אחוז של מורים טובים שיש לדאוג לפתחם מקצועית.
"אגב, לא חייבים להיות מסי של ההוראה. אפשר להיות מקצועיים מאוד באופן מעורר השראה. כך, למשל, מורה שמתייחס ברצינות למלאכתו, שמחזיר מבחנים בזמן, שמגיע בזמן ושמנהל שיחות עם תלמידיו - מצליח לייצר עבודה עקבית וטובה, וגם היא לא מובנת מאליה ומעוררת השראה".
אתה מדבר על הצורך במורי מא"ה - מקצועי, אנושי, מעורר השראה. איך מייצרים מורים מעולים?
"לפני כמה שנים הצטרפתי למשלחת מנהלים מטעם רשת אמית, שביקרה בבתי ספר מובילים בארה"ב. הם מאופיינים בנתון של עד 20 תלמידים בכיתה, שזה מעין מספר זהב. שנית, הפיתוח המקצועי נעשה בבית הספר, כחלק ממהלך היום של המורה. שלישית, ניתנת אוטונומיה גדולה למורה. זה קריטי למניעת שחיקה ולמימוש פוטנציאל".
איך אפשר להיות אוטונומי כשבעורפך נושפת מערכת החינוך, שכוללת מדידה והערכה, לצד רצון להספיק את כל החומר הנדרש?
"בתיכון הגמישות האוטונומית הולכת ופוחתת במובנים מסוימים, בניגוד ליסודי ולחטיבה, אבל ראיתי מורים שמלמדים מקצועות לבגרות ומייצרים ברצועות הזמן שלהם מופעי הוראה יצירתיים ומשמעותיים. מובן שזה תלוי גם ביכולת של התלמידים. בכל מקרה, אני חושב שהאוטונומיה היא הלך רוח פנימי. למורים ולמנהלים תמיד יש אוטונומיה מסוימת, וזאת לצד המחויבות שלהם לעמוד בתוכנית הלימוד".
איך המערכת יכולה לסייע להם?
"ברשת אמית אנחנו מובילים תהליך דרמטי בהיבט שינוי תפקיד המורה. אנחנו מחלקים כל כיתה לשלושה אופני למידה, שלושה שערי למידה: קבוצתית, עצמאית באמצעות מחשב ולמידת חקר. כל תלמיד לומד לפי השער שמתאים לו, ומוצמד לו מנטור, מורה־מחנך מתוך בית הספר, שמלווה את הלמידה. מדובר על מנטור לכל 15 תלמידים, שזו דרמה גדולה בתפיסת הלמידה ובתפיסת תפקיד המורה. כך, כל תלמיד יכול לבוא לידי ביטוי ולקבל יחס מתאים.
"המורה פחות עומד ומדבר, אלא מלווה ומנחה את הלמידה, מה שגם מאפשר לו אוטונומיה ויצירתיות. כדי שהוא יוכל לעשות זאת, אנחנו מלווים כל מורה בתוכנית צמיחה אישית. משובים שערכנו העלו כי התוכנית מביאה לשינוי במעמד המורה, בעצמאות שלו ובסטטוס שלו מבחינת גאוות היחידה ותחושת השייכות".
זה נשמע תהליך דרמטי. השאלה היא אם ברחבי מערכת החינוך יש מספיק מועמדים מקצועיים להתפנות אליו. בעודנו מדברים, לכ־12 אלף מורים פעילים אין תעודת הוראה או הכשרה למקצוע שהם מלמדים. 4,254 מורים חסרים במערכת. אתה מודאג?
"אני מודאג מהמגמה: ככל שנוקפות השנים, כך היצע המורים בישראל הולך ויורד והשחיקה גוברת. אם לפני עשור קיבלנו שפע של קורות חיים לכל משרה, כיום נרשמת ירידה דרמטית. מנהלים בכל רחבי הארץ מדברים על מחסור אקוטי במורים. כמו כן, הסטטוס של המקצוע נשחק עם השנים. תשאל חבר'ה צעירים מי רוצה להיות מורה - ולא תראה יותר מדי ידיים מורמות באוויר, אם בכלל. זה לא מקצוע נחשק, לצערנו".
איך מייצרים כאן עוד מורים מעוררי השראה והופכים את המקצוע לנחשק יותר?
"הרב זקס כתב 'אנחנו עם שגיבוריו הם מורים'. חייבים להפוך את המקצוע להרבה יותר אטרקטיבי. אבל כשמדברים על מורים וחינוך נוצר שיח ציבורי של אומללים - אין כסף, אין תנאים, שביתות. השיח הציבורי חייב להאדיר את תפקיד המורה. בקום המדינה מורה נחשב לדמות רומנטית ומיתולוגית, דמות מופת".
איפה חל המפנה?
"הפכנו לחברה חומרנית והדוניסטית יותר, המשאירה פחות מקום לשיח ערכי עמוק. לפעמים אנחנו עדים למורים צעירים שסופגים אש צולבת מההורים. זה פוגע בחוסן של המורים, ועלול להוביל לפרישה מוקדמת. אם החברה הישראלית תהפוך את המורים לגיבורי תרבות, לחוד החנית של החברה - דברים ייראו אחרת. תסתכל על פינלנד, יפן, סינגפור. שם תפקיד המורה נחשק מאוד".
בפינלנד, למשל, תנאי הקבלה ללימודי הוראה גבוהים במיוחד.
"רק כ־10 אחוזים מהמועמדים מתקבלים שם ללימודים, ובדרך הם עוברים מבחן קבלה ארצי, ראיונות אישיים והערכת התאמה. זה מלמד על החשיבות היתרה שחינוך מקבל בעולם. מדינת ישראל צריכה לעשות מעשה - החל ממלגות למצטיינים בתחום ההוראה ועד מתן הטבות ברכישת בתים וקרקעות. המדינה חייבת להתייחס לזה כאל משבר לאומי. בסופו של דבר, אנחנו אומת הסטארט־אפ: ראינו תצוגה מדהימה של טכנולוגיה וידע במלחמת 'עם כלביא', וכדי לשמור על ההישגים הפנומנליים האלה מוכרחים להשקיע בחינוך".
אבל אין תקציב. וכשמוצאים תקציב, כל שר חינוך מכהן לקדנציה מוגבלת בזמן ומבצע שינוי מוגבל מאוד.
"שרי חינוך רוצים הצלחות מיידיות. בשביל לשנות דרמטית את כיוון הספינה, וכדי שנראה את הפירות בעוד עשור, נדרשת תוכנית אסטרטגית, תוכנית שמנותקת מפוליטיקה, משרים, מח"כים וממפלגות. נדרש פה מיקור חוץ מהגופים הפוליטיים לגופים מקצועיים ובלתי תלויים.
"אם זה לא יקרה, נראה כאן משבר בציונות, לא פחות. מדברים על האיום האיראני, אבל האיום של כוח האדם בהוראה לא פחות חריף. כדי להישאר מדינה יהודית, דמוקרטית וציונית עלינו לבנות את העתיד במו ידינו באמצעות חינוך ובאמצעות מערכת גמישה שתאפשר שינויים".
לו היתה כאן מערכת גמישה יותר, מעין צבא קטן וחכם שכזה, אפשר היה להשיג יותר?
"ייתכן. במובן מסוים המערכת מחושקת למכניזם קשיח, המקשה עליה להיות אלסטית כפי שהיא צריכה להיות מבחינת מבנה הכיתות, מערכת השעות, שכבות הגיל ועוד ועוד".
עד שהמערכת תהפוך לגמישה, לא בטוח שהיא תהיה רלוונטית. הבינה המלאכותית עשויה לייתר אותה, את בית הספר, ובעיקר את תפקיד המורה, שאליו התייחסנו. חלק מהתלמידים כבר טוענים שבזכות הבינה המלאכותית הם יודעים הרבה יותר ממוריהם.
"זו מהפכה אדירה שתיתן את אותותיה בתפקיד המורה. הפוזיציה של המורה תשתנה ממקור ידע למנחה, וזה ילך ויתרחב. נראה יותר כיתות שבהן תלמידים לומדים עצמאית, בליווי ובהנחיה של מורה, כמעין מנווט מהצד, כאמור. לצד זאת, אין תחליף לקשר האנושי, למבט בעיניים ולידיעה שמי שרואה אותך יכול להרגיש באופן אותנטי, ולא רק לייצר תצוגת רגש, בדומה לבינה מלאכותית. זה דרמטי בחינוך ומשפיע על המוטיבציה של התלמיד ועל יכולותיו בפועל".
נמשיך לראות מבחנים ועבודות כתובות?
"בינה מלאכותית תחדד את הרהיטות ויכולת הביטוי בעל פה, את יכולת התלמיד לדייק את מחשבותיו ושאלותיו - גם כשהוא משתמש בבינה מלאכותית. עבודות כתובות יהיו פחות רלוונטיות, כי כל תלמיד יכול לייצר היום, בתוך שניות, עבודה ברמה של הרווארד. מנגד, חשוב יהיה לבדוק שלתלמידים יש בעלות על הידע, שהם יודעים לדבר ולחשוב אותו. כך או כך, גם בעולם של בינה מלאכותית עדיין יהיה יתרון לאנשים חכמים שיודעים לחשוב בצורה גמישה וביקורתית".
ציונות 2030
השיח העכשווי עוסק לא מעט בדברים שאינם עובדים במערכת החינוך. מעניין להבין, בצורה מרעננת למדי, מה כן עובד בה?
"אסור לשכוח שזאת מערכת שכן מכינה את התלמידים לחיים. היא מוציאה טייסים, מורים, רופאים, סופרים, מהנדסים, יזמים. אוהבים לחבוט במערכת, אבל היא זו שגידלה וטיפחה את הדור של מלחמת חרבות ברזל שמתגלה בשיא תפארתו, ועוד הרבה דורות מפוארים לפניו. אנחנו עדים להתגייסות פנומנלית, לעלייה ברצון לשירות משמעותי ולשירות קרבי. גם למערכת החינוך יש חלק בכך, ולמוריה הווירטואוזים.
"כל האנשים שמדינת ישראל מתגאה בהם בילו 12 שנים בבית הספר. הם לא קיבלו הכל ממערכת החינוך, אבל היתה לה תרומה ודאית. למערכת החינוך יש גם תרומה רבה ליכולת של תלמידים לעבור תהליכי סוציאליזציה לסביבה. הכניסה למערכת החינוך היא התנסות חברתית ותרבותית מתמשכת, שמקנה לתלמידים דפוסים וערכים שמשרתים אותם גם מחוץ לכותלי בית הספר: הם מתגייסים לצבא, לשירות לאומי, עובדים והופכים לאזרחים פרודוקטיביים ברובם.
"מדינת ישראל נמצאת במצב טוב בהיבט הזה, וזו תולדה של עמל רב, של מורים שבאים ועושים את מלאכתם, רוקמים קשרים ומייצרים גשרים, חברויות ומשמעות למאות אלפי תלמידים. זה לא טריוויאלי. ובשורה התחתונה, כשמסתכלים על פרופיל המורה - הרוב המכריע הוא אנשים ראויים ביותר. אסור לנו לשפוך את התינוק עם מי האמבט. יש דברים שלא עובדים, אנחנו לא תמיד מקבלים ציונים גבוהים במבחנים הבינלאומיים - אבל גם המבחנים האלה אינם חזות הכל".
תסביר.
"מצד אחד, מובן שכדאי שנהיה ממוקמים גבוה יותר במבחנים בינלאומיים. מנגד, מדינת ישראל כל כך מוצלחת ביכולת היזמות והיצירתיות שלה - דווקא בגלל האופי הפחות מעונב של התלמידים, בגלל היצירתיות והיכולת לשבור מסגרות. כך שהצלחה במבחנים בינלאומיים שבודקים חשיבה בתוך הקופסה היא בכלל לא החוזקה שלנו. אם היו בודקים אותנו ביזמות, ביצירתיות ובחשיבה מחוץ לקופסה - התוצאות היו נראות אחרת".
לסיום, מה חשוב לך שמורים, אנשי חינוך, יידעו ויבינו לקראת השנה החדשה?
"שיידעו שהם עושים את העבודה החשובה והמשמעותית בעולם. חינוך הוא ציונות 2030 - לבחור בהוראה ולגדל את דור העתיד. זה לא פחות מלייבש ביצות, לא פחות מחומה ומגדל".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il
