משפט ללא ראווה. כשהתקיימו משפטי ראווה מעבר למסך הברזל, היו שגרירויות אשר שלחו נציג בדרג קונסול, כדי לנסות לשבת באחד הספסלים האחוריים ולדווח לארצם על התנהלות המשפט המבוים שסופו היה ידוע מראש. כך רמז העולם החופשי לבריה"מ וגרורותיה על אי־שביעות רצונו.
ה"אקונומיסט" הבריטי, המוציא בכל שנה את הדוח היוקרתי שלו על הדמוקרטיה בעולם, הוריד השנה את ישראל למקום ה־31, ואילו ארה"ב מצאה עצמה במקום ה־28. שתיהן ידעו ציונים טובים יותר, ושתיהן נמצאות בקטגוריה של "דמוקרטיות פגומות". כלומר - עדיין דמוקרטיות, אבל עם הרבה נקודות שליליות (אצלנו בעיקר בגלל הכיבוש המתמשך בשטחים ודיני האישות שיש עליהם מונופול דתי. באמריקה זהו בעיקר עונש המוות הקיים ב־36 מדינות מתוך 50). מכל מקום, הופעתו האווילית של השגריר האמריקני מייק האקבי במשפט נתניהו היתה אירוע שגם בימין מתחו עליו ביקורת. אפשר וצריך לבקר אותנו על הפגיעות הקשות בדמוקרטיה שלנו בעת האחרונה, אבל אין אצלנו משפטים מבוימים ואין לארה"ב זכות להטיף לנו בהקשר הדמוקרטי, אחרי שנים ארוכות שבהן היינו במיקום גבוה יותר ממנה במדד הדמוקרטיה של אותו "אקונומיסט".
אבל כאשר יום או יומיים אחר כך איים עלינו האקבי שייקח מאיתנו את הזכות להגיע לארה"ב ללא צורך בוויזה, משום שכמה מעמיתיו האוונגליסטים לא הורשו להיכנס לישראל, הוא עבר כל גבול. מילא, אם הוא עומד על כך, לא נמנע ממנו לבקר את נתניהו בבית המשפט (באותן פעמים נדירות שבהן הוא פוקד את משפטו ומתלוצץ עם שופטיו), ואיש לא יגזול ממנו את האפשרות להתחכם ולהביא לבית המשפט את באגס באני או את דונלד דאק, אבל רק שלא יחזיר את הצורך בוויזות.
חברון בידינו. לאחר הטבח המחריד שביצע המחבל ברוך גולדשטיין, בפורים תשנ"ד, נמסרו סמכויות הרישוי העירוניות במתחם מערכת המכפלה בחברון לידי הפלשתינים, כחלק מן הרצון להנמיך את הלהבות. אבל תסמכו על שר האוצר וחצי שר הביטחון שלנו. הוא לא ייתן לשום להבה לכבות והוא הצליח, בשקט־בשקט, להבטיח כי סמכויות הרישוי העירוניות יילקחו מידי הפלשתינים. זה אולי לא סוף העולם, וכשאנחנו מוצאים עצמנו מואשמים בגרימת נזקים קשים הרבה יותר לפלשתינים בעזה ובמקומות אחרים אין הידיעה הזו משתלטת על סדר היום הציבורי. איש גם אינו מצפה לשום דבר טוב מסמוטריץ'. אבל איך אין שר אחד ששואל "בצלאל, למה אתה אוהב כל כך לשחק באש?"
אויב העם. זה ממש כמו בספרים. בהתחלה מדירים אותם מכל קואליציה בעבר ובעתיד, וקובעים - למרות הניסיון המוצלח מאוד של "ממשלת השינוי" - כי לא יזכו לתמוך בנו. אחר כך מנסים להוציא אותם מן הכנסת, ורק בנס נמנע הדבר, ומפלגות המרכז קורצות לעולם ולוחשות "אנחנו נמנענו בהצבעה והצלנו את איימן עודה". ואז מתנפלים על ח"כ איימן עודה בעת הפגנה בנס ציונה, והוא זקוק לניסים כדי להתמודד עם האבנים הגדולות ולהגיע לביתו בנצרת בשלום. שנאת ערבים הפכה מ"סתם" שנאת זרים לכלי פוליטי, המציג אותך כציוני אמיתי והמוכיח כי את ראויה להיקרא ישראלית אמיתית.
זוהי ממש מוטציה של הציונות. קראו את "אלטנוילנד" של הרצל, את "אנחנו ושכנינו" של בן־גוריון, את חזונו של ז'בוטינסקי על כך שבמדינה העתידית יהיה יהודי נשיא המדינה וערבי יהיה סגנו, או להפך. עודה הוא כתובת לשנאה משום שהוא נראה כמונו, מדבר כמונו, מכיר אותנו ומאמין בכל ליבו בשותפות יהודית־ערבית. איזו חוצפה.
ואיזה כיף לאמריקנים שמהדורות החדשות שלהם נפתחות ומסתיימות בפרשת טראמפ וג'פרי אפשטיין, ודובר צה"ל לא משחרר להם שום ידיעה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו