שני זרמים מרכזיים יש למחאה הכרונית נגד בנימין נתניהו ושלטון הימין, האחד אמנותי והשני אלים. לעיתים שני הזרמים מתאחדים לאשד אחד, שמאיים להטביע את המוחים בנד של מי שפד"ן. כך התגובות וההיערכות לחתונת אבנר נתניהו, בנו של ראש הממשלה.
אפשר לסמוך על היצירתיים שבין אנשי המחאה שלא ייתנו לאירוע כזה לעבור בשתיקה. שניים יצאו חלוצים לפני המחנה. עמי דרור, יוצא שב"כ, מיהר לכנות את החתונה "חתונת הדמים" - על שם המחזה של לורקה או על שם פרק 9 בסדרה "משחקי הכס"? קשה לזהות את הרפרנס התרבותי. "אנחנו, בהמונינו, נגיע לחתונה!" זעק ברשתות. "אין חטופים = אין חתונה! נגיע ברכבים, נגיע דרך השטח (אופניים, אופנועים וגם על סוסים), נפרוס מערכות הגברה מסביב לאירוע ונדאג שכל האורחים (הבזויים) המשתתפים בחתונות הדמים יידעו שהם תורמים כסף לאיש שסייע לקטאר לממן את טבח נתניהו". דרור מצרף לקריאה גם הנחיות לוגיסטיות לכל מי שירצה לשבש את החתונה, כמו חבר תנועת "קריים מיניסטר" ישי הדס, שעומד כחומה בצורה מול תומכי המחאה שמתקשים קצת עם הקונספט של יצירת פקקי ענק לאורחים וצפירות זמבורה.
הנה כי כן, מתברר כי גם בקרב אלה שבדרך כלל מסמפטים את המוחים ומתעבים את נתניהו, שרה ויאיר, התעורר איזה רגש אסתטי שביקש להחריג את אבנר. "מסכים שלהפריע בחתונת אבנר זה מיותר ולא תורם למאבק להפלת הממשלה, להקדמת בחירות, להקמת ועדת חקירה, לאי־סיום המלחמה ולהחזרת חטופים", הטיף אילן שילוח, אחד מבכירי המחאה ומבכירי המשק. "תעזבו את אבנר בשקט להתחתן, הוא לא אשם שיש לו הורים כאלה". כתבת חדשות 12, יולן כהן, אמנם שידלה משפחות חטופים להקליט בסתר את פגישתם עם נתניהו, אבל אפילו בשבילה שיבוש חתונת אבנר היה צעד אחד רחוק מדי: "מי שבוחר לשבש טקס אהבה בשם אידיאולוגיה - כנראה מאבד את האידיאה, את הלוגיקה ואת האנושיות שבתווך". אפילו העיתונאי בן כספית נרתע. "אנחנו צריכים להימנע מהתנפלות על ילדים או על משפחות", קבע וגם הסביר למה: "'הרס' החתונה יוסיף לו כוח, אג'נדה, רוח במפרשים ומנדטים. ולכן זו אינה הדרך להחזיר את החטופים, אלא הדרך להשאיר אותם בעזה".
הסיבות להתנגדות לשיבוש החתונה מגוונות כמו הסיבות לרצון להפגין במהלכה: צריך להפריע כי מדובר באירוע של הלבנת הון דרך צ'קים לזוג הצעיר, צריך להימנע כי אבנר לא אשם. צריך להפריע כי יש חטופים, ואסור להפריע כי ההפרעות רק יחזקו את נתניהו ויוסיפו לו בוחרים. צריך להפריע כי מי עושה חתונות מפוארות בזמן מלחמה, ואסור להפריע כי בחייכם חבר'ה - זה באמת מוגזם. ואפשר להבין את הקושי לנמק את מה שהאינסטינקט מבין גם ללא מילים, שכן המחאה כבר שחקה כל רגש אנושי נורמלי אחרי שהתפרצה בכנסים, בכבישים, ברחוב, ביום הזיכרון, בבתי כנסת ובבתים פרטיים. למה שהנורמליות תתעורר מתרדמתה דווקא לכבוד חתונה?
בסוף השבוע שעבר פרסם מוסף "הארץ" כתבה נוגעת ללב על מצוקתם של המוחים נגד השר עמיחי שיקלי. אלה, כמוהו, הם חברי קיבוץ חנתון. כל מה שהם רוצים הוא לקלל את השר ליד ביתו הפרטי, בנוכחות אשתו וילדיו הקטנים, ולמרבה הצער הקיבוץ לא זורם איתם עד הסוף. אחת מפעילות המחאה חלקה סיפור נוגע ללב על מצוקת המפגינים הכרוניים, שהקיבוץ ביקש להגביל את פעילותם: "אחת הפעילות שלנו משלמת מחיר חברתי כבד והיא מרגישה שהיא מתפוררת נפשית. שכנים שהיו חברים שלה לא מדברים איתה היום. הבת שלה מגיעה הביתה בוכה כי חברות שלה לועגות לאמא שלה". מי שמתעקש למרר את חיי שכניו, מתפורר נפשית כאשר מתברר לו שהוא מיעוט מופרע בעולם של בני אדם הגונים. הנורמליות פוצעת אותו.
ילדים הם כבר מזמן לא מחוץ לתחום, ואבנר נתניהו כבר לא ילד, ובכל זאת נראה שגם תומכי המחאה מתקשים להסביר למה דווקא הוא זכאי לקבל פטור מפקקים ומזמבורות. אז נאחזים ב"הוא לא אשם" או ב"זה יוסיף לביבי מנדטים". הרי אי אפשר גם לתמוך במחאה וגם להכיר בטירוף הדעת ובשנאה שעומדים בבסיסה. חסימות הכבישים השגרתיות, הצעקות, המצור על בתים פרטיים, ההפרעה לשכנים - גם אלה לא עולים בקנה אחד עם שפיות חברתית, וגם לא בהכרח יעילים פוליטית. בדיוק כמו לקלקל החתונה.
בשנת 2015 נאלץ יו"ר מפלגת העבודה, יצחק הרצוג, להתמודד עם סערה שחוללו דבריו של הבמאי והשחקן עודד קוטלר, שכינה את מצביעי הליכוד "עדר של בהמות מלחכות קש וגבב". הביטוי הצטרף לנאום "מנשקי הקמעות" של האמן יאיר גרבוז. בקיצור, לא נעים. "בוז למילים המכוערות. בוז למי שחשב שהן ראויות ומחא כפיים", נזף הרצוג. "לא נוכל אף פעם לשכנע בצדקת דרכנו, אם לא נשמח בישראל הרב־תרבותית, ישראל שיש בה הרבה צבעים ודעות ומנהגים ואמונות. לא נוכל אף פעם לגעת בלב של האנשים שאת תמיכתם בבחירות אנחנו מבקשים, אם נדבר בבוז ובהלעגה ובהתנשאות".
כבר לפני עשור פספס הרצוג את הנקודה שאנשי המחנה שלו מפספסים עכשיו: הבוז, ההלעגה, ההתנשאות, באים לידי ביטוי לא רק בנאומים שיצאו משליטה או במינון־יתר של זמבורות. הם ניכרים באופן שבו פועלות התקשורת, מערכת המשפט והאקדמיה. הבוז הוא זה שהוביל את מחנה השמאל לסלידה מהדמוקרטיה, מהציבור ומנבחריו. זו לא בעיה של נימוס אלא של מהות.
מחנה השמאל יפסיד בבחירות לא בגלל שיבוש חתונת אבנר נתניהו, ולא ינצח אם המפגינים יישארו בבית ויתעצבנו לבד בחושך. ריסוק המרקם החברתי שהוא משתדל לבצע - ללא הצלחה - הוא רק הידור מצווה. הרעש וגסות הרוח הם עטיפה מכוערת לסחורה שמתחתיה: המטרה היא העברת השלטון מידי הציבור למוסדות בלתי נבחרים, הפסד במלחמה וניכור ליהדות. ולסחורה הזאת אין מספיק קונים בקלפי. אולי כדאי לטפל בזה לפני ששמים "חוות רונית" בווייז.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו