בלי רגל מסיימת: לאן הולך טראמפ?

מה המקור לחוסר האחריות שומט הלסתות של אהוד ברק וחבריו בהנהגת המרד הפנימי למיטוט המדינה? אף ששורות ההיסטוריונים בישראל הצטמצמו בשבועות האחרונים, תפקידם יהיה להבהיר את הסוגיה בעתיד. ברק קרא בסוף השבוע שעבר שוב למרי אזרחי בהשתתפות מאות אלפים, שבמסגרתו הם ישביתו ויסגרו את המדינה, עד שהממשלה תיפול. החות'ים הגישו סיוע כשסגרו לכמה שעות את נתב"ג. בקבוצות המחאה השונות, כולל בתקשורת, קוראים לסרבנות מילואים ולאי־התייצבות. תשובת המילואימניקים: נתוני הגיוס של שלוש החטיבות הראשונות שגויסו הם 102 אחוז.

לפני כמה שבועות ספי רכלבסקי נזף באופן אישי במפקד חיל האוויר שהוא בוגד בערכי כפר יהושע, בערכי הפלמ"ח - למשל, כשהוא נאבק נגד מכתבי האיום של הטייסים. מה שבולט זה בעיקר האטימות למציאות שבתוכה חיה ישראל. את חוסר האחריות המופקר, המגולם באישיותו של אהוד ברק, זיהה בקיץ 2000 מי שהיה נשיא בית המשפט העליון, משה לנדוי המנוח. הוא התריע במכתב לנתן שרנסקי כי "נוכח הסכנות לעצם קיום המדינה הכרוכות בוויתורים שראש הממשלה עומד להביא עימו לפסגה בקמפ דייוויד... אני רואה בדאגה אצלנו תופעות של חוסר נכונות לעמוד על נפש המדינה, וכבר היו דברים מעולם".

המלחמה הרב־זירתית קיבלה תנופה מחודשת מאז עלה טראמפ לשלטון בארה"ב. למזלנו, זה קורה בלי השתתפות האויב המרכזי שאיים בעבר, חיזבאללה.

החות'ים הגבירו את מאמצי שיגור הטילים לישראל, קטאר נכנסת לעימות פומבי עם ממשלת ישראל, טורקיה חוזרת לימי ה־IHH, משטי הטרור מלפני 15 שנה. שתי המדינות יחד, קטאר וטורקיה, מתייצבות בתמיכה בפקיסטן בעימות המתלקח בין המדינה המוסלמית הענקית לבין תת־היבשת ההודית. סכנת מלחמה בין שתי מעצמות גרעיניות, כשסין ניצבת מהצד כביכול ומוחאת כפיים. סין כנראה גם דוחפת להתלקחויות האלה.

אחת התוצאות המוחשיות של החרפת העימות מול ארה"ב וישראל מצד הגוש האסלאמיסטי, המגובה ברוסיה ובסין, היא הקיפאון בנושא שחרור החטופים. יש אפשרות אחת לשבור את הקיפאון, והיא להיכנע למלוא הדרישות של חמאס ולקבל את הארגון האסלאמו־נאצי בהיערכות דומה לזו שהיתה מעבר לגדר ב־7 באוקטובר 2023. אפשרות אחרת היא הגברת הלחימה בעזה במסגרת מבצע להכרעת חמאס. חמאס כבר הפסיד בכך שאיבד את יכולותיו ההתקפיות. אבל היכולת להמשיך להחזיק בחטופים מעניקה לו מנוף אסטרטגי נגד ישראל. זה אמצעי מלחמתי. כל עוד חמאס יכול למלא תפקיד במערכת האיראנית־הקטארית, הוא יחזיק בחטופים, ישתמש באזרחים תושבי עזה בתור מגן אנושי ונשק תעמולתי: צילומי גופות, ילדים, מתים מרעב.

במעגל הרחב יותר עומדת השאלה של האמריקנים ושל ישראל - איך מטפלים באיראן. זאת איראן שאיבדה את שני הכלים המרכזיים שלה במאבק הגרעיני - הכלי ההגנתי של מערך טילי הנ"מ, והכלי ההרתעתי של חיזבאללה. מצב שישראל לא העזה לחלום עליו. ממשל טראמפ חזר על השגיאה האמריקנית הקבועה, שארה"ב תמיד מוכנה לשלם בתמורה לכך שהאויב ייאות לשבת למשא ומתן. כפי שסיכם פרשן אמריקני: האיראנים מנהלים את המשא ומתן כשהם במרחק של שבוע בערך משעטה לפצצה. בעבר, התנהלו משאים ומתנים כשמרחק הריצה הוא כשנה. לפי הערכת האמריקנים, גם של ידידי ישראל מובהקים, לישראל אין יכולת לטפל במתקן פורדו בלי הפצצות הכבדות שברשות ארה"ב - אין לנו יכולת הנשיאה. נוסף על כך, האיום האיראני הוא להרחיב את החזית לערב הסעודית ולאיחוד האמירויות. לא פלא שטראמפ ממשיך ללכת בדרך המשא ומתן. בינתיים, איראן משלמת מחירים גבוהים כשמתקנים אסטרטגיים חשובים מתפוצצים ועולים באש. זה מזכיר מחירים דומים שישראל משלמת, אבל כרגע זה לא יותר ממטרד. כמו עוד התבטאות של אהוד ברק.

מלכת אנגליה

בבריטניה, את התפקיד המקביל ליועמ"ש נושא אדם פוליטי, חבר פרלמנט שחייב דין וחשבון לציבור. רק אצלנו בהרב־מיארה יכולה לשבת בכנסת ולבוז לחבריה

בארץ חיות הפרא המשפטיות, מציעים הקריקטוריסטים להכניס להצגה דמות חדשה. התובע הכללי. זאת על ידי פיצול תפקיד היועץ המשפטי (משפטית). שר התקשורת קרעי צודק, לפחות בהקשר של מצב הדברים הנוכחי בישראל, כי פיצול תפקיד היועץ המשפטי רק יוסיף עוד מפלצת למערכת המשפט, והפונקציה החדשה תצטרף למצוד אחרי הממשלה. זה היבט אחד של ישיבת ועדת החוקה בתחילת השבוע, שאליה הוזמנה היועצת המשפטית בהרב־מיארה, בחיזוק של אנשי צוותה שרון אפק וגיל לימון, הצל. מיארה ולימון שידרו זלזול מנוכר בוועדת הכנסת. הם ישבו והעירו את הערותיהם כבעלי בית. מיארה קבעה מטעם עצמה שהצעת החוק לפיצול תפקידה נגועה באינטרסים אישיים. מי היא שתשמיע האשמה כזאת בכנסת. ואילו אדון לימון הורה לחברי הכנסת את הדרך: להקים ועדה. ועדה שתדון בחקיקה.

תפקיד היועץ המשפטי לממשלה הוא אכן מפלצת חוקתית שצמחה בין הסדקים באמצעות דוחות וועדות, ובעיקר פסיקות בג"ץ. אבל התפקיד החזק במדינה לא מעוגן בשום חקיקה מפורשת. המצאה ישראלית הטופחת על פניהן של הפוליטיקה והדמוקרטיה בישראל בשנים האחרונות. היועצת המשפטית הנוכחית הגדילה לעשות כאשר ניכסה לעצמה את רוב סמכויות שר המשפטים, כאשר בג"ץ לוקח חלק בשלל - למשל, הליך בחירתו הבלתי חוקי של נשיא ביהמ"ש העליון. מיארה גם נטרלה חלק חשוב מסמכויות השר לביטחון לאומי; מעכשיו כל מה שחשוד כ"פוליטי" הוא עילה לאיזושהי מניעות. אין פיקוח על ידי הגוף הנבחר. וכמובן, המרדף הקבוע והבלתי פוסק אחר המותר והאסור לראש הממשלה. במילים פשוטות: חבלה בתפקוד ראש הממשלה בעת חירום. מארק לוין, בעל התוכנית הפופולרית ברשת פוקס, היה לפני שבוע וחצי בישראל. הוא הסביר לקהל שבישראל אין דמוקרטיה, אלא זה משטר של עריצות מערכת המשפט.

המשפטן יחיאל גוטמן בספרו "טלטלה בשב"כ" הסביר את השיטה הבריטית, שבה ישנו תפקיד שנקרא Attorney General ולא קיים תפקיד כמו "היועץ המשפטי": "באנגליה ה־Attorney General הוא תפקיד פוליטי ולעולם הוא יהיה חבר המפלגה השלטת. נושאו חייב להיות חבר פרלמנט וחבר הממשלה המורחבת. בהיותו חבר פרלמנט וחבר הממשלה, נושא ה־Attorney General באחריות פרלמנטרית על מעשיו, מחדליו והחלטותיו בפני הפרלמנט. מי שכיהנו בתפקיד (הזה) באנגליה סבורים כי האחריות שהם נושאים בה כלפי הפרלמנט היא שומר הסף החשוב ביותר השוכן לפתחו של ממלא התפקיד, והמרסן את עוצמתו ואת כוחו שלא ייעשה בהם שימוש לרעה".
אז יש לנו שימוש לרעה ו"שומר סף". במערכת המשפט ובתקשורת בלבלו את היוצרות. מיארה היא זו שזקוקה לשומר סף, וועדת החוקה והכנסת הן שומרי הסף שלה. אבל למי היא חייבת דין וחשבון כאשר היא משתמשת לרעה בסמכויות שנוכסו לתפקידה כיועמ"שית בכך שהיא מחבלת בהחלטה חוקית של הממשלה - למשל, להדיח את ראש שב"כ?

מעניין איך נשמרת הדמוקרטיה במדינות הכתר האנגלי בלי יועץ משפטי לממשלה. בהרב־מיארה השתמשה בביטוי "זה חלק מהרפורמה המשפטית" כאילו זה פוסל אוטומטית. רפורמה אמיתית תבטל אולי לחלוטין את תפקיד היועץ המשפטי. היסטורית, התפקיד נולד כנראה משום ששר המשפטים הראשון פנחס רוזן היה מהמפלגה הפרוגרסיבית, ולכן מפא"י הושיבה לידו את יעקב שמשון שפירא כמנכ"ל משרד המשפטים, שהפך במקביל ליועץ המשפטי כדי לקזז בסמכויות שר המשפטים.

טרור מבית

ספר חדש על האלימות הפוליטית בישראל בשנות ה־50 חושף צדדים אפלים בתולדותינו, ואת השימוש של גורמים בכוח מוסדי באמצעות שיטות שהיו מקובלות אז

ממש בימים אלה יוצא ספר חדש, מרתק באופן בלתי רגיל, "מורדים במלכות - אלימות פוליטית יהודית בעשור הראשון". המחבר הוא ההיסטוריון ד"ר יצחק פס. כבר בהתחלה חושף פס את הקשר שהיה בין יצחק שמיר לבין הרב מאיר כהנא בימי המאבק לעליית יהודי בריה"מ. זה היה בשנים שאחרי פרישתו מהמוסד ולפני כניסתו לפוליטיקה. מי שגילתה את הקשר הזה היתה פרופ' ג'ודי באומל־שוורץ. כהנא היה באותה העת ראש הליגה להגנה יהודית (JDL). "הליגה ניהלה מערכה אגרסיבית ואלימה נגד מוסדות סובייטיים על אדמת ארה"ב והעלתה לשיח הציבורי את שחרור יהודי בריה"מ. באומל־שוורץ חשבה ששמיר הפעיל את כהנא בכמה הזדמנויות וניסתה לקבל אישוש לכך", כותב יצחק פס. היא נפגשה עם יצחק שמיר לראיון במשרדו בתל אביב, לאחר שכבר פרש מראשות הממשלה. "ניסיונותיה נתקלו בחיוך צופן סוד. 'מילים לא נאמרו, אבל החיוך הסגיר הכל', סיפרה (באומל־שוורץ). בהערת אגב ציינה שכהנא 'היה טרוריסט לא קטן'. לשמע הדברים הזדקף שמיר מלוא קומתו, עיניו ברקו, הוא דפק על השולחן וצעק: 'הוא היה טרוריסט?! אני הייתי טרוריסט?!' ונשען אחורנית כשעל פניו אותו חיוך מסגיר סוד".

מעבר לאפיזודה עם כהנא, ההכרזה של שמיר על עברו כ"טרוריסט" משתלבת במחשבות על השורשים המהפכניים האלימים, לעיתים, של התרבות הפוליטית הישראלית. ונוסף על כך, גם אידיאולוגיות סוציאליסטיות טוטליטריות. קשה לקרוא את ספרו של פס בלי שברקע מתנגן לו הפסקול העכשווי. מאבקים על השלטון בדרכים שקשה לקרוא להן דמוקרטיות. זה בוודאי לא באמצעות הקלפי והמוסדות הנבחרים.

פס מזכיר שרצח ארלוזורוב מהדהד עד היום בפוליטיקה ובתרבות הישראליות. רצח פוליטי מעצב את יחסי המחנות הפוליטיים לאורך 90 שנה. במאבקים העכשוויים, תוך כדי מלחמת קיום, קמים דוברים בכירים ומנגנים על המיתרים של רצח רבין, רומזים במשפטים עבים מדי על הבעלות של השמאל ההתיישבותי על חיל האוויר.

מסורת האלימות המותרת מייצרת רושם שהשימוש בחוק נשמר עד גבול מסוים; מעבר לחוק הרשמי, יש חוקי־על המאפשרים להפעיל כוח מוסדי שיבצע את הרצוי לגורמים מסוימים ברוח הפוליטיקה הכוחנית של ימי טרום המדינה. הלוחמה הזאת לא חייבת להגיע לידי טרור בנשק חם כדי להשיג את יעדיה. מערכה אינטנסיבית, מתמשכת, של דה־לגיטימציה מזה או מתן לגיטימציה מזה - היא שיטת פעולה מקובלת בישראל. הייחוד של שנות ה־50, העשור הראשון למדינה, הוא שאז עוד נשארו רסיסים של ארגוני טרור שאנשיהם ברובם היו יוצאי לח"י.

ריבית דריבית

התרגלנו משום מה לריבית הגבוהה במשק, שממנה נהנים בעיקר הבנקים. הגיע הזמן להפעיל לחץ על הנגיד, שבינתיים נצמד לאמריקה ומסרב להקל על הכיס של כולנו

תזכורת: הריבית מוקפאת עדיין על 4.5 אחוזים. כבר לא מדברים על זה. זה עונתי, כמו ששרו החברים של נטאשה. לפעמים מתעוררים, אחת לכמה חודשים, והפרשנים מזכירים את הריבית בתוספת הערה שהנגיד לא מתכוון להוריד אותה גם הפעם.

לא מוצע לגעת בסמכויות של נגיד בנק ישראל, אבל יש מקום לכך שהשרים הכלכליים והתקשורת יתחילו ללחוץ. הסיבה הרציונלית היחידה שהכלכלנים מוצאים לקיפאון הריבית הגבוהה היא הלינקג' עם הבנק הפדרלי האמריקני.

עכשיו לא רק הגרעין האיראני נמצא בתיאום הכרחי ובתלות עם המדיניות האמריקנית, אלא גם הכלכלה. אמנם בישראל המטבע הוא שקל, אבל ההחלטה הכי חשובה עשויה להיקבע לפי החלטת נגיד הפדרל ריזרב, פאוול. מתי הוא יואיל בטובו להוריד את הריבית. אמרו שזה יקרה בחודש הבא. ביוני. עכשיו מדברים על יולי. טרם חלפו השפעות שיגעון המכסים.

אבל אם מדברים על מכס, הריבית הגבוהה שהנגיד קובע היא סוג של מכס המוטל כמס גולגולת אוטומטי על כל לוקחי המשכנתאות במדינה. אנשים כבר שכחו שהעלאות הריבית בזמנו הקפיצו בצורה מטורפת את גובה המשכנתא. משכנתאי ממוצע שילם פתאום עוד 1,200 שקלים בחודש. היחידים שבאמת נהנים מהריבית הגבוהה ומכמויות הכסף הבלתי מושקע שהחוסכים משאירים בבנק אלו הבנקים עצמם, שרווחיהם גדלים בכל שנה בקפיצות מדרגה, ושוברים את השיאים של עצמם.

אני לא יודע בכמה רצוי שהנגיד יוריד, אבל חצי אחוז זה בוודאי משהו חיובי, ולמה לא אחוז וחצי. זה קודם כל יגדיל את הצמיחה.

ריבית גבוהה נחשבת לאמצעי בדוק קלאסי למלחמה באינפלציה. האם אין זו אגדה? הרי גובה הריבית משוקלל אל תוך העלויות של היזמים העסקיים, ואולי זה דווקא דוחף את המחירים למעלה. כף יד עם הבוהן כלפי מטה.