אחד־אחד מלקט אלי גולוסובסקי את הבודדים שלקחו חלק בניצחון על גרמניה הנאצית ושחיים עימנו היום. חמוש במצלמה, הוא מגיע לבתי הווטרנים, מראיין, מקשיב, מתפעם ומעלה לדף הפייסבוק Heroes of WW2. "מגיל צעיר היה לי ברור שהחבר'ה שנלחמו בנאצים הם גיבורי־על. אין סיפור עצום מזה. הם נלחמו במפלצות נגד כל הסיכויים, חלקם חזרו לחזית אחרי פציעות, שיקרו והוסיפו לגילם שנים רק כדי שיכולו להילחם בנאצים, ברחו מגטאות וממחנות והצטרפו למערכה".
אלי (33) נולד במוסקבה ובגיל עשרה חודשים עלה ארצה. גדל בנתניה וכיום גר ברחובות. "בכל שנה ב־9 במאי, יום הניצחון, הווטרנים היו יוצאים לרחובות בישראל, חלקם עם המדליות שקיבלו. הייתי מגיע לשם עם סבא שלי, שהיה ילד בזמן המלחמה. בגיל 16 הגעתי לצעדה עם המצלמה שקיבלתי בבר־המצווה, והתחלתי לצלם פורטרטים של וטרנים. אחר כך נסעתי להביא להם את התמונות. בחלק מהמקרים אנשים סיפרו כמה מילים על עצמם. סבא שלי הציע שאשאל כמה שאלות ואכתוב פסקה לעצמי למזכרת".
ב־2012 אלי נסע עם סבו לצעדת הווטרנים בירושלים. לפני שיצא מהבית, הוא כתב פוסט שבו סיפר על הצעדה. הוא תהה איך יכול להיות שזה הסיפור של כולם, כי בזכותם אנחנו חיים - אך לא כולם מכירים אותו. "לא היה לי סמארטפון אז, ורק כשחזרתי הביתה ראיתי שהפוסט הפך לוויראלי. אנשים התלהבו וביקשו יותר פרטים. הבנתי שצמאים להכיר את הנושא, והחלטתי להרים את הכפפה ולערוך ראיונות מקיפים יותר".
ב־9 במאי 2014 הוא העלה את הראיון הראשון שלו, עם ולדימיר בוריסוביץ' ווסטרוב. "בחרתי בו כי יש לו מראה מרשים והוא אדם צנוע. ישבתי אצלו ארבע שעות, והוא סיפר סיפור בלתי נתפס. חיפשתי עליו עוד מידע - לא היה כלום, גם לא ביד ושם. קלטתי שאני היחיד שחשוף לסיפור שלו, כי אשתו אמרה שזו הפעם הראשונה מאז שעלו ארצה שהוא מספר את הדברים. הייתי בהלם. אחרי כמה זמן התקשרתי לספר לו על הפוסט הראשון בעמוד. אשתו ענתה שהוא נפטר מסרטן, וקלטתי שתפסתי בנס את הרגע שבו היה לו את הרצון לדבר. אם לא הייתי שם - הסיפור הזה היה נעלם. הבנתי שני חייב להמשיך".
והוא המשיך. בכל שנה הוא מיפה את הצעדות בישראל ב־9 במאי, ופרסם את המיקום ואת המועד כדי שהציבור יוכל להשתתף. נוסף על כך, ארגן מאות מפגשים אצל מתנדבים שגייס בעמוד הפייסבוק, שבמהלכם וטרנים סיפרו את סיפורם. בימים אלה, לצד עבודתו בהייטק ושירות המילואים, הוא ממשיך לתעד את סיפורי הווטרנים האחרונים. הראיונות המובאים כאן הם עיבוד מתוך הפרויקט של אלי גולוסובסקי.
מעל ירושלים בכיתי כמו ילד
וולטר בינגהם, בן 101 מירושלים, הוא איש יוצא דופן, ולא רק בשל גילו המופלג. הוא היה חייל, טייס, שחקן ועיתונאי, שהמשיך לשדר ברדיו גם בעשור העשירי לחייו. את יום הולדתו ה־95 חגג בצניחה חופשית בשמי הארץ. הוא נולד בגרמניה, ובעקבות מאורעות ליל הבדולח נאלץ לעזוב את משפחתו בגיל 14 ונשלח לבריטניה בקינדר־טרנספורט. "עד היום אני זוכר את ריח בית הכנסת הנשרף", הוא מספר. "הביאו כוח כיבוי אש לאזור כדי לוודא שרכוש גרמני לא ייפגע. כל השכנים עמדו בחוץ וחייכו, חלקם צחקו. קשה להעביר את התחושה במילים".
בבריטניה גילה שהוריו נלקחו למחנות עבודה. אביו נרצח ב־1941, והנער שנותר לבדו בעולם החליט להתנדב לצבא הבריטי ולחזור לארץ הולדתו, הפעם עם נשק ביד. ב־6 ביוני 1944 השתתף וולטר במבצע הנחיתה הימי הגדול בהיסטוריה - הפלישה לנורמנדי. "הזיכרון החזק ביותר של הנחיתה בחופי צרפת עבורי הוא ספינת קרב שלנו, שעלתה על מוקש גרמני ונשרפה כליל מול עינינו. לא יכולנו לעשות כלום. בהינו בחברים שלנו מתאדים. אז התחילה המלחמה שלי".
פרטים רבים מאותה מלחמה נשכחו עם השנים, אבל גבעה 112 נשארה איתו לנצח. "יחידת אנטי־טנק בריטית 'נתקעה' על הגבעה. מצד אחד ספגו אש טנקים, מהצד השני אש מרגמות. הם לא יכלו לזוז". וולטר, שהתנדב לחלץ פצועים, נשלח עם האמבולנס לגבעה. מאות היו לכודים בבוץ, תחת אש בלתי פוסקת. "מפקד הכוח בשטח עזר לי להעלות את הפצועים לאמבולנס. לפתע נשמע פיצוץ עז. הדבר הבא שאני זוכר זה את ראש המפקד מתגלגל לצידי. הכל בער. גיהינום". האמבולנס התפוצץ, החובש נפצע קשה - אך וולטר נשאר שלם. "זחלתי לאורך כחצי קילומטר. כשהצלחתי סוף־סוף לחזור - לקחתי אמבולנס אחר וחזרתי לתוך האש".
לאורך שלושה ימים האמבולנס של וולטר עזר בחילוץ מאות פצועים באורח קשה. "עבדתי ללא הרף, כל הזמן תחת אש. אין לי מושג איך נותרתי בחיים". על גבורתו יוצאת הדופן עוטר וולטר ב־MM - המדליה הצבאית. "לא הרגתי אף אחד במלחמה. התפקיד שלי היה להציל חיים. כשהיה לי מקום באמבולנס גם פיניתי. הייתי מספר להם שמסיע אותם לוחם יהודי, שמנתח יהודי יציל את חייהם, וששופט יהודי ישפוט אותם על פשעים. זו היתה הנקמה שלי".
לאחר חודשים של לחימה נשלח וולטר בחזרה לבריטניה ושובץ במודיעין הבריטי, שם חקר בין היתר את ריבנטרופ, שר החוץ של גרמניה הנאצית. "שאלתי אותו אם הוא ידע על השמדת היהודים - הוא טען שקרא על כך בעיתון לפני כמה ימים. באותו הרגע רציתי לזנק עליו. היה מולי אחד מהפושעים הגדולים בהיסטוריה, שהיה אחראי למות מיליונים, וביניהם אבא שלי. החזקתי את עצמי". לאחר המלחמה הוא התאחד עם אמו, ששרדה בנס. "המפגש היה אחד משני הרגעים המרגשים ביותר בחיי. מעולם לא הייתי מאושר כל כך".
הרגע המרגש השני היה ב־1971, אז הטיס מטוס מבריטניה לישראל. "כשעברתי מעל ירושלים, המראה של העיר המוזהבת היה מושלם. החזקתי את ההגה בידיי ובכיתי כמו ילד", מספר וולטר, נחנק מבכי. "זה היה הרגע שבו הבנתי שאני חייב לעלות לארץ". כיום וולטר מתגורר בירושלים, לצד ילדיו ונכדיו.
בסך הכל חובשת, לא גיבורה
"הזיכרון הקשה ביותר שלי מהמלחמה הוא מנובמבר 1942", מספרת החובשת ראיסה סיניצינָה. "באותו לילה הגרמנים הפציצו את בית החולים". ראיסה, אז רק בת 17, כיום בת 100, עבדה בבית החולים לגדועי גפיים בלנינגרד. מדי יום עזרה בניתוחים מורכבים ובפינוי חיילים תחת אש. "ביצענו כל עבודה שחורה שניתן להעלות על הדעת - כל מה שהיה דרוש בבית חולים צבאי שעמוס בפצועים".
את המשימה הקשה היא ביצעה לאורך 872 ימי המצור על העיר, כשהיא סובלת מתת־משקל חמור, בקור העז שצנח לעיתים עד למינוס 46 מעלות. סביבה, בעיר הנצורה, נהרגו ומתו מרעב מיליוני אזרחים וחיילים.
"השעה היתה לקראת חצות, הייתי בדיוק בסיור של סיום משמרת", משחזרת ראיסה. "לפתע, אזעקה צורמת פילחה את הדממה. רצנו אל החלונות. היה חשוך, לא ראינו כלום. ואז שמענו את הצליל הנורא מכל - השאגה השטנית של מנועי מטוסי היונקרס. גם היום הייתי מזהה את הצליל הזה מקילומטרים. בכל רגע שעבר שאגת המנועים התעצמה. החלה פאניקה. הפצועים החלו לזחול החוצה ממיטותיהם. כל אחת מאיתנו לקחה על עצמה כמה פצועים שלא יכלו ללכת. הרופאים סחבו בידיהם את הפצועים באורח אנוש. אלו שיכלו ללכת עזרו לקטועי הרגליים. קטועי הרגליים שהיו להם ידיים משכו אחריהם את אלו שנותרו גם ללא ידיים. המראה הזה - מאות פצועים לבושים לבן עוזרים זה לזה, בפאניקה מוחלטת, 'נשפכים' החוצה מבית החולים, גם דרך החלונות... הסצנה הזאת נמצאת אל מול עיניי בכל יום, כבר יותר מ־80 שנים".
הפצועים ואנשי הצוות הרפואי עמדו בכיכר הגדולה מול בית החולים. לאוויר נורו פצצות תאורה. "הבנו שזה הסוף. החיילים, הרופאים ואנחנו החובשות - כולנו נצמדנו זה לזה עד כמה שהיה אפשר. רבים בכו וזעקו. מה יכולנו לעשות - לנטוש את הפצועים שלנו ולברוח? החלטנו להישאר איתם עד הסוף. עשרות מאזרחי העיר רצו לעברנו. הם התחילו לתפוס את הפצועים ולגרור אותם לתוך הבתים הסמוכים בניסיון נואש להצילם. כל זה כשהמטוסים מעלינו. לפתע נשמעו השריקות, הפצצות שוחררו. עצמתי את עיניי. גלי ההדף הפילו את כולנו מן הרגליים. רסיסים עפו לכל עבר, האדמה רעדה. כשהשמיעה חזרה אלי, התרוממתי, מיששתי את עצמי והסתכלתי מסביב. קרה נס - אף פצצה לא פגעה בכיכר. 'הם פספסו!' צעק אחד הפצועים. כולנו התחלנו לבכות. מישהו שמר עלינו. זו לא היתה הרחמנות של הטייסים - מול עיניי ראיתי איך הפציצו בנייני מגורים ובתי חולים".
אחרי שנרגעו הרוחות, נותרה עוד עבודה. "לאורך ימים, אני ועוד כמה חיילות הסתובבנו בין הבניינים סביב הכיכר. עברנו דירה־דירה במטרה לאסוף בחזרה את הפצועים 'שלנו'. בחלק מהבתים היה להם יותר טוב מאשר בבית החולים העמוס. לקח לנו יותר משבוע למצוא ולהחזיר את כולם".
האירוע הבודד הזה, שנחרט בזיכרונה של ראיסה, היה אחד מאינספור מקרים של הפצצות שספגה העיר. פעמיים היא נפצעה. באחת הפעמים קיבלה זעזוע מוח קשה מפגיעה של פגז ארטילריה גרמני, ובמשך 12 שעות היתה מחוסרת הכרה. כשהתאוששה - היא חזרה למשימתה. "הייתי בסך הכל חובשת, לא גיבורה. הייתי כמו כולם".
את החיידק הרפואי ראיסה קיבלה בירושה מאמה, שהיתה רופאה, ואחרי המלחמה היא הלכה ללמוד רפואה. בגיל 95 החלה לאבד את ראייתה, עד שהתעוורה. "אין לי מילים לתאר כמה קשה לי לא לקרוא ולכתוב יותר. זה הדבר שאני הכי אוהבת בעולם".
במהלך השנים ארגן אלי מפגשים רבים, ובהם סיפרה ראיסה על אימת המלחמה ועל הטיפול בפצועים. העיוורון לא עצר אותה, והיא המשיכה להחזיק בתפקיד יו"רית סניף חולון של ארגון נכי המלחמה בנאצים. "מכל הווטרנים שנשארו בעיר - אני מבין אלו שמצבם הכי טוב", אומרת ראיסה וצוחקת. "אני כבר לא רואה - אבל אני זוכרת הכל. זאת ה'מתנה' שלי".
חזרתי הביתה, חזרתי לחיים
"ישבתי ובכיתי. לא ידעתי מה לעשות יותר", מספר ישראל גיטמן בן ה־100 מרחובות כיצד הגיב כשפגש ביער פלוגת סיור של הצבא האדום, שסירבה לגייסו. הוא נולד בקישינב ב־1926. הקשר עם הוריו ניתק בהפצצה בתחילת המלחמה, והוא נדד לבדו ברחבי אירופה הכבושה, גומא מאות קילומטרים, מתחבא בלילות והולך בחסות החשכה, נמלט מפני להקות זאבים ומפני חיות האדם, נאבק בקור של מינוס 30 מעלות.
מול הדמעות של ישראל המותש, הקצין התרצה והסכים לגייס את הנער. עם המדים שקיבל הוא הגיע עד ברלין. 80 שנים לאחר מכן, ברלין עדיין איתו. לא כמטאפורה - יש לו בליטה גדולה ביד. "זה קליע של צלף גרמני מ־2 במאי 1945. הוא כנראה כיוון ללב שלי. הוא פספס, אבל השאיר לי מזכרת".
חצי שנה קודם לכן, בינואר 1945, ישראל נלחם בפאתי מחנה העבודה קורצבך. "נלחמנו ללא הפסקה. ידענו שהגרמנים משמידים את כל הראיות, ואיתן את כל האסירים. כאשר נכנסנו למחנה, השיער שלי סמר מתחת לקסדה. לא האמנתי למה שאני רואה. מכל פינה זחלו אלינו אנשים. אלה היו גופות שאיכשהו עוד היו בחיים. גיהינום".
אף שישראל חי ונושם, הוא קיבל מדליה על הקרב שבו "נהרג" רשמית, על גדות נהר האודר. ישראל כמעט טבע בעת צליחת הנהר, כשפגז גרמני פוצץ את הסירה שלו. הוא הגיע לחוף הגרמני ונלחם יחד עם הסוללה שלו, מעטים מול רבים. הם הצליחו להשמיד את כל הטנקים במקטע החוף שלהם - מלבד טייגר אחד שחיסל את כל הסוללה. כשהושלך לקבר אחים לצד חבריו לנשק, הוא פלט אנחה, וכך הבינו שהוא עוד בחיים - אבל הבשורה על מותו כבר נשלחה להוריו בדואר.
ב־1947 הוא חזר לביתו. "הגעתי לעיר שלי, לרחוב שלי. רעדו לי הידיים, כמו שלא רעדו גם כשניצבתי מול טייגר גרמני", ישראל דומע. "אבי חטב עצים בחצר. אחזתי בגדר כדי לא ליפול, וצעקתי: 'אדוני, יש לך דרישת שלום מהבן שלך!'. הוא העיף מבט לכיווני, ואמר: 'לא, בחור, אתה מתבלבל. הבן שלי זרוק בקבר אחים על גדות נהר האודר'. אחרי כמה רגעים אמי יצאה מהבית וזיהתה אותי. היא צעקה ביידיש: 'הבן שלי חזר!'. אבא שלי הזדקף במקומו, הסתכל עלי - והתעלף. זינקתי מעל הגדר ורצתי להביא דלי מים מהבאר. כשאבי התאושש, הוא אמר: 'לא זיהיתי אותך במדים, עם העיטורים האלה. הרי היית בן 15. סלח לי, בן שלי'. הוא תפס אותי בחולצה ומשך אליו, והחל לבכות. שלושתנו שכבנו בחצר ובכינו. מצאנו זה את זה, אחרי שש שנים. הייתי מאושר. ניצחתי וחזרתי הביתה".