אולי טראמפ ישכנע. עד יום שלישי הבא, ראשית ביקורו של הנשיא דונלד טראמפ במזרח התיכון, עוד אפשר, אולי, לעצור את המלחמה הבאה. היא זכתה, אמנם, לשם נאה עוד לפני שהחלה, אך משמעותה היא התבססות בחולות עזה, סיכון גבוה מאוד לחיי החטופים שנותרו בחיים, ודאות לגבי מחיר הדמים ועלות תקציבית קשה מנשוא. לא המלחמה תשיב את החטופים, ומכיוון שחיסול חמאס אינו ריאלי, היא תשאיר אותנו בעזה גם בלי שימומש חזון העוועים של התנחלות מחודשת ברצועה הצפופה והאומללה הזו.
המלחמה שבה החלה ישראל ימים אחדים אחרי השבת ההיא היתה הכרחית, אך הפגיעה באוכלוסייה האזרחית היתה מופרזת וישראל משלמת מחיר גבוה במעמדה הבינלאומי בשל כך. מטרות המלחמה (מיטוט, חיסול, ניצחון מוחלט) היו בלתי מעשיות, במקום להתמקד בשתי מטרות בלבד: החזרת החטופים והרחקת חמאס מן השלטון. ההימנעות מכך לא נבעה מטעות, אלא ממחשבה כי מלחמה מתמשכת בחמאס ובמה שנותר ממנו תצליח לשרת אינטרסים אישיים ופוליטיים מסוימים.
היעד האסטרטגי האמיתי של ישראל נותר כפי שהיה מייד בעקבות הטבח. החזרת כל החטופים, סיום המלחמה (בערבויות אמריקניות ואחרות), פינוי הנהגת חמאס מן הרצועה, והחלפתו בגורם רב־צדדי. הגורם הרב־לאומי יתנה את כניסתו לעזה בחידוש ההידברות הישראלית עם הכתובת הפלשתינית הלגיטימית, וזהו אינטרס ישראלי לא פחות משזה אינטרס ערבי. סירוב של ממשלת ישראל להידברות כזו על "הבוקר שאחרי" הוא המכשול העיקרי בפני מהלך שכזה, ואולי רק טראמפ יוכל לשכנע את נתניהו להסכים לכך. האחרון לא יאבד את משרתו כתוצאה מכך, כי מפלגות המרכז־שמאל יעניקו לו רשת ביטחון רחבה, לטווח מוסכם.
בחלוף סכנת האר.פי.ג'י. במהלך שנות דור, כאשר פטריוטים ציוניים דיברו על ההכרח בחלוקת הארץ בין ישראל למסגרת ירדנית או ירדנית־פלשתינית, ולאחר ויתור של המלך חוסיין על הגדה המערבית - בין ישראל לבין מדינה פלשתינית מפורזת, הם נתקלו בשני סוגי ביקורת. עם סוג אחד לא ניסינו להתווכח - שמעתי זאת בשיחה שהיתה לי עם הרב צבי יהודה קוק, שהסביר כי מרגע שכבשנו את השטחים - אין לנו רשות אלוהית לוותר עליהם. השני היה הסכנה הביטחונית: מה יקרה אם נצא מרוב השטח, תוקם מדינה פלשתינית ריבונית, ולמישהו יתחשק לירות באר.פי.ג'י לכיוון שדה התעופה ולסכן את התעופה הישראלית. לכך ניתנו תשובות ביטחוניות, אבל הטיעון נחשב לחזק ביותר בידי המחנה הניצי החילוני.
מי שהיה זקוק להוכחת חולשתו של הטיעון הזה, קיבל אותה בראשית השבוע, כאשר טיל בליסטי חות'י הגיע למרחב שדה התעופה, וכמעט פגע בשער 3. כן, יש לישראל תשובות להתקפות כאלו שאין לשום מדינה אחרת בעולם, אבל בעולם של טילים ארוכי טווח יכולה גם מדינה ענייה ועלובה להזיק לאחת מהמדינות העשירות והחזקות ביותר בעולם. וזה לא שגודל השטח הוא חסר חשיבות, אבל ויתור על שטח הגדול פי שלושה משטחה של ישראל בקווי שביתת הנשק מעניק לנו גבול שקט כמעט לחלוטין עם מצרים, והשלום עם ירדן מעניק לנו עומק אסטרטגי של 95 אלף קמ"ר. אין ספק שהסכמי השלום שעשתה ישראל הביאו לה ביטחון רב יותר מכל שטח שכבשה ונשק שרכשה. אם לא נשלים את מעגל ההסדרים המדיניים, כחלק מהסכמי אברהם החשובים או בלי קשר אליהם, יעמוד שער הכניסה לישראל בסכנה.
נסיגה מן הגדה המערבית, שלא בנוסח אריק שרון שהתעקש על מהלך חד־צדדי, ובלי לפנות יישובים או להורסם כפי שעשה, תבטיח את ביטחון ישראל הרבה יותר מהמשך השליטה בשטח, שלא תמנע סכנת טילים ותירק בפני החזון הציוני של מדינה יהודית בחסות רוב יהודי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו