1.
כולנו מכירים את הצהרת בלפור, אבל כמעט לא יודעים דבר על ועידת סן רמו, שהיתה חשובה יותר. בסן רמו הכירו אומות העולם בזכותנו על ארצנו, כל הארץ. ההכרה עוגנה בחוק הבינלאומי, שלא השתנה מאז. העמדה הננקטת כיום בידי מדינות בעולם ביחס לזכויותינו מעוותת את האמת ומכחישה את הזכויות שניתנו בדין. קיים בלבול בין הטענות הפוליטיות למשפטיות. המערכה הבינלאומית העוינת, שתודלקה באנטישמיות המוסווית בהתנגדות "רק" לציונות ולישראל, גרמה להכחשת הזכויות שניתנו לנו בדין. השבוע, ב־25 באפריל, מלאו 103 שנים לוועידה ההיסטורית בריביירה האיטלקית. שם נוצר העובר המדיני והמשפטי, ש־28 שנים מאוחר יותר נולד כמדינת ישראל.
2.
הצהרת בלפור מ־2 בנובמבר 1917 היתה החלטה של קבינט המלחמה הבריטי, שיועדה ללורד בלפור. היא הביעה אהדה לשאיפות הציוניות והכירה בכך שלאחר אלפי שנים של התעללות ורדיפות, הגיע הזמן לדון בשאלה היהודית. בריטניה עדיין לא שלטה באותם שטחים, ולכן ההצהרה היתה בגדר רעיון שיש לקדמו ולהגשימו.
השאיפות שהבריטים הכירו בהן היו ברורות: בית לאומי לעם היהודי בארצו. בעשורים שקדמו להצהרה הציונות דיברה בפירוש על מדינה יהודית, והבריטים הכירו זאת היטב. במפות העות'מאניות הארץ לא נקראה "פלשתינה", אבל בהיסטוריה הבריטית ובחוגי ההנהגה הפוליטית פלשתינה היתה הארץ המוזכרת בתנ"ך, ארצם של היהודים.
3.
במלחמת העולם הראשונה קרסו ארבע אימפריות: האוסטרו־הונגרית, הרוסית, הגרמנית והעות'מאנית. בראשית 1919 התכנסו בפריז המנצחות - ארה"ב ובריטניה, צרפת, איטליה ויפן. הן כפו על המדינות המובסות תנאי כניעה וניסחו חוזי שלום. המעצמות עמדו לקבל לרשותן את שטחי האימפריה העות'מאנית, וביכולתן היה להעניקם לאחרים.
רה"מ הבריטי אמר שהגבולות הם "מדן ועד באר שבע" והפנה את רה"מ הצרפתי לספרו של הגיאוגרף הבריטי סמית. זה המסמך שעליו נשענו המעצמות המנצחות, כשהגדירו את גבולות הטריטוריה שניתנה לנו
בפברואר התקיים בוועידה שימוע למשלחת הערבית בראשות האמיר פייסל אל־האשמי ולמשלחת הציונית בראשות חיים ויצמן. קודם לכן נכתב הסכם בין פייסל לוויצמן על תמיכה הדדית, שכללה כיבוד הצהרת בלפור והשאיפות היהודיות ביחס לארץ ישראל. המשלחת הערבית דרשה את רוב המזה"ת והשאירה את שאלת ארץ ישראל להחלטת המעצמות והצדדים המעוניינים (כלומר, למשלחת הציונית!)
המשלחת הציונית דרשה הכרה בבעלות ההיסטורית של העם היהודי על ארצו, "לכונן מחדש" (reconstitute) את מה שהיה לנו פעם, לפני הגלות. המשלחת לא ביקשה עצמאות מיידית, אלא מעין נאמנות על הארץ (מנדט) בליווי בינלאומי, כדי לעודד עליית יהודים שתספיק בהמשך הזמן להקמת מדינה עצמאית. המפה שהציגו היתה גבולות הטריטוריה התנ"כית, משני עברי הירדן.
בעקבות הזעזוע מהאסון שגרמה מלחמת העולם, הוביל הנשיא האמריקני וודרו ווילסון תוכנית ששאפה להציע פתרון או מסגרת מדינית, שימנעו בעתיד את מה שהעולם חווה זה עתה. כך באה לעולם אמנת חבר העמים, שאומצה באפריל 1919 והוכנסה לחוזה ורסאי ביוני, ובכך הפכה למחייבת. בסעיף 22 הופיע לראשונה רעיון חדש: מנדט בינלאומי שנועד לעזור לעמים להשיג עצמאות מדינית, אבל בינתיים היו זקוקים לעזרה בפיתוח התנאים הכלכליים והמדיניים ובקידום היכולות לנהל מדינה מודרנית.
בכתבי המנדט האחרים שקיבלו לבנון, סוריה ועיראק, המוטבים היו התושבים הערבים באותם חבלי ארץ. לא כך ביחס לארץ ישראל; כאן המוטבים היו יהודי העולם, שמטבע הדברים רובם המוחלט עדיין חי מחוצה לה.
4.
המעצמות לא הספיקו לטפל בפריז בשאלת המזרח התיכון, ולכן התכנסו שנה לאחר מכן, בין 19 ל־25 באפריל 1920, בווילה דבאשן בסן רמו, כדי להחליט כיצד להיענות לדרישות הערבים והיהודים. היו שם רה"מ הבריטי לויד ג'ורג', רה"מ הצרפתי אלסנדרו מילראנד, המארח רה"מ האיטלקי פרנצ'סקו ניטי, השגריר היפני, וכן נציגות אמריקנית. הנשיא האמריקני ווילסון לא נכח בשל בעיות בריאות וחישובים פוליטיים.
ב־25 באפריל, ז' באייר תר"פ החליטו המעצמות להיענות לדרישות שני הצדדים. ביחס לערבים, הן החשיבו את השבטים והקבוצות האתניות במזרח התיכון לעמים והעניקו להם שטחים עצומים לענות על שאיפותיהם. באשר ליהודים, המעצמות הפכו את הצהרת בלפור מרעיון בלבד לתוכנית מדינית. הן שילבו אותה בחוק הבינלאומי ואישרו את תמיכתן בשאיפות המדיניות של העם היהודי. שר החוץ הבריטי, הלורד קורזון, אמר שהצהרת בלפור התקבלה על ידי בעלות הברית, ולפיה "פלשתינה תהיה בעתיד הבית הלאומי של היהודים ברחבי העולם". זו נקודה חשובה: ההחלטה הכירה בזכותם של היהודים בכל העולם על הארץ הזאת, גם אלה שלא התגוררו בה עדיין. הזכות הזאת לא בוטלה מאז.
על השאלה מה יהיו הגבולות, ענה רה"מ הבריטי שהוביל את הדיון: "מדן ועד באר שבע". רה"מ הצרפתי שאל למה כוונתו, והבריטי הפנה לספרו של הגיאוגרף הבריטי ג'ורג' אדם סמית, "אטלס של ארץ הקודש". הוא הציג שם את מפת הממלכה המאוחדת בזמן דוד ושלמה. זה המסמך שעליו נשענו המעצמות המנצחות, כשהגדירו את גבולות הטריטוריה שניתנה לנו בסן רמו.
5.
מה שהיה בסן רמו באותו חודש אייר תר"פ, אפריל 1920, היה אירוע היסטורי מכונן מאז החורבן במאה הראשונה, בנוגע לזכות העם היהודי להקים מחדש את מדינתו העצמאית במולדתו ההיסטורית. חיים ויצמן חגג: "ההחלטה בסן רמו, ההכרה בזכויותינו בפלשתינה, שנכללה באמנה עם טורקיה (הסכם סוור) והפכה לחלק מהחוק הבינלאומי, היא האירוע הפוליטי הגדול ביותר בהיסטוריה של תנועתנו, ואולי - לא יהיה מוגזם לומר - בכל ההיסטוריה של העם היהודי מאז הגלות".
בעקבות הוועידה נכתב באוגוסט 1920 חוזה סוור (Sèvres), שלפיו טורקיה מוותרת על זכויות הבעלות שלה על השטחים במזה"ת לטובת מעצמות הברית. בסעיף 95 עוגנה הצהרת בלפור בחוק הבינלאומי. זו מגילת הזכויות של העם היהודי שנולדה בסן רמו. בסעיף 2 לכתב המנדט נאמר: "מקבל המנדט יהיה אחראי להעמיד את הארץ בתנאים מדיניים, מנהליים וכלכליים, שיבטיחו את הקמת הבית הלאומי היהודי, כפי שנקבע בהקדמה, ופיתוח מוסדות שלטון עצמיים..." מה נאמר בהקדמה? הכרה בקשר ההיסטורי של העם היהודי לארצו ובזכותו לכונן מחדש את מה שהיה לו שם פעם.
ההחלטה הזאת של חבר העמים לא בטלה מאז. סעיף 80 באמנת האו"ם, שהוקם אחרי מלחה"ע השנייה, מגן על כל הזכויות שניתנו בידי חבר העמים קודם לחתימה על אמנת האו"ם. בשיחותיי עם מדינאים ובנאומיי בבתי הנבחרים האיטלקיים ובתקשורת, חזרתי על כך שאם רוצים לתמוך בפשרה מדינית זה דבר אחד, אבל האמירה כאילו ישראל מפירה את החוק הבינלאומי בכך שהיא מתיישבת בחבלי מולדת היסטוריים היא הונאה ארוכת שנים, מכיוון שהחוק הבינלאומי המחייב - שעליו חתמה גם איטליה כמארחת של אותה ועידה היסטורית - לא השתנה מאז. שר החינוך יואב קיש, זה הזמן להכניס את הוועידה לחומר החובה בלימודי ההיסטוריה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו