התקדים והסכנה: האם בית המשפט מסוגל לגייס חרדים?

ההחלטה שקיבל ביהמ"ש העליון בשבוע שעבר, שלפיה על רשויות המדינה לשלול הטבות כלכליות מבני הציבור החרדי שאינם מתגייסים, אינה עוד הכרעה בשאלה חוקתית כזו או אחרת - היא מההחלטות היומרניות ביותר שקיבל המוסד הזה אי־פעם. אחרי שנים של מריחות, דחיות והיסוסים, בית המשפט מבקש כעת - באופן נחרץ ואמיתי - לשנות מאפיין מרכזי ומושרש של החיים החרדיים.

עוצמת ההחלטה הזו מזכירה פסקי דין היסטוריים של ביהמ"ש העליון האמריקני, שביקשו גם הם לשנות סדר חברתי עמוק ומבוסס. יש מהם שנכשלו כמעט לחלוטין, ויש מהם שהצליחו אך יצרו תגובת נגד חריפה. השאלה שצריך לשאול עכשיו היא לא רק אם בג"ץ צודק משפטית, אלא גם אם יש בכוחו של בית משפט לחולל שינוי תרבותי עמוק בחברה שאינה רוצה בו.

פסק הדין המפורסם ביותר שעשוי להעיד על חולשת בית המשפט המבקש לחולל שינוי עמוק בחברה, הוא פס"ד בראון נגד מועצת החינוך משנת 1954, שאסר הפרדה בין תלמידים שחורים ללבנים בבתי הספר הציבוריים. בכך התמודד בראון לא רק עם ההפרדה בפועל, אלא גם עם מסורת פסיקה שהחלה בפס"ד פלסי מ־1896 והכשירה את דוקטרינת "נפרד אבל שווה". אלא שבפועל, בראון כמעט לא שינה דבר. בספרו "התקווה החלולה", פרופ' ג'רלד רוזנברג הראה כי במשך כמעט עשור לאחר פסק הדין, שיעור בתי הספר בדרום ארה"ב ששילבו תלמידים שחורים ולבנים נותר זניח. פסק הדין היה דרמטי, אבל החברה לא זזה.

השינוי הגיע רק ב־1964, כשהקונגרס חוקק את חוק זכויות האזרח. החוק לא רק אסר אפליה, אלא גם יצר מנגנוני אכיפה כלכליים אמיתיים נגד מי שהפרו אותו. רק אז החלה האינטגרציה להתקדם באופן עקבי. בית המשפט לא שינה את המציאות לבדו - הוא הצליח רק כשהצטרפו אליו חקיקה, סנקציות ומאבק ציבורי רחב. אלא שפסיקה שמבקשת לשנות את פני החברה עשויה גם להצליח. ולעיתים - להצליח מדי. וזה בדיוק מה שקרה בארה"ב 19 שנה לאחר פס"ד בראון.

העליון הליברלי נמחק

בשנת 1973, בפס"ד רו נגד ווייד, בית המשפט קבע כי מדינות ארה"ב אינן רשאיות לחוקק הגבלות גורפות נגד הפלות. כאן התמונה היתה שונה לחלוטין. הפסיקה פגשה ביקוש חברתי מובהק מצד נשים שביקשו את השירות הרפואי הזה, וגיבוי פוליטי, תרבותי ועסקי רחב מאוד. מספר ההפלות החוקיות עלה במהירות, ובמשך שנים הפסיקה נראתה כהצלחה מובהקת של שינוי חברתי באמצעות המשפט.

אלא שפס"ד רו הוליד גם דבר נוסף: תנועת נגד עצומה. הזעם השמרני על הפסיקה הפך במשך עשרות שנים לפרויקט פוליטי סדור, שמטרתו היתה שינוי פניו של ביהמ"ש העליון עצמו. זה לקח 50 שנה של פעילות אקדמית, משפטית ופוליטית - אבל בסופן הגיע פס"ד דובס בשנת 2023, שביטל את פס"ד רו וקבע כי כל מדינה רשאית להגביל הפלות באמצעות חקיקה מקומית. הפסיקה הזו לא רק מחקה את רו - במובנים רבים היא גם סימנה את מחיקתו של העליון הליברלי, שאפשר פסק דין כמו רו. במקומו קם עליון שמרני בהרבה, עם נציגות בולטת של שופטים קתולים אדוקים.

מי שלא התחנך במרחב כזה, שלא למד על יום העצמאות, שלא פגש את סיפורי צה"ל כחלק טבעי מחייו - יתקשה מאוד להחליט בגיל 18 שפתאום הוא קם ומתגייס

הניסיון של בית המשפט לעצב את החברה, ולהמירה מחברה בעלת נורמות שמרניות לליברליות, הביא לעיצובו מחדש של בית המשפט. מליברלי לשמרני. האם עשויה להיווצר בישראל מקבילה מקומית? זה תלוי, כמובן, בעוצמת הזעם של המחנה שכנגד. אך מיהו בעצם אותו מחנה, ומדוע זעקות השבר לא ממש נשמעות בו בימים אלה? קודם כל, זה קשור לכך שבלימתו של חוק הגיוס, שבושל בוועדת החוץ והביטחון בחודשים האחרונים, לא הגיעה במקרה. היא היתה תוצאה של מאבק ציבורי עיקש ורחב, שהובילו ארגוני חברה רבים נגד המשך ההשתמטות החרדית משירות צבאי.

העובדה שכיום, לראשונה זה שנים, אין בספר החוקים פטור תקף לבני הציבור החרדי אינה מקרית, והיא ממש לא תקלה טכנית. זו תוצאה של שינוי עמוק בתודעה הישראלית מאז 7 באוקטובר. אפשר בהחלט לדון בשאלת הסמכות שיש ליועצת המשפטית ולבית המשפט לבחור בעצמם את סוג הסנקציות שיופעלו נגד הפרת חובת הגיוס, עוצמתן ומועדן - אך לא ניתן להתעלם מכך שאלה סנקציות המופעלות ביחס לחוק ברור, שמופר כרגע באופן סיטונאי.

גם מי שבעבר גילו סלחנות כלפי הפטור החרדי מתקשים כיום להגן עליו. השבט הציוני־דתי, שמעולם לא הוביל בהתלהבות את המאבק לשילוב חרדים בצה"ל, חזר מהמלחמה הנוכחית כשהוא שונה. במובן זה, המעבר של רבים מבניו ומבנותיו למחנה המתנגד לפטור החרדי מציב את בית המשפט בעמדה נוחה יחסית. הוא אינו מוביל את השינוי, אלא מצטרף אליו. הוא גוזר סרט במרוץ שליחים פוליטי, שהוא פחות או יותר האחרון שמשתתף בו.

ובכל זאת, גם חקיקה, גם סנקציות כלכליות וגם פסיקה אינן מספיקות. בראון הצליח רק כשהוא פגש ביקוש ברור מצד האוכלוסייה השחורה להשתלב במערכת החינוך. גם רו הצליח משום שהוא פגש נשים שביקשו בפועל את הזכות להפלה. השאלה האמיתית היא לא אם ניתן להפעיל לחץ על חרדים להתגייס, אלא אם יש בכוחה של המדינה לטעת בהם רצון מספיק כדי להיות חלק מן הסיפור הישראלי, וזאת באמצעות סנקציות כלכליות יציר הפסיקה.

פשע לאומי

ביקרתי לאחרונה בבית ספר ממלכתי־חרדי (ממ"ח). בתוך המציאות הקשה של הקרע בין ישראל הציונית לציבור החרדי, הרגשתי לרגע שאפשר גם אחרת, וזה קרה עוד הרבה לפני הכניסה לכיתות הלימוד. זה התחיל כבר במסדרון. על הקירות היו תלויים פלקטים צבעוניים המסבירים לכל התלמידים על יום העצמאות ויום הזיכרון, לצד תמונות וסיפורים אישיים של חיילים שנפלו במלחמות ישראל. התלמידים לומדים לא רק על ערך ההקרבה, אלא גם על חיי הנופלים. על מסירותם ומעלותיהם האישיות. לא היתה שם תעמולה, וודאי שלא כפייה. מה שראיתי שם זה שייכות והזדהות.

הממ"ח עדיין קטן יחסית, 8% בסך הכל מכלל תלמידי המגזר, אך הוא זוכה לביקוש לא מבוטל. האוכלוסייה שבאה בשעריו מתגוונת ומגיעה מאזורים שונים של הציבור החרדי. התלמידים, המורים, המנהלים והמפקחים - כולם חרדים, ומי שיביט מבחוץ יראה חרדיות קלאסית. ובכל זאת, זו חרדיות פתוחה יותר, ישראלית יותר, כזו שמניחה יסודות של גשר שבמשך שנים איש לא ניסה לבנות.

ומול זה קשה, לא להודות באמת פשוטה: מי שלא התחנך במרחב כזה, שלא למד על יום העצמאות, שלא פגש את סיפורי צה"ל כחלק טבעי מחייו - יתקשה מאוד להחליט בגיל 18 שפתאום הוא קם ומתגייס. סנקציות כלכליות יכולות להיות אפקטיביות במידת מה, והפסיקה יכולה לסייע בכך. אבל המאבק על גיוס החרדים לא יכול להתחיל כל כך מאוחר. פסיקה לעולם לא תייצר שייכות אצל מי שבמשך שנים גדל ללא תחושת שייכות.

אנחנו, כמדינה, מתמקדים ביום שבו מצופה מבן ה־17 החרדי להופיע בשערי הבקו"ם - אך את המאבק הזה צריך להתחיל הרבה לפני הצו הראשון: את המאבק הזה צריך להתחיל ביום הראשון של כיתה א'. ובכל זאת, בית הספר הממלכתי־חרדי הראשון צץ רק בעשור הקודם. הסנקציות הכלכליות שיוטלו בקרוב על פי פסיקת בית המשפט אולי ידוגו שיעור מסוים של חרדים, אך המסות החרדיות תבואנה רק כשנחליט, כמדינה, שאנחנו נרתמים לעיצובה מחדש של מערכת החינוך. כשנציע ליותר ויותר חרדים מסלול חינוכי שיהיה טוב להם וטוב למדינה.

השתמטות משירות צבאי היא עבירה של הפרט, אבל העובדה שמדינת ישראל לא לקחה על עצמה עד היום באופן רציני את בנייתה מחדש של מערכת החינוך החרדי, שתכין את בוגריה להשתלבות במרחב הישראלי, היא לא פחות מפשע לאומי.