לחקור נער על רצח – ולראות בו בן: "זה התפקיד הכי חשוב במשטרה"

בליל 18 באפריל השנה, ברחוב שקט בפתח תקווה, סיטואציה יומיומית הפכה לאירוע אלים שתועד במלואו במצלמת הטלפון. עובד זר שצעד לבדו הותקף בידי שלושה נערים, לאחר שסירב לבקשתם לתת להם סיגריות. בן ה־16 בעט בעובד. בן ה־15 פשוט שלח אגרוף לפניו. השלישי כיוון את מצלמת הטלפון, מה שהפך את התקיפה הקשה למופע מתועד, רק כדי לקבל רגע של תהילה ברשתות החברתיות.

שלושה ימים אחר כך התברר שלאכזריות בני הנוער אין גבולות. בערב יום העצמאות הותקף ונדקר באכזריות ימנו בנימין זלקה (21), רק כי העיר לחבורת צעירים מפתח תקווה וביקש שלא ירססו ספריי שלג על לקוחות הפיצרייה שבה עבד. וזה לא הסוף. כעבור יומיים קבוצה של נערים בני 14-16 מבאר שבע נעצרו בחשד שרצחו את דסטאו צ'קול בן ה־19. השבוע נעצר גם ילד בן 12, לאחר שאיים על תלמידי בית ספר בתל אביב ותקף שניים מהם בעזרת שוקר חשמלי ואולר. 

בעידן שבו התרבות הדיגיטלית תופסת מקום רחב, ואתגרי הטיקטוק האלימים הופכים פופולריים יותר ויותר, עבודתם של חוקרי הנוער נעשית מורכבת מאי־פעם. הם לא רק השוטרים והחוקרים שיושבים מעבר לשולחן, אלא לפעמים גם הדמות הבוגרת היחידה שמציבה לעבריינים הצעירים גבולות ברורים. החוקרים נעים בין נחישות לאמפתיה, ומזפזפים בין הרצון לשקם לבין עשיית צדק. הם אלה שמנסים לעצור את הסחף, שעלול להידרדר בקלות למסלול חיים הכולל שנים רבות בכלא.

"התקופות שאחרי המלחמה מכונות אצלנו 'שלבי הפורקן', ואנחנו נערכים אליהן מראש", אומר רס"ב ברק צברי, רכז משרד הנוער במשטרת פתח תקווה, היחידה החוקרת כיום גם את רצח זלקה. "זה קרה בתקופת הקורונה, אחרי המלחמה בעזה וגם אחרי העימות מול איראן. בני הנוער יוצאים מהסגר הכפוי ומחפשים לבלות כאילו אין מחר. לא פעם זה מגיע לתקיפות אלימות וקשות. חדרי חקירות הנוער הם כמו חדרי המיון של הקטינים בישראל. אתה לא רק חוקר, אלא גם פסיכולוג ועובד סוציאלי. בעיניי זה התפקיד הכי חשוב במשטרה. הוא מאתגר ומספק כאחד, כי כשמדובר בדור העתיד של המדינה יש לך סיכוי לתקן ולעזור. כשאתה מצליח, זה משמעותי".

עם הדברים מסכימה ד"ר סוזי בן ברוך, ניצבת משנה בדימוס, שהיתה בעבר קצינת הנוער הארצית במשטרת ישראל. למרות התבטאויות של הציבור כי את הנערים שרצחו את זלקה יש לשלוח למאסר עולם, היא מציגה גישה אחרת. "כל ילד ניתן לשקם", היא אומרת, "זו הנחת העבודה הראשונה. השנייה היא שהנסיבות הביאו אותו לבצע את העבירה הזאת".

רס"ב צברי, כמי שנחשף ללא מעט אירועים קשים, כמו תקיפות ועבירות מין, איך אתה שומר על הנפש?

"הדחקה והשתדלות להקליל את האירועים. העבודה שלי היא שליחות, ואני מקפיד להיות מאוזן ומכיל כלפי הקורבנות, וגם כלפי החשודים. חשוב לי שהחשודים יגיעו לתובנות בחיים, ושיבינו את חומרת העבירות, כדי שלא יחזרו על המעשים".

בגובה העיניים

הסיטואציה אינה פשוטה. נער בן 15 יושב בחדר חקירות קטן, מול קירות לבנים ללא חלונות. מולו, מאחורי השולחן, יושב חוקר נוער בלבוש אזרחי. רק לפני שעות ספורות הנער עוד הרגיש חזק ובלתי מנוצח. הוא חלק מקבוצת נערים שהתנפלה באמוק על בחור צעיר חסר סיכוי. עכשיו הוא מבוהל והמום, ולא מעכל שהחיים שלו עומדים להשתנות. הכותרות על אלימות בני הנוער מגובות בנתונים של המועצה הלאומית לשלום הילד. בשנים האחרונות חלה עלייה איטית אך מטרידה במספר העבירות שמבצעים קטינים - וגם בחומרת האלימות.

את הנתונים מכיר רס"ב צברי, שמשרת במשטרה כבר 22 שנה ושמילא תפקידי בילוש וחקירות מגוונים. למחלק הנוער של משטרת פתח תקווה הוא הגיע לפני כשנתיים וחצי. "חוקרי הנוער הם אנשים שעברו במשטרה כברת דרך, והמטרה שלהם היא לשקם ולעזור", הוא מבהיר. "אנחנו לא מבצעים מעצרים וחיפושים כשאנחנו במדים, כדי שהסביבה לא תתייג את אותו נער כעבריין. גם בחקירות אנחנו יושבים מול הקורבנות והחשודים בבגדים אזרחיים, והמשרדים שלנו מבודדים כדי שהנערים לא ייתקלו בשוטר במדים. במקרה שמדובר בתלונה של קורבן עבירה, אנחנו גובים עדות בנוכחות ההורים ומקפידים על רגישות שיא".

האם חקירה של נער עבריין נעשית על פי אותם סטנדרטים של חשוד מבוגר?

"הגישה האישית שלי היא של השוטר הטוב. אני לא מאמין בלצעוק, אלא בשימוש בשפה מכובדת. אני חוקר נערים בגובה העיניים, ומעדיף להתחבר אליהם כדי להגיע לחקר האמת. לפני כל חקירה אני בודק מי נמצא מולי. אם יש נגדו תיקים קודמים, מה הרקע המשפחתי, היכן הוא לומד. אני משתדל להתנהל בשקט, להגיש כוס מים ולהרגיע. רק אם הנער ירים את קולו, לא יבין את המקום שבו הוא נמצא או יתייחס בזלזול, אשנה את הגישה האמפתית ואהיה סמכותי יותר".

רס"ב צברי: "הגישה שלי היא של השוטר הטוב. אני לא מאמין בלצעוק, אלא בשימוש בשפה מכובדת. אני חוקר נערים בגובה העיניים, ומעדיף להתחבר אליהם כדי להגיע לחקר האמת. אם אצרח ואשתולל זה לא יגרום לנערים לשתף פעולה"

גם אם מדובר בנער מאוד אלים, שדקר אזרח תמים?

"במקרה כזה אולי אגלה פחות אמפתיה, אבל עדיין לא אהיה תוקפני. אם אצרח ואשתולל, זה לא יגרום לנערים לשתף פעולה. אני לא מאמין בשימוש באיומים כדי לעשות צדק".

באילו סוגי חשודים אתה נתקל בחקירות?

"הם נחלקים לשניים: יש את אלה שהם ללא עבר פלילי, שמגיעים לכאן לראשונה, והם מפוחדים ומבוהלים; ויש חשודים שמגיעים מבית עברייני, ששומרים על זכות השתיקה ומייד יבקשו עורך דין. המטרה שלי היא לסייע לנערים, ולא תמיד אבחר בדרך של ענישה".

ברגישות ובנחישות

ד"ר בן ברוך מכירה היטב את הפער בין שתי קבוצות הנערים, ואת מה שקורה כשהנער כבר עמוק בפשע. "בפעם הראשונה הנערים נוטים יותר להודות, יותר לפחד, יותר לשתף פעולה", היא אומרת. "בפעם השנייה והשלישית הם כבר נהיים יותר מומחים לעבריינות. תפקידה של המשטרה הוא לחקור, להגיע לחקר האמת ולנהוג לפי החוקים. רוב החוקרים בנוער הם בעלי השכלה אקדמית של מדעי ההתנהגות, והגישה היא טיפולית. המגמה היא להוציא מהם את העדות בדרך של חקירה אינטנסיבית, אבל לא אגרסיבית כל כך. אם מדובר בנער שהוא עבריין רצידיוויסט, כזה שחוזר על העבירות שוב ושוב, כל התמונה משתנה. אם מדובר בנער שהעבריינות אצלו היא כבר כמו 'מחלה', החוקר שיחקור אותו יהיה יותר מיומן. הוא יוציא ממנו את האמת תוך שמירה על הכללים. צריך לזכור שתהיה לצידו גם קצינת מבחן לנוער, וגם את הסנגור ששומר עליו".

ד"ר בן ברוך: "בפעם הראשונה הנערים נוטים יותר להודות, יותר לפחד, יותר לשתף פעולה. בפעם השנייה והשלישית הם כבר נהיים יותר מומחים לעבריינות. אם מדובר בנער שהעבריינות אצלו היא כבר כמו 'מחלה', החוקר שיחקור אותו יהיה יותר מיומן"

הסנגור נמצא איתו במהלך החקירה?

"לא, חס וחלילה, ואני מקווה שזה לא יקרה. יש הצעת חוק כזאת עכשיו, ואני מקווה שהיא לא תעבור. זה היה ככה באנגליה ובאוסטרליה, והפסיקו את זה אחרי כמה שנים".

למה?

"אנחנו יודעים שאם הנער מודה, מתחנן על נפשו ומתחרט, הגישה תהיה חינוכית־טיפולית. אבל אם הוא מכחיש ומשקר, ויש גם ראיות, בית המשפט יחמיר איתו. מה עושים עורכי הדין? הם ישכנעו אותו לא להודות. הם יגידו לו 'אל תודה עד שאגיע'. ואם הנער הודה, אחר כך הוא יגיד שלחצו עליו והרביצו לו. חבל. כקצינת נוער הסברתי זאת לסנגורים. צריך לזרום עם החוק. אם יש אפשרות שהנער יודה, יתחרט ויטופל - לכו על זה. אבל אם הנער מכחיש ומשקר, הוא סתם יישאר במעצר".

וכשישבת מול הנערים בחדר החקירות, מה ידעת עליהם?

"כשאת יודעת שיש לנער הורים מכורים לסמים, או שאמא שלו עוסקת בזנות והאחים בעולם הפשע, הגישה שלך אליו תיגע גם בנקודות האלה. את מזכירה לו שאת יודעת באיזה בית הוא גדל, ושהוא בוודאי רוצה להיות ילד אחר. להיות טוב. 'בוא נעזור לך להיות יותר טוב. בוא תספר מה עשית'. בהדרגה הוא נפתח. לא תמיד הוא רוצה לחקות את מה שקורה בבית. לכן הגישה תהיה מאוד סבלנית. אם הוא לא רוצה לדבר בהתחלה, שלא ידבר. אני יושבת איתו בחדר סגור ושנינו לא מדברים. אני יכולה לשבת שעתיים ולקרוא עיתון. הוא יסתכל ימינה, שמאלה - ובסוף הוא יתחיל לדבר.

"'מה את רוצה ממני, אל תשאירי אותי כאן' - אבל לי יש זמן. בשעה 14:00 אני אלך הביתה ויגיע חוקר אחר. עד אז אני איתו והוא מבין. זה יכול להישמע כמו איום, אבל הוא מבין שכדאי לו לספר. יש כל מיני שיטות חקירה, ואחת מהן היא לא רק לשבת מולו. אני יכולה לקום, ללכת, להסתובב, לשתות קפה, להראות לו: אני פה בשבילך, אבל אתה תחליט מתי אתה רוצה לדבר או לספר.

"אפשרות אחרת היא להציג בפניו ראיות, לזרוק פתאום פרטי חקירה מוכמנים. להראות לו שאנחנו יודעים שהוא עשה את זה. למשל, 'אתמול בשעה 20:00 בערב היית בקניון'. הוא יענה: 'לא הייתי'. אמשיך ואומר: 'אני יודעת שהיית ונכנסת לחנות הזאת'. אם הוא עדיין יכחיש, אמשיך לחשוף עוד פרטים ואציג לו תמונה שבה רואים אותו במצלמת אבטחה. בדרך הזו הוא יבין שיש לו שתי אפשרויות: לדבר עכשיו ולספר הכל, או שנעצור אותו ונביא אותו מול שופט. הוא יעשה את החשבון שלו.

"לכל חשוד מתאימים את החוקר המתאים, בהתאם לנתונים שיש לנו במשטרה - מי החשוד, מהם הנתונים שלו, מה הפרופיל שלו", ממשיכה בן ברוך. "אם מדובר בעבירת רצח, החוקר מכין את עצמו היטב לפני החקירה. הוא רושם לעצמו מהם פרטי החקירה המוכמנים, כדי לא לחשוף אותם בטעות מצד אחד, ולעשות בהם שימוש במקרה הצורך מצד שני. החוקר מתאים את עצמו לרקע של החשוד. הוא לא נכנס לחקירה בלי לדעת עליו הכל, ועם הרבה סבלנות. יש לו כל הזמן שבעולם, והוא בוחר לעצמו את שיטת החקירה. מתחיל שיטת חקירה אחת, רואה שזה לא עובד, עובר לשיטת חקירה אחרת". 

במקרה של ימנו זלקה ז"ל זה מצב של קטטה שהסלימה. הם טוענים שלא רצו להרוג.

"ברגע שלקחו איתם סכין, זאת הכנה לרצח. יש פסק דין תקדימי בעניין הזה. בעצם נטילת הסכין האדם כבר הביא בחשבון שהוא ישתמש בה. את העבירה הזאת דרשנו במדור נוער במשטרת ישראל להעביר בחקיקה כבר בשנת 2001: שנשיאת סכין, כל סכין שהיא, לא משנה מה הצורה שלה, היא עבירה פלילית שעונשה חמש שנות מאסר".

"אל תהיה כמוני"

על פי החוק, הורה יכול להיות נוכח בחקירת קטין, אבל חוקרי נוער מנוסים יודעים שהנוכחות הזאת היא חרב פיפיות.

איזו גישה מפגינים ההורים מול הנער העבריין?

"יש הורים שמבינים את חומרת המעשים ויעשו הכל כדי לשקם את הנער", מסביר צברי. "לפעמים הם אפילו מבקשים שאהיה קשוח עם הבן שלהם בחקירה, כי מה שחשוב להם זה השיקום שלו. לא פעם ההורים נותנים גיבוי לילד, לא משנה עד כמה העבירה חמורה. במקרים כאלה אני מסביר להם איך להתנהל מול הילד שלהם, ועד כמה חשוב להציב לו גבולות".

רס"ב צברי: "אני זוכר חקירה של נער שתקף אחרים, ואחרי חודשיים חזר אלי כקורבן לאלימות. היו לי איתו שיחות על כמה הפשע לא משתלם. הוא יצא לגמרי מהעולם הזה, ולאחרונה התגייס ליחידה קרבית. אני מאמין שיש לי חלק חשוב בשינוי שהוא עבר"

בן ברוך: "אם זה הורה עבריין, תמיד הוא יגיד 'אל תהיה כמוני. תגיד את האמת, יעזרו לך, ישקמו אותך'. אלה ההורים הכי טובים לנו בחקירה. אבל לפעמים הנוכחות של ההורה מזיקה לנקודה שהחוקר מנסה להגיע אליה. הזכות של הקטין היא לומר שהוא לא רוצה את אחד ההורים. אולי כי הוא פוחד מהאבא שיפעיל כלפיו אלימות. זה אומר לנו שמדובר בילד מוכה. ברגע שחוקר נוער שומע זאת, הוא מחבר אותו מייד לעובדת סוציאלית".

חשוב לכם לרדת למניעים הפנימיים שמובילים את החשוד להפעיל אלימות קשה?

רס"ב צברי: "במהלך החקירה אני מפתח איתם שיחה, מתעניין במה שקורה בבית, שואל אם הם נמצאים במסגרות. אנחנו חוקרי נוער, לא רובוטים. אני זוכר חקירה של נער שתקף אחרים, ואחרי חודשיים חזר אלי כקורבן לאלימות. היו לי איתו שיחות ארוכות על כמה הפשע לא משתלם, ושוחחתי גם עם ההורים שלו. אני מאמין שהוא הקשיב, כי הוא יצא לגמרי מהעולם הזה, ולאחרונה התגייס ליחידה קרבית. אני מאמין שיש לי חלק חשוב בשינוי שהוא עבר".

שלב הפורקן

רוב חוקרי הנוער הם הורים לילדים בגילים של החשודים היושבים מולם. גם רס"ב צברי הוא אב לשלושה, שהגדול שבהם בן 15. "אני משתדל לא לחשוף אותו למה שקורה בעבודה", הוא מודה. "אני לא מגביל את הבן בטיקטוק, אבל כן מדבר איתו על עבריינות רשת והפצת סרטונים. ההורים היום נמצאים המון בעבודה ומפספסים את הילדים. לאחרונה הבן שלי רצה קורקינט חשמלי כמו החברים שלו, וסירבתי. הם נוסעים לאן שהם רוצים, וזה עלול להיות שלב בדרך להידרדרות".

איך אתה מרגיש כשאתה יושב מול נחקר בגיל של הבן שלך?

"אני מסתכל על החשודים כמו על ילדים שלי, וחושב איך הייתי רוצה שיתייחסו לילד שלי בסיטואציה כזו. אני מקפיד להיות מקצועי ולא לנקוט עמדה. לפעמים, למרות הכעס על העבירה החמורה, החשוד נכנס לי ללב. אני מבין שהרקע שלו קשה, שהוא גדל בבית שבו רק תקפו אותו, וזו ההתנהגות היחידה שהוא מכיר. קשה לי לא לרחם על כאלה נערים, ואני רוצה להרים אותם מהקרשים".

אתה מצליח לנווט בין החמלה לקורבן לבין ניסיון להכיל את התוקף?

"זו מקצועיות שמגיעה לאחר שנים של עבודה כחוקר משטרתי. אני לא יכול להיות קשה עם נער שגנב מהסופר רק כי אין אוכל בבית. אני מודע למצוקה של חלק מהחשודים, לעובדה שחלקם גדלו בבית של הורים מסוממים, ואז נכנסים החמלה והניסיון לשקם. אבל גם אם אגלה אמפתיה לחשוד שביצע עבירות אלימות חמורות, זה לא אומר שלא אמצה איתו את הדין".

יש חקירות שליוו אותך גם בבית, אחרי שעות העבודה?

"לרוב זה קורה בעבירות מין או הזנחה של קטינים. אני עדיין זוכר את בן ה־16 שביצע מעשים איומים בילדה בת 6. זה הדיר שינה מעיניי תקופה ארוכה. אני משרת במשטרה המון שנים, ולא הרגשתי ככה בחקירות של בוגרים. חקירות נוער הן קשות הרבה יותר מבחינה נפשית. יש חוקרים שלא מצליחים להחזיק מעמד ומעדיפים לעבור למחלקים אחרים".

על פי נתוני המשטרה, בשנים האחרונות חלה עלייה במספר עבירות האלימות הקשות בקרב בני נוער. מהי הסיבה לדעתך?

"הקורונה והמלחמה. בתקופות האלו הנערים התנתקו ממוסדות החינוך ונתקעו כל היום מול המסכים. הם חיים בבועה, ומתישהו זה מתפוצץ לאירועי אלימות. הצעירים האלו יוצאים החוצה עד לשעות הקטנות של הלילה, נוסעים על קורקינטים - ולהורים אין שליטה. רוב אירועי התקיפה מתחילים באתגרי טיקטוק, אבל גם למשחקי הווידאו האלימים יש בזה חלק.

"בכל פעם כשמלחמה מסתיימת או כשמתחיל חופש, אנחנו נערכים לאפשרות של עלייה בעבריינות נוער ומוציאים לרחובות יותר ניידות ובלשים. לאחרונה התקהלו בני נוער באחד הרחובות, פרצו לבניינים, גנבו מטפי כיבוי אש והתיזו קצף בסביבה. נפגשנו עם גורמים בעירייה, והוחלט לפתוח להם באזור הזה מתנ"ס שיספק להם תעסוקה.

"האירועים האחרונים הם אלה שהובילו את מפכ"ל המשטרה, דני לוי, ליזום מפקדות ייעודיות שבהן יפעלו כוחות משולבים שיאכפו את החוק. המטרה של המפקדה היא להחזיר לתושבים את תחושת הביטחון. במפקדה הייעודית שלנו, 'חוסך שבטו', שנמצאת בפיקודו של מפקד מחוז מרכז אמיר כהן, פועלים היום גם שוטרי מג"ב, פיקוח עירוני, הרווחה של עיריית פתח תקווה, סיירות הורים ומתנדבים. באזורים שבהם יש ריכוז של בני נוער משועממים, כמו פארקים ציבוריים, אנחנו מזהים מוקדי חיכוך. במקומות אלו נפתחו מתנ"סים עם משחקי ביליארד, כדי שהנערים ייפגשו שם ולא יציקו לתושבים".