אמם של הלל ויגל: "מותר לכעוס על הקב"ה. אני לא יודעת מה התוכניות שלו, אבל את שלנו הוא קלקל"

"מעולם לא דמיינתי שנהיה סיפור בעיתון, ועוד בגלל כזאת טרגדיה", אומרת בדמעות אסתי, אמם של הלל ויגל יניב, שנרצחו ביום ראשון על ידי מחבל שירה בהם מטווח אפס בכפר חווארה שבשומרון. אישה חזקה, אסרטיבית, מביעה את עצמה במדויק ובכנות תהומית. "אמרתי לשלום בעלי, 'איזו הזיה. איזה סרט. אבל שניים? אבל שניים? אבל שניים?' הקב"ה לא השאיר לי אפילו אחד לחתן".

הכנות הזאת פועלת בכיוון נוסף - אין כאן ניסיון לייפות ולהאדיר את המתים, כנהוג. שום דבר לא מיופה כאן, אף אחד לא מושלם, גם לא ההולכים. בני המשפחה מספרים על שני בחורים צעירים מלאי חיים, על כל המשתמע מכך. יש משהו בגישה הזאת שמנכיח את הדמות שלהם והופך את השבעה הזאת לעצובה במיוחד. "הם היו רבים לפעמים ולפעמים לא, יורדים אחד על השני לפעמים, בשר ודם. הם היו נורמליים", אומרת אסתי בכאב.

באותה נימה ספדה להם בהלוויה רחל, אחותם: "למשפחות שכולות ולחיילים שנפלו יש תדמית של מושלמים. אבל מי שמכיר יודע שהם לא הפסיקו להציק לי ולשגע אותי כמו כל אחים טובים, בלי הפסקה, והכל היה מתוך אהבה. ידעתי שהם לא מושלמים, אז חשבתי שיש להם פטור. הם לא היו מושלמים אבל הכי שלמים שיש. הם היו האחים הכי מדויקים שהיו יכולים להיות לי.

"מה הייתי נותנת בשביל מנת שווארמה על חשבון הלל, עוד צחוק מתגלגל, עוד שיחת טלפון או קפה מוקצף, עוד נסיעה עם השירים האהובים עלינו. מה הייתי נותנת בשביל עוד שטויות של יגל, או נסיעה לשומרונים לקנות גלידה לשבת, עוד משחקים איתם שהם לא הפסיקו לרמות. הנה אני כאן, כנראה אני אתחתן ראשונה כמו שצחקת עלי תמיד. מי יעשה איתי ארוחות במוצ"ש? השמחה, הנתינה, לבשל ביחד, לצחוק, ליהנות. עכשיו אני לא יודעת מה יהיה, בטח יהיה משעמם ברמות. אני אוהבת באמת־באמת־באמת ומתגעגעת כבר לשטויות שלכם".

את הראיון עם אסתי קוטעת מנחמת אחת, וברור שהקשר העמוק של שתי הנשים קיבל כעת, עם האסון, משמעות נוספת. זוהי חגית ריין, אמו של בניה, שנהרג במלחמת לבנון השנייה ולאחר מותו קיבל צל"ש. זה היה שיח מצמרר של שתי אימהות שכולות, אחת מנוסה ואחת טרייה־טרייה, כשריין מסבירה ליניב מה צפוי לה במורד הדרך, מאיפה לשאוב כוחות, כיצד לנהוג ובעיקר - איפה להרפות.

"אחד שומר על השני"

"אמרתי לשלום שברור שאני לא קולטת. אני צריכה לצבוט את עצמי. אבל אין לי את הפריבילגיה אפילו שנה להיות בתפקיד 'האמא השכולה', יש המון פרויקטים ביישוב שאני צריכה להמשיך. ויש לי עוד ילדים, ולצור יש בר מצווה עוד מעט. אמרתי לו - 'תהיה לך בר מצווה הכי גדולה והכי שמחה, שלא תדאג'. אבל האמת היא שאין נחמה. בנייה זה משמח, התיישבות זה משמח וילדים זה משמח, אבל זה לא מנחם. זה מוסיף שמחה, אבל הכאב תמיד יהיה שם. פעם שמעתי שיחה שנתנה שרה רוזנפלד (ששכלה את שני בניה, יצחקי ומלאכי ז"ל, ק"א), וזכור לי דימוי אחד שאני מתחברת אליו עכשיו: היא דיברה על העצב והשמחות והחיים שאחרי, ואמרה שיש בלב חלל ואתה בונה עליו בניין. היום אני מבינה את זה".

"הם היו אחים מאוד־מאוד שונים", מספר שלום, אביהם, "אחד היה יותר חד, השני היה יותר רך, אחד יותר מחושב, השני יותר גמיש, ועדיין היתה המון הרמוניה. אני הייתי יותר מרובע משניהם יחד, הם לימדו אותי גמישות. בשבת האחרונה ישבנו בפרגולה ודיברנו ועוד פעם היה דיון. הם היו מאוד דעתנים, והמשפט האחרון שאמרתי להם, 'זה בסדר שאתם חושבים אחד בשונה מהשני, אבל אתם תחיו בהרמוניה'. ובאמת הם חיים בהרמוניה עכשיו. זאת הרגשה נוראה מצד אחד, לאבד שני בנים, מצד שני זאת נחמה מאוד גדולה שהם ביחד עכשיו, אחד שומר על השני".

"הייתי עושה הסכמים עם הקב"ה", אומרת אסתי, "למשל ביקשתי ממנו שיביא לי את התינוקות אחד־אחד. תאומים זה לא בשבילי, אני יודעת מה הכוחות שיש לי. כשהגיע לפתחנו האסון הזה, אמרתי לשלום בלוויה שכשעשיתי את ההסכם הזה ביקשתי ממנו לא ללדת שניים ביחד, אבל לא ביקשתי ממנו לא להיפרד משניים ביחד. זה משהו שאי אפשר לדמיין בחלומות. עכשיו זה הזמן לבכות".

חסד אחרון

הלל (22) סיים לאחרונה שירות צבאי בחיל הים כסגן מפקד "דבורה", והיה תלמיד ישיבת ההסדר בקריית שמונה. אחיו יגל (20), תלמיד ישיבת ההסדר בגבעת אולגה, היה לקראת גיוס והתעקש להגיע לסיירת. קרניות עיניהם נתרמו לבקשת המשפחה.

שלום משחזר את רגעיהם האחרונים של שני בניו בקול חנוק. "הם התחילו בנסיעה והגיעו לבית האחרון ביישוב, ושם ראו נערה מפנה גזם. מייד הם עצרו ובלי לשאול אמרו לה 'באנו לעזור'. היא אמרה שלא צריך, והם התעקשו. זה היה המעשה האחרון שלהם, ואני בטוח שהם היו מאוד מחויכים ושהמעשה הזה שימח אותם".

אסתי, תחזירי אותנו ליום הפיגוע.
"הם לא ענו ולא ענו, והרגשתי שזה סוגר עלי מכל הכיוונים. התקשרנו לחטמ"ר, ולפי זה שלא אמרו לנו שזה לא הם וראיתי באינטרנט שיש שני הרוגים, אז כשבאו לקחת אותנו לבית החולים ואמרו שהם פצועים אנוש כבר ידעתי. כבר בדרך דיברתי עם שלום על ההלוויה. אמרתי לו שאני חלולה, שאין מה להתפלל".

אל ההורים השכולים מתקרב מישהו שמציג את עצמו כיו"ר עמותת "תג מאיר", עמותת שמאל הפועלת נגד פשיעה לאומנית. אסתי אומרת לו שחל כאן בלבול. "אני פה מחנכת את הנוער והם יודעים מה מותר ומה אסור, מה עושים ומה לא. כשחזרנו הביתה וחווארה בערה זה בגלל שיש ואקום, כשהצבא לא נמצא. אבל כשמי שעשה את זה יצא, הוא יצא כי הוא אוהב את ארץ ישראל והיא שלו. אני לא חושבת כמוהו, אבל יש לו דעה אחרת וגם היא אמת. אל תתבלבלו, יש לנו פה אויבים, ושם מחלקים סוכריות אחרי פיגוע. אנחנו לא צריכים לעשות פשעי שנאה, אבל אל תתייפייפו".

יש בך כעס?
"מותר לנו לכעוס על הקדוש ברוך הוא. אני לא יודעת מה התוכניות שלו, אבל הוא קלקל את שלנו. גם בזוגיות מותר לכעוס, ואנחנו נשלים אחר כך. נכנסתי לחדר שהם שכבו בו בבילינסון ואמרתי להם, שביקשתי מהם שישירו בלוויה שלי 'אשת חיל'. זה טבע העולם, שבן קובר את הוריו, ולא להפך. בגלל שלא זכינו להוביל אותם לחופה, שרנו להם את זה בלוויה שלהם. הובילו אותנו לארונות לפני ההלוויה וכולם בכו ואני אמרתי להם תודה. תודה שהם היו הבנים שלי".

את מדברת בכזה אומץ. את חושבת שאת קולטת?
"אפשר לקלוט כזה דבר?"

"יגל נמצא - יש שמחה"

קהילת הר ברכה עוטפת את המשפחה. אוהל מנחמים נבנה בחצר, ומתנדבים עמלים להאכיל ולהשקות את ההמונים הזורמים אליו. הר ברכה הוא יישוב יוצא דופן, וניתן לראות את זה בפועל ממש: בניגוד לתכנון המתנחלי המקובל של בתים צמודי קרקע, בהר הגבוה שמעל שכם כבר שנים בונים בתי קומות להוזיל את הבנייה, וכך להביא כמה שיותר משפחות לגור בשומרון. רוב תושביו הם בוגרי הישיבה שבמקום, שנשארו לגור בו. הוא הוקם לפני 40 שנה ומונה כ־450 משפחות. זו קהילה עם רוח התנדבות יוצאת דופן, תורנית אך לא מסוגרת בתוך עצמה אלא דווקא פונה החוצה, שחלק גדול מחבריה עובדים במקצועות מגוונים במרכז, במרחק שעת נסיעה.

בפינת האוהל יושבת בשקט נועם שרה קריספין, תושבת אדם, בת 19, עיניה כהות, עצובות. "זכיתי להיות בת הזוג של יגל. נפגשנו בל"ג בעומר כשהוא לקח אותי טרמפ. הוא הכניס לי המון אור לחיים. הוא היה אדם ממש חזק. כל מי שהכיר אותו ידע שאיפה שיגל נמצא - יש שמחה. הוא לימד אותי מה זה חסד. איך לעשות את זה בפשטות, בענווה. היה לנו הסכם שכשהוא חוזר הביתה הוא שולח לי הודעה שהוא הגיע. אני זוכרת שיום אחד אני מחכה להודעה אבל היא לא מגיעה, ואני מתקשרת ואומרת לו, 'נו, מה קורה?', והוא מתנצל ואומר לי שהוא התעכב כי היה צריך לעזור למישהו עם פנצ'ר. תמיד באהבה ובשמחה, זה מה שהוביל אותו בחיים.

"היתה לנו לאחרונה שיחה ממש חזקה לפנות בוקר על מה אנחנו רוצים לעשות בחיים, ואיך מגשימים את זה. אחרי השיחה עצרנו באיזה מעיין והוא קפץ והביא לנו ארוחת בוקר וממש פינק, ואמר לי שהוא בקשר הזה עד הסוף ושהוא יעשה הכל בשביל שזה יצליח".

איך שמעת על הפיגוע?
"זיהיתי את הרכב מהתמונות באתרי החדשות. נסענו עם הרכב הזה למיליון מקומות, אבל עדיין לא השלמתי עם זה, כי תמיד לפני שהוא היה יוצא מהבית הוא היה מודיע לי, והפעם הוא לא הודיע, אז אמרתי לעצמי שאין מצב. שלחתי לו הודעה 'הודיעו שהיה פיגוע, אני דואגת ממש, תתקשר אלי', והתקשרתי אליו מלא פעמים והוא לא ענה. ואז אמא שלי התקשרה וסיפרה לי את מה שכבר פחדתי שקרה. שנייה אחרי זה שלחתי לו הודעה שאני אוהבת אותו ממש ושאני אתגעגע אליו. אני בטוחה במאה אחוז שאם היה צריך מתנדב למות על קידוש השם, הוא היה קופץ ואומר 'אני'. זאת לא שאלה בכלל.

"ברור לי שהוא שמח בשמיים עכשיו, שהוא מתפלל עלינו, שהוא דואג לנו, ושהדבר הראשון שהוא עשה כשהוא הגיע לשם זה לבוא לקב"ה ולהגיד לו שישלח כוחות למשפחה שלו ולי, לאנשים שקשה להם עכשיו.

"תמיד היה לו קשה לראות שקשה לאנשים שקרובים אליו. הוא היה אומר לי 'נועם - אל תהיי עצובה, אל תיפלי, אל תתייאשי, תמיד תראי הלאה'. שאלתי אותו איך הוא מצליח תמיד לראות את הטוב, כי יש פעמים שקשה, שאי אפשר לראות הלאה. הוא ענה לי 'נועם, זאת בחירה, בחירה על מה להסתכל, איך לקום בבוקר, את מה לראות, זה הכל בידיים שלך. את יכולה כל דבר'".

ואת מרגישה שאת יכולה כל דבר?
"קשה להגיד את זה, אבל אם הוא מאמין בי ומתפלל עלי אני חייבת להאמין בעצמי, ואני יודעת שאני יכולה ומסוגלת וזאת בחירה כמו שהוא לימד אותי. משהו שהיה כל כך מאיר בחיים שלי פתאום נעלם, כבה. איך ממשיכים? אחד הדברים הכי חזקים הוא הפרויקטים לזכרו, כמו הגמ"ח. ממש חשוב להשאיר את הרוח שלו חיה".

להמשיך את הרוח

יונתן בן שושן, אחד החברים הטובים של יגל, מקים עם שלום שוואט וחברים נוספים גמ"ח ציוד לזכרו של חברם. "אחד הדברים שהוא רצה הרבה זמן זה להקים את הגמ"ח הזה, שילווה כלי עבודה לאנשים בהתיישבות, בעיקר במאחזים ובגבעות. יש לנו עמותה שקוראים לה 'גואלי הארץ', שיגל היה מאוד פעיל בה. אנחנו מתרימים חומרי בניין, כלי בנייה, רתכות, דיסקים, גנרטורים, כאלה דברים. מתחילים להגשים את החלום שלו כבר עכשיו. יש כאן את הטנדר שלו, ואנחנו מבקשים מכל מי שמגיע לשבעה ויכול לתרום משהו, לשים את זה כאן, בטנדר".

בן שושן ושוואט למדו עם יגל בישיבה התיכונית "חיצים" שבהר ברכה במשך ארבע שנים. שוואט מספר: "הוא הגיע לישיבה ובמקום להתנהג כמו חדש, החוצפן הזה בתוך שבוע כבר היה חבר של כולם. הוא היה עוזר ברמות אחרות. היה מגיע לכל הארץ, גם אם איזו סבתא של חבר נפטרה הוא היה מגיע לעזור".

בנימין בדש (22) גר בהר ברכה מאז נולד. הוא גדל עם הלל, למד איתו ביסודי, פקד איתו את תנועת הנוער ביישוב, ובכיתה י' השניים אף הדריכו בה. "השכבה שלנו ייסדה את הסניף כאן ביישוב, ושלום, אבא של הלל ויגל, הוביל אותו. הדרכנו שנתיים, עד שבשמינית שלום העביר לנו את ההנהגה של הסניף. יגל היה איתנו בצוות המדריכים, הוא היה המדריך הבעייתי", הוא אומר ומחייך חיוך עצוב. "היה קשה להכניס אותו למסגרות, הוא היה מאוד עצמאי. לפעמים היינו צריכים לשלוח את החניכים שיעירו אותו ויביאו אותו".

ביתם של בני משפחת יניב קיבל מעמד של "בית הנוער" של הר ברכה, וחוץ מהעובדה שניהלו את תנועת הנוער ביישוב, הם גם היו רכזי הנוער שלו. "הכל קרה אצלם, כל ישיבות הצוות וכולי. הבית שלהם היה הרבה יותר מבית של חבר. היינו, וכנראה גם נהיה, בני בית שם".

בדש מספר על האישיות המידבקת של חברו. "עם הלל תמיד היה מצחיק. האנרגיות שלו הכתיבו את האנרגיות של החבורה. אם הוא היה שמח - כולם היו שמחים, אם הוא היה עייף - זה היה משפיע על כולם. אבל כמעט תמיד הוא היה שמח ולארג'. אהב לפנק".

מה הוא רצה לעשות כשיגדל?
"היו לנו הרבה שיחות בנושא, לא היה כיוון מוגדר אבל היה ברור שהוא יעשה משהו שקשור לניהול ולהנהגה. הוא קודם כל רצה להתחתן, וביקש שכשזה יקרה אני ועוד חבר שלו נלווה אותו לחופה". בנימין והלל קבעו להיפגש במוצאי השבת, ערב לפני הרצח. "בסוף זה התבטל אבל הלל הבטיח שעוד מעט יש הפסקה בלימודים ושנינו נהיה בבית, נשב כל ערב ויימאס לנו אחד מהשני. אז ביטלנו את המפגש, וזהו, למחרת קיבלתי את הבשורה".

הכפר הידוע לשמצה שבו נרצחו השניים נמצא על הדרך הראשית של גב ההר המובילה ליישוב. משני צידי הכביש, הפקוק פעמים רבות, בנויים בתי הכפר ועסקיו. במקרה חירום אין לאן להימלט, והתחושה מעיקה וטעונה.

ספר לי קצת על הדרכים ליישוב. אתה חושש?
"עד היום לא חשתי פחד, כי אני גר פה מאז שנולדתי. יש תושבים שמסתובבים בחווארה, יגל והלל היו הולכים קבוע לתקן את הרכב שם. אבל בחצי השנה האחרונה, מאז חגי תשרי והתחזקות 'גוב האריות' בשכם, יש תחושה שהאירועים זולגים לכפר ושהגזרה מתחממת. יש הרבה זריקות אבנים וירי מידי פעם".

"היתה לי תחושה לא טובה"

יהודה נאומבורג (37), אחיה של אסתי, הוא האחראי בשטח. הוא מתאם עם כוחות הביטחון את ביקור הנשיא, מאשר ראיונות, דואג שהכל יפעל כראוי, משדר שליטה כלפי חוץ. "אני שבור כל הזמן, אני לא מפסיק לבכות, גם עכשיו. פעם בוכה ופעם לוקח אחריות". הוא מספר על הקשר עם הלל ויגל, שהיה יותר כמו של חברים מאשר בין דוד לאחייניו. "אחי ואני היינו יוצאים לקמפינג, וברור שיגל מגיע (כי הלל היה בצבא). הולכים למשחק של בית"ר - יגל מגיע. כמו חבר". בשבת האחרונה נפגשה כל המשפחה בבר המצווה של בנו של יהודה. "בסוף השבת הם נתנו לי חיבוק והלכו, תרתי משמע. מה שהיה הכי בולט לי בהם זה החסד והעזרה. בכל פעם שהייתי צריך משהו - אני יודע שאני פונה אליהם. בסוף הבר מצווה, מי עוזר לי? הלל ויגל. מתקתקים הכל, נותנים לי חיבוק וזה החיבוק האחרון. אני משחזר את החיבוק הזה עוד פעם ועוד פעם. הם פשוט חסרים לי", הוא אומר ושוב פורץ בבכי.

"ביום ראשון היתה לי תחושה לא טובה. סגרתי נופש באילת, אבל באותו יום אמרתי לאשתי שאני לא נוסע. אין לי מושג למה, אבל זה מה שאמרתי לה". נאומבורג מספר ששמע על הפיגוע בתקשורת, ומייד נכנס לפגישת עבודה. בסיומה, כשראה כמה שיחות שלא נענו מבני משפחתו, כבר חיבר את הקצוות.

כל מי שנחשף למשפחת יניב בימים האחרונים, גילה משפחה יוצאת דופן, בעלת תום ואמונה פשוטה. מתנחלים מהסוג הישן והטוב, חפים מציניות, ציונים אמיתיים. ניתן היה לראות זאת למשל בבקשה של אסתי בהודעה לבני הנוער של היישוב, שהיא הקליטה מבית החולים. בהקלטה היא מבקשת מבני הנוער להכין מרק ולחלק לחיילים הרבים שיבואו עכשיו לאבטח את הצירים, כאילו זה הדבר הכי חשוב כרגע, כששני בניה מוטלים מתים לפניה, עוד לפני שהובאו לקבורה.

ההלוויה שנערכה לבנים בהר הרצל לא היתה מובנת מאליה. בעוד הלל היה חייל, יגל היה מועמד לשירות ביטחון ולפי חוק לא היה זכאי להיקבר ליד אחיו, אך ההורים התעקשו. יהודה ואסתי ניהלו מאבק מול המערכת כדי לאפשר זאת. "ישבנו ב־2 לפנות בוקר עם ראש ענף נפגעים בצה"ל, ואחותי אומרת לו 'אני לא מבינה איך אתם נותנים לי את המשפט שלמה הזה על איזה ילד אני מוותרת. אתם מציבים אותי בפני ברירה בלתי אפשרית: או הלוויה צבאית לאחד או לקבור את שניהם יחד במקום אחר'. קיבלנו הרבה מאוד 'לא', אבל הרבה אנשים עזרו לנו, בעיקר שר הביטחון יואב גלנט וראש ענף הנפגעים. הם שני המלאכים שהצליחו לארגן את זה", מספר יהודה.

אסתי ושלום הכירו ביישוב נווה דקלים בגוש קטיף, שם נישאו ושם נולדו שני בניהם הגדולים. אסתי היא הבכורה מבין שמונה אחים, שלום הצעיר משישה. "אני מתפלל שה' ייתן לאחותי ולבעלה כוחות למלא את החלל הזה. כשנופלים שני עמודי תווך, יסודות הבניין מתערערים וצריך לבנות הכל מחדש. כל המשפחה ברעידת אדמה.

"נכון, היסודות של המשפחה משני הצדדים מאוד חזקים. כל הילדים של סבא וסבתא שלי נרצחו בשואה והם התחתנו שוב ואז אמא שלי נולדה. אבא שלי יתום מגיל צעיר, וגוש קטיף העביר אותנו משבר קשה ועל הכל הם התגברו. גם הרב שמואל, אבא של שלום, הוא דמות חזקה מאוד. אני מקווה שיהיו להם כוחות להחזיק מעמד", מתפלל יהודה.