כאן דוברים "עברית מקורית", ומתחתנים עם אוקראיניות לשם שמיים

איפה אני? בבירת השומרונים, הר גריזים.

אני עושה את צעדיי הראשונים בארץ החדשה, ארץ השומרונים, ארץ שאינה של יהודים או של ערבים.

אני מחפש את ביתן ביקורת הדרכונים אבל לא מוצא.

האם יש להם דרכונים בכלל?

תגידי לי, אני שואל את השומרונית הראשונה שאני רואה, איזה סוג דרכון יש לכם, לשומרונים?

לרוב השומרונים יש שלושה דרכונים, היא עונה לי: ישראלי, ירדני ופלסטיני.

עכשיו היעדרותה של עמדת ביקורת דרכונים מובנת לי; זה פשוט מסובך מדי.

חברתי החדשה מספרת לי שלשומרונים יש היסטוריה של אלפי שנים. מתברר שבמאה השישית הם מנו מיליון וחצי נפשות, אך לא מזמן, לפני מאה שנים, מספרם היה קטן בהרבה: 140 בערך. היום אנחנו מונים 800 נפש, אומרת לי הגברת, 400 מתגוררים בהר גריזים, ממש ליד שכם, ו־400 בחולון. איך מִספר השומרונים צמח מהר כל כך בתוך מאה שנה? מתברר שזו שאלה רגישה, שכן השומרונים לא מתחתנים עם אנשים מן החוץ. אבל מה לא עושים בשביל לצמוח? האוקראיניות, לוחשת לי הגברת בסודי סודות, באו לעזור.

מה הכוונה?

מנהיגי הקהילה, שעיניהם בראשם, התירו לגברים שומרונים לשאת להם נשים מושכות ביופיין מאוקראינה.

משהו כמו הפרוזבול של היהודים: אסור, אבל מותר.

ברוך אלוהי ישראל, השומרון ואוקראינה.

והיום, אני שמח לבשר, יתכנסו יחד כל 800 השומרונים, כולל האוקראיניות, לטקס בהר גריזים כדי לקיים את מנהגי החג המרכזי של השומרונים, חג הפסח. ואני אהיה פה כדי לצפות במחזה.

הפסח שלנו, שומרונית אחרת מספרת לי, הוא אותו הפסח של היהודים, אבל אחר.

אני מקווה שהאוקראיניות בסדר עם זה.

מעבר לרחוב אני רואה אוקראינית בלונדינית יפהפייה נושאת בחיקה תינוק חום קטנטן וחמוד. אם הייתי יודע אוקראינית, רוסית או שומרונית הייתי ניגש לפטפט איתה, אבל לצערי איני יודע אף אחת מן השפות האלה.

אולי היא יודעת יידיש. לנסות?

מאוחר מדי. היא נעלמת לפני שאני, עצלן שכמותי, עושה צעד.

פה נולד העם היהודי

בשלב הזה כבר מגיעים הרבה אנשים, כולם שומרונים, ואני מנסה להבין מי הם ומה הם.

בתנ"ך כתוב שכאשר בני ישראל נכנסו סוף־סוף לארץ ישראל, בתום 40 שנות מסע מפרך ומוזר במדבר בצאתם ממצרים, הם הגיעו ממש הנה: "ונתתה את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל". שישה מתוך 12 השבטים עמדו בהר גריזים ואמרו את הברכות, ואילו השבטים הנותרים עמדו על הר עיבל ואמרו את הקללות. בין שני ההרים עמדו הלוויים.

ובעקבות הטקס המעניין הזה הפך הר גריזים להר הברכה, ואילו הר עיבל להר הקללה.

זה לפחות מה שלימדו אותי כשהייתי תינוק עם מוצץ.

ועל פי התנ"ך, והמסורת היהודית, הר עיבל היה המקום שבו בני ישראל בנו את המזבח הראשון אי־פעם בארץ ישראל, הלוא הוא "מזבח יהושע", מזבח שנבנה מאבנים לא מסותתות, ושעליו הם הקריבו את הקורבנות שלהם לאלוהי ישראל. כל פעוט יודע כי בני ישראל לקחו את האבנים הלא מסותתות האלה מנהר הירדן, 12 במספר, כשעשו את צעדיהם הראשונים בארץ המובטחת.

ביום ההוא ממש, כך אמר אלוהי היהודים, בניו הנבחרים ייהפכו לעם, העם היהודי.

פה, לא במקום אחר, נוסד העם היהודי.

על ההר פה, ממש ליד, נולדה היהדות. כך כתוב בתנ"ך.

לא בניו יורק או בטקסס; לא במצרים או במכה; לא בברלין ולא בקאבול.

עבדים היינו

גם השומרונים, אם אני מבין נכון את האנשים שעימם אני שׂח, מחשיבים את עצמם לצאצאי בני ישראל התנ"כיים, והם מסכימים עם כל האמור לעיל, אבל בהבדל אחד: הם מחליפים בין הר עיבל והר גריזים. בשונה מהיהודים, הם מאמינים שבית המקדש מעולם לא עבר לירושלים, ושבמקור הוא לא היה בהר עיבל אלא בהר גריזים, וכאן הוא נשאר.

לפני אלפי שנים, הם טוענים בפניי, בני ישראל חצו את נהר הירדן, נכנסו לארץ ובנו מזבח על המקום הקדוש בעולם, הלוא הוא הר גריזים.

ואז הוא נחרב.

המזבח העתיק שלהם בהר גריזים נחרב לפני שנים רבות, אולי בידי יהודים, אולי בידי אחרים, אבל השומרונים ממשיכים להאמין בקדושתו של ההר עצמו, עם מזבח ובלעדיו. הם סבלו מאות שנים של מאבק, עינויים, טבח והמרות דת בכפייה מידי נוצרים, יהודים ומוסלמים. מקומותיהם הקדושים חוללו והוחרבו, ועם כל זאת הם שרדו.

הסיפור שלהם, קרוב לוודאי ששמתם לב, מזכיר מאוד את הסיפור של היהודים.

נוסף על כך, הם חוגגים את אותם החגים.

טקס הפסח השומרוני, שעוד מעט יתחיל, לא ייערך במקומו ההיסטורי של המזבח העתיק, אלא ברחבה שבמרכז העיר, במתחם הטקסים, וכל שומרי המסורת עומדים להגיע.

כשאני נכנס למתחם אני רואה על הקירות ועל כמה מהמבנים כתובות, מודפסות ומצוירות, אבל לצערי אני לא יודע לקרוא מילה.

זו השפה הראשונה שילד לומד, מספר לי אחד הנוכחים, זו "השפה שלנו".

איזו שפה זו?
"עברית".

עברית? אתה בטוח?
"כן. זו העברית העתיקה, העברית האמיתית".

האם זה בעברית? אני שואל, בעודי מצביע על שלט גדול מעל הראש שלנו.

"כן, כתבי הקודש, התורה, נכתבו בשפה הזו".

אתם יהודים?
"לא".

אתם מוסלמים?
"לא".

אתם נוצרים?
"לא".

דרוזים?
"אתה צוחק איתי?"

לא. מי אתם?
"שומרונים".

מהיכן אתם ומאין נחַתֶּם על כדור הארץ?
"תולדותינו בארץ הקדושה הזו החלו לפני 3,662 שנה, בשנת 6,457 לבריאת העולם, ומאז אנו חיים כאן. הגענו ממצרים".

למה עזבתם את מצרים?
"במצרים היינו עבדים. אלוהים גאל אותנו מהאדונים שלנו והביא אותנו הנה".

אל הר גריזים?
"כן".

זה סיפור די דומה לסיפור שהיהודים מספרים על עצמם, נכון?
"בדיוק".

אבל אתם לא יהודים?
"לא. אנחנו בני ישראל, בדיוק כמו היהודים".

"במצרים היינו עבדים. אלוהים גאל אותנו
והביא אותנו הנה".
אל הר גריזים?
"כן".
זה סיפור די דומה לסיפור שהיהודים מספרים על עצמם, נכון?
"בדיוק"

יכול להיות שזה נשמע מסובך, אבל מתברר שלא.

בני ישראל הקדומים, 12 שבטי ישראל, מקורם ב־12 בניו של יעקב אבינו. רוב השבטים, לפי המסורת היהודית, אבדו אי־שם לאורך הדורות. אבל שבט יהודה, שממנו נגזרה המילה "יהודי", שרד. השומרונים, לעומת זאת, טוענים שלא כל השבטים האחרים אבדו. לדבריהם, הם צאצאיהם של אפרים ומנשה, בני יוסף, כלומר נכדיו של יעקב, והכוהנים שלהם, כך הם מאמינים, באים משבט לוי.

לסיכום, ולפני שאני חוטף כאב ראש רציני: היהודים והערבים הם משפחה, השומרונים והיהודים הם משפחה, הערבים והשומרונים הם משפחה, ובתוך כל העסק הזה הם יורים זה בזה.

יש פשוט מזה?

מובן שלא.

וזה לא הסוף. יש יהודים עם סוג אחד של הגדה, והם אומרים שהם נקראים יהודים לא בגלל שבט יהודה אלא בגלל ארץ יהודה, ויש יהודים עם הגדה אחרת שממש לא מסכימים.

ממש פשוט. הכל פה פשוט.

ויש גם ערבים, כמובן.

אוזניים לכותל

מעבר לכביש של הר גריזים נמצאת שכם. על הר גריזים אני פוגש בשתי בנות שכם, יפהפיות יותר מכל אוקראינית שאי־פעם נולדה. הצעירה מבין השכמיות מספרת לי שבשבוע שעבר חיילים יהודים ירו למוות ב־21 שאהידים, שהיהודים קוראים להם "מחבלים". "היית פעם בשכם?" היא שואלת.

כן, הרבה פעמים, אני עונה.

"מה דעתך עלינו?"

יש לכם את הכנאפה הטובה ביותר בעולם!
"זה נכון. אתה גר היום בשכם?"

לא, בימים אלה אני גר עם היהודים.
"מה דעתך עלינו?"

מי זה "עלינו"?
"הערבים והיהודים".

אני עדיין לא בטוח. מה דעתך את?
"אנחנו משוגעים. אתה לא חושב?"

ככה.

אתם חייבים להודות: לא תמצאו אוקראיניות שמדברות ככה.

"במקור", מספרת לי המוסלמית הנאה, "המשפחה שלי שומרונית".

באמת?
"כן. תסתכל על האוזניים שלי!"

אני מביט באוזניה, איבר אנושי בנוי לתלפיות.

"אתה לא שם לב?"

למה?
"יש לי אוזניים שומרוניות!"

אני מחפש אחר אותיות שומרוניות כלשהן באוזניה, אבל לא מוצא אפילו אות אחת. נערתי, אני אומר לה, אני לא רואה כאן שום כתב.

"תסתכל על התנוכים שלי!"

מה איתם?
"אצל השומרונים", היא מעמידה אותי על בורותי, "תנוך האוזן מזדקר מן האוזניים בנפרד מהפנים". וזה לא הכל. "לשומרונים", היא משוויצה בעונג באוזניו של הכסיל חסר ההשכלה שלפניה, "יש אוזניים ענקיות - אוזניים שומרוניות".

"לשומרונים", היא משוויצה באוזניו של הכסיל שלפניה, "יש אוזניים ענקיות - אוזניים שומרוניות". אני בודק את תנוכי האוזניים שלי, דבר שמעולם לא עשיתי קודם לכן. נחשו מה? אני לא שומרוני

אני בודק את תנוכי האוזניים שלי, דבר שמעולם לא עשיתי קודם לכן.

נחשו מה? אני לא שומרוני.

לפעמים, מה לעשות, האמת קשה מנשוא.

לו"ז סיטואיישן

אני מתבונן במתחם הטקסים מבחוץ ותוהה: האם לנגד עיניי נמצא מזבח, גם אם לא המזבח המקורי?

"מה שעיניך רואות", אומר לי שומרוני שאני פונה אליו, "הוא מזבח הארץ".

רק אלוהים מבין למה הוא מתכוון. אולי יום אחד אזכה גם אני. ואולי לא.

על כל פנים, הדבר שאני רואה הוא שתי תעלות שחיטה. ליד כל תעלה ערימה של אבנים, הרבה אבנים. מאחור, יותר קרוב אלי, אני רואה 14 בורות ענקיים, תנורים. "בתוך זמן קצר", מסבירה לי שומרונית מלומדת באנגלית רהוטה, "נשחט 60 שֵׂיִים, או אולי 65", היא מתלבטת בנוגע למספר המדויק, "כולם זכרים, כבשים או עיזים, וכולם עוד לא בני שנה".

למה?
"כי זה מה שהתורה אומרת".

את המילה תורה היא אומרת בעברית.

האם היא יהודייה? אני מגניב מבט לאוזניים שלה. אלוהים ישמור, לגברת הזו יש אוזני ענק!

הווה אומר, אם כך, שגם השומרונים משתמשים במילה "תורה".

לאט־לאט אני לומד.

אני נכנס פנימה אל הרחבה שבה המתחם וקורא את הלו"ז להמשך היום. וככה זה הולך:

הדלקת תנורים: 17:00

תפילה: 18:45

שחיטה, בשקיעה: 19:15

"אחר כך", מסבירה לי השומרונית, "יסירו מן הכבשים והעיזים את העור ואת האיברים הפנימיים, והבשר שנותר ישופד ויומלח".

הכנסת הטלאים והגדיים לתנור: 21:00

הוצאה מהתנור: 23:30

אכילת קורבן הפסח: חצות.

"חייבים לאכול את הקורבן בחיפזון כמו שכתוב בתורה", מסבירה השומרונית.

לפי הלו"ז הזה נותרו לי כמה שעות טובות להעביר.

"היום אנחנו בצום עד שנאכל את הכבש", מספרת לי גברת אחרת שאני פונה אליה, "אבל לתיירים יש מסעדה מעבר לרחוב".

ספרים, רבותיי

אני שם פעמיי למסעדה ומחפש אוכל ותיירים.

מתברר שה"תיירים" היחידים הם אני, והמסעדה מגישה אך ורק צ'יפס. למה? "אסור אצלנו חמץ בפסח", מסביר לי הבחור שמכין את הצ'יפס.

אני מזמין צלחת צ'יפס.

בימים כתיקונם אני לא אוהב צ'יפס. האמת היא שאני שונא צ'יפס. אבל הבטן שלי זועקת למזון ואני חייב לרַצות אותה במשהו, אחרת הלב והגולגולת שלי יפסיקו לתפקד.

אני נוגס נגיסה קלה בצ'יפס. מה אוכל לומר? הצ'יפס הזה נהדר והאיברים הפנימיים שלי מתמוגגים בהנאה.

ומשנגמר הצ'יפס בצלחתי יוצא אני להליכה קצרה באזור ופוגש אדם ששמו חוסני וואסף כהן.

חוסני הוא כוהן והוא גם אחיו של הכוהן הגדול, עבדאללה בן אשר.

כך הוא מספר לי, ומזמין אותי ללשכתו, בתוך מבנה סמוך למזבח הארץ.

ללשכה חלון גדול הצופה אל הרחבה, כך שלא נחמיץ ולו רגע בודד ממה שמתרחש שם.

אנחנו מתחילים בדברים החשובים. הכוהן מציע לי מצה שומרונית ומלפפון, ואני אוכל אותם ברגע. אחר כך הוא מציג את עצמו כמחבר של 20 ספרים, נוסף על מאמרים מחקריים רבים. אחד מספריו, למשל, הוא על יציאת בני ישראל ממצרים. "מיליון וחצי אנשים כבר כתבו על יציאת מצרים, אבל אף אחד מלבדי לא הבין איפה היא קרתה באמת", הוא מתרברב.

איך יכול להיות שהוא היחיד שיודע? "כי אני מסתמך על התורה, התורה שלנו, בשפה שבה נכתבה, בעברית עתיקה. התורה שיש ליהודים עברה לכתב אשורי ולכן יש בה כמה טעויות".

במילים אחרות, הדת השומרונית היא הדת היהודית המקורית, והוא היהודי האמיתי. ובמקרה ששכחתי איפה אני עומד, "אנחנו בהר גריזים, בשערי גן עדן", הוא מלמד אותי.

"מיליון וחצי אנשים כבר כתבו על יציאת מצרים אבל איש מלבדי לא הבין איפה היא קרתה באמת", הוא מתרברב. איך זה שהוא היחידי שיודע? "אני מסתמך על התורה, בשפה שבה נכתבה, עברית עתיקה. התורה שיש ליהודים עברה לכתב אשורי ויש בה טעויות"

"התורה", כך הוא מסביר לי, "היא אך ורק חמשת החומשים, ואלה הספרים היחידים שהשומרונים רואים בהם דבר אלוהים".

הוא פותח את התורה הכתובה בכתב השומרוני, בעברית עתיקה, ומתחיל לקרוא: "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ..." וברגע שאני מצליח להתרכז אני מבין שאני שומע עברית אבל במבטא אחר, מבטא שמזכיר לי משום מה את המבטא התימני.

מדהים.

אין כזה דבר "יהדות", הוא מסביר לי, רק "דת ישראל". "אתה ואני", הוא אומר לי, "שייכים לאותו עם. אתם היהודים באים משבט יהודה, ואנחנו השומרונים באים משבט יוסף. ושנינו עם אחד, עם ישראל. אנחנו לא יהודים ושומרונים, אנחנו בני ישראל".

למה הוא חושב שאני יהודי? האם זה בגלל תנוכי האוזניים שלי?

אולי.

האם ארצה לראות כמה מספריו? הוא שואל.

האמת שלא, אבל כשסופר רוצה להציג בפניכם את ספריו, כל תשובה שלא תכלול התלהבות מוגזמת תיחשב בלתי מנומסת.

הוא מורה למזכירה שלו, ערבייה משכם, להביא כמה ספרים, ובתוך כמה דקות היא מתייצבת ובידיה ארבעה ספרים.

ספר אחד, באנגלית, נקרא "מסע בני ישראל במדבר סיני". הספר הודפס, כך אני קורא, ב"הר גריזים, שכם, פלסטין". לא ידעתי שהר גריזים, שערי גן עדן, נמצא בפלסטין, אבל מה אני כבר יודע? הספר השני נכתב בערבית והודפס עשר שנים אחר כך. שמו הוא "גריזים: השער לגן עדן". הספר הזה הודפס בהר הקודש גריזים, עיר שכם, אבל הפעם אני לא מוצא אזכור למדינה כלשהי, לא פלסטין ולא ישראל.

שני הספרים הנותרים הם התורה השומרונית, כתובים בעברית עתיקה יפהפייה.

זה נראה מופלא, אני אומר לו, אבל לצערי אני לא יודע לקרוא את זה.

הוא מבין ומוסר לי את שני הספרים הראשונים, מתנה לאוכל הצ'יפסים. הוא אפילו כותב הקדשה על הספרים, "לאדון הנכבד", הוא כותב עלי בגוף שלישי, ומעניק לי את שני הספרים חינם אין כסף, שי מבן ישראל אחד לאחיו.

כמה אני צריך לשלם לך? אני שואל אותו. במילים אחרות: כמה אני חייב לך על ספרי החינם שהענקת לי?

"200 שקלים חדשים", הוא אומר בלי למצמץ.

המלך יוסי

חוּסנִי, שמתהדר גם בשם העברי יפת בן אשר, הוא בן 80. אחיו, הכוהן הגדול, הוא בן 89. חוּסני מספר לי שהוא מכהן כסגן הכוהן הגדול, ושאחיו, החלוש קמעה, ממנה אותו לעיתים לשמש כוהן גדול במקומו. הוא ראוי לכבוד הזה, אין עוררין. "אני דור 164 לאדם הראשון", הוא משתף אותי, שושלת כהונה של 164 דורות מאדם, בן התמותה שהאל יצר במו ידיו.

די מרשים, לא?

בדיוק ברגע הזה, בחוץ, מגיח ממכוניתו ראש מועצת שומרון, יוסי דגן. באזור הזה של שערי גן עדן ראש מועצת שומרון הוא תואר מלוכה. דגן, אם ננסח את זה בעדינות, הוא "מלך השומרון".

אני יוצא החוצה לומר שלום למלך.

המלך יוסי, לא תתפלאו לשמוע, מלווה בשומר ראש קשוח למראה, לבוש בבגדים אזרחיים ונושא נשק ארוך.

המלך יוסי רזה ומלא מרץ. הוא מתרוצץ בלי הפסקה ומברך לשלום כל מי שנקרה בדרכו.

אתה נראה טוב, אני אומר לו.

"אה", הוא אומר ומוציא את הנייד שלו, "בוא תראה איך נראיתי לפני לא הרבה זמן".

הוא מדפדף בין התמונות במכשיר שלו ומראה לי תמונה שלו מימים עברו: גבר שמן עם כרס מרשימה.

"בוא", הוא אומר לי, "תן לי להציג אותך בפני הכוהן הגדול".

אנחנו יוצאים לדרכנו אל הכוהן הגדול ומגיעים למבנה שבו הייתי קודם, אבל הפעם לחלק אחר שלו.

הוד קדושתו לבוש ככוהן גדול, עם מעיל בצבעי זהב ולבן. מהמם בעיניי. אני מוכן לסכן את חיי כדי להשיג בגדים כאלה.

אוקיי, אולי לא עד כדי כך. אבל כמעט.

החדר שבו אנחנו נמצאים מעוצב בחן, עם וילונות בז' יפים, ספות, כיסאות ושולחן סלון. על השולחן כמה תפוחים וכמה אגסים, שני מלפפונים וחצי, קפה, מים ועשרות כוסות חד־פעמיות.

המלך יוסי, הכוהן הגדול ואני אינם הנוכחים היחידים בחדר הזה. לחדר נכנסים עוד אנשים, מנהיגים מתוך הקהילה. הם פה כדי להגיד שלום למלך. מציגים את עצמם כאילו הם היו יותר ישראלים מכל היהודים, ולא שוכחים לשבח באוזניו כל פוליטיקאי ישראלי שעלה לאחרונה לכותרות.

הם יודעים את העבודה ומבינים איך לגרום לאורח שלהם להרגיש בבית. לו היה יוסי פלסטיני, הם היו מציגים את עצמם כיותר פלסטינים מכל שאהיד שאי־פעם נולד.

כן, כאן זה המזרח התיכון, לא ניו יורק.

הלקקן החום שלי

אחרי שעה קלה, כשכל המילים היפות כבר נאמרו, הגיע הזמן למזבח הארץ!

אנחנו צועדים לרחבה.

עכשיו יש בה הרבה יותר אנשים, רבים מהם מכינים את המקום לטקס המתקרב. הם סוחבים עצים, בודקים את הבורות ומביאים את הכבשים ועוד כמה עיזים. 80 אחוז מהבהמות שיישחטו כאן הערב הן כבשים והשאר עיזים, כך מספרים לי.

חיילי צה"ל, מאובזרים כהלכה, עומדים על המשמר בבניין הגבוה בתוך הרחבה, מוכנים לכל תרחיש. המלך, פוליטיקאי משופשף, אומר שלום לכל אחד מהם.

לאט־לאט מופיעים רכבים צבאיים וניידות משטרה. בכל מקום שאליו אני נושא את עיניי אני רואה את כוחות הביטחון הישראליים: מג"ב, משטרה, חיילי צה"ל, מד"א, מכבי אש, ואלוהים יודע מי עוד.

עוד שומרונים נכנסים פנימה, רבים מהם לבושים לבן. חלקם נושאים סכינים חדים וארוכים. בקרוב, כך נראה, יתחיל הטבח.

אוי ואבוי.

והנה אני רואה אדם לבוש לבן מכף רגל ועד ראש, ועל כתפיו הוא נושא טלה חום וחמוד. הטלה, בשונה משאר הטלאים, ניסה זה עתה להימלט על נפשו, אבל האיש בלבן תפס אותו. כעת הוא עומד לידי, והטלה, תינוק מקסים, מטה לפתע את ראשו לכיווני ומלקק את המצח שלי בהנאה גמורה. אני מתאהב בטלה הזה ברגע ומעניק לו את ראשי באהבה. הוא מלקק אותו, מלקק ומלקק.

אני אוהב את החוּם הזה, משוגע עליו!

אך מה גדולה חרדתי כשלפתע אני מזהה זוג סכינים ארוכים בידיו של האיש בלבן.

זה מכה בי: בתוך דקות ספורות אהבתי החדשה תיעלם לנצח. תישחט. ושאריותיה יישרפו בתוך בור.

ריבונו של עולם, אנא רחם על שה מתוק זה, עמך ישראל!

למרבה הצער אנחנו לא בגן עדן אלא בעולם הזה, באמצע רחבה מקודשת עם שומרונים לבושים לבן שמחזיקים סכינים.

אט־אט הרחבה מתמלאת.

השעון ממשיך להתקדם ועוד ועוד בני צאן מובאים פנימה, רק חלקם הקטן מנסה לברוח. טלה אחד פיקח רץ כחץ מקשת, אבל בני האנוש עולים עליו בפיקחותם ותופסים אותו, מרימים אותו וסוחבים אותו כל הדרך עד לגורלו, לתעלת השחיטה.

והנה, לא להאמין, הלקקן החום שלי!

השוחטים מושכים את הטלאים והגדיים קרוב יותר אל תעלות השחיטה. חלקם שומרים אותם בין הרגליים וחלקם קשוחים פחות. מעל בגדיהם הלבנים עוטים הגברים חלוקים לבנים, עשויים ניילון לדעתי, לבן על לבן. לשם מה החלוקים? כדי לשמור על הבגדים הלבנים מן הדם שעתיד להשפריץ ברגע שהטבח יחל.

מכת דם

הכוהן הגדול, עבדאללה בן אשר, נכנס אל הרחבה בלוויית כוהנים נוספים. חלקם לבושים מעילים מרובי צבעים - ירוק, אדום, כחול וצבע ספיר.

התפילה מתחילה.

השוחטים בתעלות שמים את הסכינים הנוצצים שלהם בהיכון.

קול התפילות והמזמורים הולך וגובר ואיתו התרגשות המתפללים, האוחזים לרוב בדפי תפילות מודפסים. יש מתפללים שמרימים את ידיהם, מתחננים לאלוהים להיות עימם בעת השחיטה. ואז, לפי אות מוסכם מראש, כאשר הכוהן הגדול קורא את הפסוק "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל", השוחטים פשוט עושים את זה, בבת אחת.

ואז, לפי אות מוסכם, כאשר הכוהן הגדול קורא את הפסוק "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל", השוחטים פשוט עושים את זה, בבת אחת. הטלאים והגדיים נאבקים מאבק אחרון לחיים. זה מחזה מבעית

דם רב נשפך אל התעלות, ויש גם דם שמשפריץ על החלוקים העליונים של השוחטים. הטלאים והגדיים נאבקים מאבק אחרון לחיים. זה מחזה מבעית. הם שחוטים, חסרי ראש, אבל עדיין מזיזים חלק מהגפיים, נאבקים למען מתיקות החיים ואולי בשביל עוד ליקוק קטן אחד. זה נמשך דקות קצרות שנדמות כנצח, אבל בסופו של דבר הם מפסידים. לא יהיו עוד ליקוקים.

הטקס לא מסתיים כאן. האנשים בלבן, גברים ונשים, טובלים את אצבעותיהם בדם החיות המתות ומורחים טיפות של דם על מצחם.

עכשיו הגברים מפשיטים את העור מן הטלאים והגדיים השחוטים, מוציאים את איבריהם הפנימיים ושמים את הבשר בתנורים, חמישה בני צאן לתנור. הבשר יישאר בתנור שעתיים וחצי, ובחצות יערכו השומרונים את סעודת חייהם.

ככה זה בפסח.

כבר אלפי שנים הם מקיימים את הטקס הזה, השומרונים מספרים לי.

מרתק לצפות בהם, שבט עתיק על הר קדוש, ולהבין כי היו פה זמן רב לפני הערבים והיהודים. הארץ הזאת, שתמיד חשבתי עליה בהקשר של סכסוך בין ערבים ליהודים, היא הרבה יותר מזה. זוהי ארץ עם היסטוריה עתיקה ותרבות עשירה, ארץ שהתקיימה זמן רב לפני פרוץ "הסכסוך" המזרח־תיכוני, ארץ שהיתה כאן הרבה לפני אלה שנלחמים עליה, ארץ מבוגרת יותר מכולנו.

ארץ הפסח.

אני מחפש את המלך כדי לשמוע ממנו על רשמיו מהאירוע אבל לא מוצא אותו. המלך הנבון, כך נראה, הלך לפני שהדם התחיל להישפך.

הטקס נגמר, וכמעט כולם עוזבים את המקום. אני מעיף עוד מבט אחרון ונזכר: עברתי ליד הרחבה הזאת לפני שנים, לא בפסח אלא ביום רגיל. היא היתה ריקה, ואני חשבתי שיש פה איזה מוזיאון שאף אחד לא מבקר בו.

אוי, התמימות.

בחצות השומרונים יאכלו את הטלה או את הגדי, אבל הכניסה ללא שומרונים אסורה. האכילה היא מעמד דתי השמור לשומרונים ולאוקראיניות בלבד. אם ברצוני לאכול עם השומרונים, עלי לבוא בפעם אחרת.

אנסה.

אבל עכשיו מנקרת בי שאלה אחרת: איך בדיוק אני יוצא מכאן?

למזלי, שני שוטרים, דרוזי וערבי־נוצרי, מוכנים ברוב אדיבותם להקפיץ אותי להר ברכה, מרחק חמש דקות נסיעה.

ברוכים הבאים, יקיריי, לעולם המתנחלים.