״החרם הוביל אותי למצב שהייתי אובדנית״: הצלקות מהבריונות בבתי ספר - והיוזמה שתקועה

בכל כיתה יש אחד כזה או אחת כזאת: הילד שאף אחד לא מדבר איתו. הילדה שלא יושבת ליד אף אחד. זה מתחיל בלחישה שקטה בוואטסאפ הכיתתי, נמשך בהתעלמות יומיומית ומסתיים לפעמים בפגיעה אמיתית בנפש.

׳חרם׳ זה כבר מזמן לא מילה נדירה, הוא הפך להיות מציאות מוכרת עבור אלפי תלמידים ברחבי הארץ. יותר ויותר הורים מעידים על ילדים שחוזרים מבית הספר שותקים, כבויים ומבוישים. מורים מעידים שהם חסרי אונים מול דינמיקות חברתיות נסתרות. יועצות ומנהלים מעידים שלפעמים הם מודעים אבל מתקשים לפעול. המערכת נאבקת למצוא פתרון למציאות שחלקה מתקיימת בכלל על מסכים, בטיקטוק ובקבוצות סגורות - רחוק מעיני המבוגרים. 

גאיה וימר (14) עברה חרם מכיתה א' ועד כיתה ה' - והיום היא בוחרת לא לשתוק. גאיה בחרה לספר לנו את הסיפור שלה מתוך רצון לשינוי אמיתי בחברה, ולהראות לכולם מה המשמעות של להיות ׳שקוף׳. 

״אחד הדברים הכי קשים בלעבור חרם הוא אי אמון״ היא מספרת ומסבירה: ״מהצד זה תמיד היה נראה כאילו יש לי חברות כי כן דיברו איתי בכיתה, אבל אף פעם זה לא היה בשביל להתחבר אליי, אלא תמיד רק לצורך ענייני. אני כל הזמן ניסיתי לפנות אליהם כדי להתחבר, ממש רציתי חברה, רציתי שרק יגידו לי בוקר טוב בכניסה לכיתה, שיתנו לי יחס בסיסי, אבל לא רק שזה לא קרה אלא בנוסף על כך בית ספר לא האמין לי וכמה שעצוב לשמוע - גם ההורים שלי לא האמינו לי. זה לא בא חלילה ממקום רע, זה נבע מכך שתמיד מהצד היה נראה כאילו הכל טוב".

תספרי לנו קצת על הקשיים שהתלוו להתמודדות עם החרם.

"מכיתה ג׳ המצב הנפשי שלי התדרדר בעקבות החרם. גם הציונים שלי התדרדרו, ומצאתי את עצמי במצב שבו אני מסתירה מההורים ומהסביבה שלי את מצבי. הרגשתי כאילו אני שמה מסכה ורק בלילות אני מורידה אותה ונותנת לדמעות לרדת. עוד קושי משמעותי שחוויתי היה הירידה של הביטחון והערך העצמי שלי, דבר שהצריך ממני אחר כך עבודה של שנים על מנת לשקם את עצמי".

גאיה משתפת באומץ רב על המחשבות האובדניות שחוותה בעקבות החרם: "הייתה לי פעם קבוצה עם עצמי בוואצאפ, והייתי כותבת לעצמי כל מיני דברים. המצב הנפשי שלי התדרדר עד כדי כך שפעם אחת, ואני לא אשכח את זה בחיים, כתבתי שאני מתחננת לה' שייקח אותי. החרם הוביל אותי למצב שהייתי אובדנית, מצב הרוח שלי עוד יותר התדרדר כשלא האמינו לי, ומצאתי את עצמי במצב שבו אני נאלצת לשכנע אנשים ובמקביל להחזיק את עצמי. לא הפסקתי לזעוק שקשה לי״.

יש איזושהי חוויה מהתקופה הקשה הזאת שזכורה לך במיוחד?

"פעם אחת כשנפל לי הקלמר לרצפה התכופפתי להרים אותו, ואז ילדה שפחות חיבבה אותי הורידה את הראש על מנת שזה יראה כאילו הרבצתי לה. מהר מאוד המנהלת באה לכיתה לשאול ולברר מה קרה, והכיתה, שלא התחברה אליי, החליטה באופן מחריד לשקר במצח נחושה. מיד לאחר האירוע הזה קיבלתי דו״ח על אלימות בבית ספר, מה שכמובן לא היה ולא נברא".

המצב הנפשי שלי התדרדר עד כדי כך שפעם אחת, ואני לא אשכח את זה בחיים, כתבתי שאני מתחננת לה' שייקח אותי.

למה לדעתך כל כך הרבה אנשים מסביב מצטרפים לחרם?

״בחרם הרבה פעמים ילדים מפחדים לצאת מהזרם וללכת נגד כולם, כי בדרך כלל סיטואציה של חרם זה ילד אחד מול הכיתה, וילדים מפחדים מההשלכות של לצאת נגד קבוצה שלמה".

יש משהו שהיית רוצה להגיד לבני ובנות נוער שקוראים את זה עכשיו וחווים גם הם אלימות חברתית בבית הספר? 

"אני יודעת שזה משהו שקשה מאוד לעבור אותו, אבל תזכרו שיש עוד עולם מעבר. תנסו לחזק את עצמכם, למצוא תחביב שאתם אוהבים וטובים בו, לזכור שיש לכם את עצמכם. תנסו למצוא משהו או מישהו שיחזיק אתכם בתקופה הקשה הזאת- והכי חשוב תזכרו שאתם לא לבד".

בחודשים האחרונים מקודמת בכנסת הצעת חוק חדשה לפיה חרם חברתי ייחשב לעבירה פלילית. בקצרה: תלמיד שינהיג או ישתתף בחרם יוכל למצוא את עצמו מזומן לחקירה במשטרה. 

היוזמה הזאת מגיעה מתוך כאב עמוק ומתמשך. אחרי שנים של דיווחים, מחאות ואפילו התאבדויות על רקע החרמות, יש מי שסבור שהגיע הזמן להחמרה, שאין להסתפק בעוד שיחה עם היועצת אלא להציב גבול ברור, גם בחוק, ולהפוך את הפגיעה החברתית לדבר שבא על עונשו. 

המגמה הזאת מעוררת גם חשש, האם המשטרה היא באמת הגורם לפתרון דינמיקות בין בני נוער? האם תלמידים בני 13 צריכים לחשוש מתיק פלילי בגלל התנהגות חברתית חמורה ככל שתהיה? מה המשמעות של הפללה של ילדים? והאם נצליח להוקיע מהחברה את התופעה הזאת או שהפצע רק יעמיק? 

תפסנו לשיחה את עינב לוק, מנהלת את אגף שפ"י במשרד החינוך (אגף שאחראי על תחום הרווחה הנפשית, החברתית והרגשית של התלמידים). כבר בתחילת השיחה, ללוק היה חשוב להדגיש שהמטרה של משרד החינוך היא "שכל הילדים ירגישו שייכים לבית הספר, שיהיו להם חברים שיתייחסו אליהם בכבוד ושיהיה לכל ילד לפחות חבר טוב אחד״.

איזה מענה כרגע יש לטיפול בחרמות?

"אנחנו רואים בכל הרצף, מדחייה ועד חרם, מצבים שאסור שיקרו במערכת החינוך. כאשר מחנכת הכיתה מזהה איזשהו אירוע של דחיית ילד היא חייבת לעצור את זה. קודם כל לברר מה קורה שם ואז להגיב לפי כללים ברורים וחד משמעיים. כאשר אנחנו מבינים שמדובר באירוע שאינו חד פעמי אנו דורשים לערב את יועצת בית הספר ולחבר את הנער/ה לשאר הכיתה".

לוק מוסיפה על תפקידה של היועצת בסיפור ומסבירה: "זה תהליך של עבודה מקצועית וטיפולים. אנחנו לא רק רוצים לכעוס על הנערים שלא הזמינו ולהעניש, אלא להפך, אנחנו רוצים לקרב ביניהם לבין מי שנודה. צריך באופן חד משמעי להזמין לשיחה את ההורים של הנערים הפוגעים, אבל צריך גם לנסות לייצר חיבור ולהעביר לנערים מסר שמעודד אותם לפעול בצורה טובה יותר״.

אנחנו לא רק רוצים לכעוס על הנערים שלא הזמינו ולהעניש, אלא להפך, אנחנו רוצים לקרב ביניהם לבין מי שנודה

איך למשל אתם מעבירים את המסר הזה?

״אנחנו מראים סרטונים ומעבירים סדנאות בנושא. לדוגמה, לאחת התוכניות שלנו קוראים ׳גיבורי על׳, והרעיון הוא לבלוט מבלי לפגוע באחר. אנחנו גם נותנים להם כלים איך לייצר חברויות עם ילדים אחרים" לוק חוזרת ומדגישה "גם ההורים משחקים פה גורם משמעותי, המסרים ששומעים בבית משפיעים בהחלט".

הרבה תלמידים שעוברים חרמות ובריונות נשארים עם צלקות לאורך שנים. איזה מענה רגשי מספקת מערכת החינוך?

"קודם כל יש את מוקד ׳קול לכולם׳ שהוקם על ידי משרד החינוך והתפקיד שלו זה לתת מענה לאותם תלמידים. בהינתן אישור הורים אנחנו מעבירים אותם גם לצוות ההתערבות שיש בו מדריכים, פסיכולוגים ויועצים, והם בעצם יחד עם הנער שפונה ועם ההורים שלו חושבים מה המענה הנכון ביותר לטווח הארוך. בין אם זה טיפול פסיכולוגי, הדרכה לבית ספר או עבודה עם הכיתה - אנו בונים תכנית עבור אותם נער או נערה״. 

על רקע יוזמות חוק שמבקשות להילחם בתופעת החרמות באמצעים משפטיים, נשמעים קולות נוספים מהשטח. דיברנו עם יועצת חינוכית מרחובות, שבהסמכתה היא גם מטפלת קוגניטיבית התנהגותית, והיא מציעה זווית שונה על הסוגייה: "להפוך את החרמות לעבירה שתירשם בתיק אישי של ילד או נער זה לא פתרון, זו החמצה של מהות התהליך החינוכי".

לדבריה, הגישה המשפטית אינה מתאימה לגיל הרך והמתבגר, שבו טעויות הן חלק בלתי נפרד מהלמידה וההתפתחות. "גם לפי החוק, כשקטין מתחת לגיל 18 עושה טעות יש מדרג, יש לזה אסמכתאות חינוכיות ולא פליליות" היא מסבירה את עמדתה ומוסיפה: "נער שעושה דבר כזה צריך לקבל התייחסות חינוכית. זה לא משהו שפותרים אותו עם חוק, אלא עם תהליך".

להפוך את החרמות לעבירה שתירשם בתיק אישי של ילד או נער זה לא פתרון, זו החמצה של מהות התהליך החינוכי

עוד היא מוסיפה שלדעתה אירועים מהסוג הזה הם לרוב תוצאה של דינמיקות קבוצתיות ולא של רוע מכוון: "גם על מעשים הרבה יותר חמורים נערים מקבלים תכנית טיפולית חינוכית, בין אם זה ברווחה או בבית הספר. כן, צריך להתייחס לזה בכובד ראש, אבל גם צריך להגיב לזה נכון".

כמו גאיה, ישנם אנשים רבים ועמותות רבות שנלחמות יום-יום לזעוק את זעקתם של מי שלא יכול, של מי ששקוף. בעוד שיש מי שמתנגד לחוק, כגון גורמים מסוימים במשרד החינוך, ובין אם הוא יעבור או לא, עלינו לזכור להסתכל תמיד סביב ולשאול: האם מישהו בסביבתנו זקוק לעזרה? האם יש מישהו שצריך שנושיט לו יד?

עם או בלי חוק אל תשאירו את הנערות והנערים האלה לבד. תהיו אנשים טובים, שימו לב לסביבה שלכם ותנו חיבוק למי שצריך אותו. במילותיו של סרן לינור שניר ז״ל: ״להיות טוב זאת השאיפה, טוב לכל, וזה לא עולה לנו כלום״.