ריפוי בעזרת הדמיון: הכלי הפשוט שיכול לשנות את חייכם

כמעט בלי שנשים לב, אנחנו מבלים חלק גדול מהיום בדמיון. אנחנו מדמיינים תרחישים עתידיים, דואגים ממה שעלול לקרות או חוזרים שוב ושוב לאירועים שכבר היו. אבל מה אם אותו מנגנון בדיוק - זה שמייצר חרדה, יכול לשמש גם לריפוי, להרגעה ולשינוי אמיתי בחיים?

זה בדיוק הרעיון שעומד בבסיס ספרו החדש של פרופ’ צחי ארנון, "נתיבי הדמיון המודרך", ספר שמבקש להוציא את הדמיון מהעולם המיסטי ולהחזיר אותו למקום שהוא שייך אליו: כלי פסיכולוגי מבוסס, יומיומי ונגיש, כזה שכל אחד מאיתנו כבר משתמש בו - רק לא תמיד לטובתו.

כשהדמיון המודרך נכנס לתמונה

פרופ’ ארנון הוא פסיכולוג קליני ורפואי, מומחה להיפנוזה, ולשעבר יו”ר האגודה הישראלית להיפנוזה. במשך יותר משני עשורים הוא עובד עם דמיון מודרך והיפנוזה - בין היתר גם בבתי חולים, עם מטופלים במצבים רפואיים מורכבים.

"לפני יותר מ-20 שנה נכנסתי לעולם ההיפנוזה", הוא מספר. "אבל בישראל יש חוק מאוד ברור לגבי זה, והוא מגביל מי יכול ללמוד ולהשתמש בה. כשהתחלתי ללמד באקדמית עמק יזרעאל רציתי להעביר את הכלים האלה גם לאנשים שאינם פסיכולוגים - יועצים חינוכיים, אנשי טיפול, ואפילו אנשים מהשורה. כאן הדמיון המודרך נכנס לתמונה". 

עם הזמן, הוא הבין שיש פה משהו הרבה יותר בסיסי. "לא חייבים היפנוזה פורמלית כדי להפעיל את הקשר בין גוף לנפש. הדמיון עצמו הוא הכלי. הוא פשוט, טבעי, והוא כבר נמצא שם". 

הרעיון לכתוב ספר הגיע מתוך הרצאה שגם אותו הפתיעה.  "ביקשו ממני להעביר הרצאה על דמיון מודרך לאחיות - אנשים שהם לא מטפלים", הוא נזכר. "אמרו לי שיש לי שעה. בפועל דיברתי שעתיים. פשוט כי אנשים לא רצו שזה ייגמר". 

התגובות שקיבל גרמו לו להבין שיש כאן ידע שחייב להגיע לקהל רחב יותר. "הבנתי שיש כאן ידע שחייב לצאת החוצה. לא רק לקליניקה, לא רק לאנשי מקצוע. ככה ההרצאה הפכה לספר".

מייצרים מציאות בעזרת הדמיון

אחד המשפטים הבולטים בספר הוא: "אתה מגיע לאן שאתה מסתכל". משפט מוכר, כמעט שחוק - ועדיין, כזה שתמיד שווה לעצור עליו רגע. "מה שאתה מדמיין - לשם אתה הולך", אומר ארנון. "נפשית, מנטלית, וגם פיזית. כשאדם מדמיין שוב ושוב תרחיש מסוים, הוא בעצם מכוון את עצמו אליו. הדמיון מייצר כיוון, והכיוון מייצר מציאות".

וזה נכון כמובן גם לדברים הטובים - וגם לפחות טובים. "חרדה היא סוג של דמיון. אני מדמיין משהו שעדיין לא קרה - תאונה, כישלון, אובדן. כשאני מדמיין שוב ושוב תרחיש שלילי, הגוף והנפש מגיבים כאילו הוא כבר כאן. באותו אופן, כשאנחנו מפעילים את הדמיון לכיוון חיובי - אנחנו מפעילים את אותו מנגנון, רק לטובתנו".

אז זה אומר שאפשר לרפא הכול עם דמיון?

כאן ארנון עוצר רגע, ומחזיר אותנו לקרקע. "יש גבול. אני לא יכול לדמיין שמחר אני אהיה גבוה בחמישה סנטימטרים. הגבול הוא היכולת של הגוף".

אבל בתוך הגבולות האלה - כנראה שהאפשרויות שלנו הרבה יותר רחבות ממה שאנחנו חושבים. "הנפש משפיעה על הגוף בעוצמה גדולה. לפעמים זה מספיק כדי להפחית כאב, לזרז החלמה או להרגיע חרדה. לפעמים צריך גם רפואה קלאסית. זה לא או־או".

ארנון מביא כדוגמה את סיפורה של אישה שעברה ניתוח בטן, ולאחריו התגלה דימום פנימי. האפשרות הרפואית הייתה ניתוח נוסף - מורכב ומסוכן. אחת מחברותיה, שהייתה מיומנת בהיפנוזה, עבדה איתה בדמיון מודרך, וביקשה ממנה "לפנות אל הגוף" ולבקש ממנו לעצור את הדימום - גם בלי לדעת היכן הוא בדיוק.

הדימום פסק והניתוח השני בוטל.  "זה כמובן נעשה בליווי רפואי", הוא מדגיש. "אבל הגוף עשה את מה שהוא יודע לעשות - כשנתנו לו את התנאים הנכונים". 

חשוב להדגיש שאין פה הבטחה לתוצאות. כפי שארנון אומר: "הגוף עושה את שלו, אבל יש לו גבולות - זה לא קסם, זה עבודה עם מה שכבר קיים בתוכנו".

לדמיין גם את החנייה שאנחנו רוצים

אחד הדברים המרכזיים שארנון מבקש להדגיש בספר הוא שהדמיון המודרך לא שייך רק לקליניקה, ושלמעשה כל אחד מאיתנו יכול להשתמש בכלי הפשוט הזה בחיי היום יום. "רציתי שגם מי שלא נמצא בטיפול יוכל להשתמש בזה לבד". 

העיקרון פשוט: להתמקד בתוצאה הרצויה, לדמיין אותה בצורה חיה, ולתת למוח ולגוף להתכוונן לשם.

"אם אני תקוע בעבודה שלא עושה לי טוב ומפחד לעזוב - אני יכול לשקוע בדמיון כמה רע לי, או כמה קשה יהיה למצוא משהו אחר. אבל אני יכול גם לדמיין את עצמי מוצא עבודה טובה יותר, מעניינת יותר, עם שכר שמתאים לי. ברגע שאני עושה את זה, כבר משהו בפנים משתנה. זה לא קסם. זה כיוון". 

גם הוא עצמו משתמש בזה ביומיום. "אם אני מוצא את עצמי מדמיין תרחיש מלחיץ - אני עוצר. שואל את עצמי: לאן אני מכוון עכשיו את הדמיון שלי?"

לפעמים זה אפילו בדברים הקטנים - כמו חיפוש חניה (שלא תמיד זה דבר קטן!) "במקום לדמיין שאני מאחר לפגישה או לדאוג שלא אמצא חנייה - דמיינתי הגעה בזמן, חניה פנויה, רוגע. וזה בדיוק מה שקרה".

כמובן שזה לא תמיד זה עובד, הוא מודה. אבל גם זה חלק מהשיטה. "כשזה לא עובד - זה או כי יש מגבלה גופנית, וזה בסדר, לגוף יש את הגבולות שלו. אופציה נוספת היא שצריך עוד זמן, או כי צריך עזרה מקצועית. ועדיין, בהרבה מקרים - זה עובד".

ואם יש מסר אחד שפרופ’ צחי ארנון היה רוצה שהקוראים ייקחו איתם, הוא פשוט, אבל כל כך חשוב: "שכולם ירגישו קצת יותר טוב. ושיבינו שזה אפשרי".

כי הדמיון, לדבריו, כבר פועל אצל כולנו - השאלה היחידה היא לא אם, אלא לאן אנחנו מפנים אותו.