הפרדוקס של השחרור: למה דברים מגיעים דווקא אחרי שוויתרנו?

אתם מכירים את זה - יש משהו שאנחנו מאוד רוצים שיקרה. הצעת עבודה, סכום כסף, שיחת טלפון מחברה או אפילו להיזכר בשיר הזה שמתנגן לכם בראש כבר שעות.

ככל שעובר הזמן יש איזה תחושה שאנחנו מחכים ומחכים וזה לא מגיע. אז אנחנו עובדים קשה יותר, מתקשרים למי שצריך, שולחים עוד ועוד קורות חיים, יוצאים לעוד דייט ועוד דייט - אבל משהו פשוט לא קורה.

להפך. אנחנו מרגישים שככל שאנחנומתאמצים חזק יותר, הדבר הזה רק מתרחק מאיתנו.

ואז קורה הרגע שאנחנו בוחרים להתייאש. לוותר. להרים ידיים. אם עשיתי כל כך הרבה וכלום לא קורה, אז לא צריך.

אני בטוחה שרבים מכם חוו את הרגע הזה. בדיוק אחרי ששחררתם, הדבר שחיכיתם לו - התגשם.

אחת הדוגמאות הכי קלאסיות היא כשאנחנו מחפשים את העט הזה שהיה לנו בתיק ועכשיו הוא איננו. ואנחנו הופכים את התיק, את הבית, את המשרד. אנחנו בטוחים שהוא היה שם. אבל אנחנו מחפשים ומחפשים ולא מוצאים. ואז, בדיוק שכבר שכחנו ממנו לגמרי או החלטנו לקנות עט אחר, הוא מופיע. לפעמים גם באותה נקודה שחיפשנו.. פשוט לא הצלחנו לראות אותו.

אז מה קרה פה בעצם?

לרוב, כשאנחנו דוחפים כנגד המציאות, כשאנחנו מתלוננים, כשאנחנו מחפשים ולא מוצאים, כשאנחנו בתודעה של חוסר ומרגישים שאין לנו את מה שאנחנו רוצים, אנחנו לא מצליחים לראות את ההזדמנות שמחכה לנו. או שאנחנו פשוט לא מאפשרים לאופציה להתגשם. היא קיימת - אנחנו פשוט לא זמינים לקבל אותה.

אבל כשאנחנו משחררים, אנחנו משחררים גם את ההתנגדות שהייתה לנו, את הלחץ, הסטרס או הדאגה סביב הנושא, ואז הוא יכול להגיע יותר בקלות.

אבל יש פה משהו עמוק יותר

כי כשאנחנו מדברים על לשחרר או לוותר אנחנו לרוב מדברים ממקום של חוסר ותחושת כישלון שמשהו שרצינו לא קרה, ועכשיו אנחנו צריכים להעמיד פנים שאנחנו מרוצים ממה שיש.

אבל שחרור אמיתי זה משהו אחר לגמרי. זה לשחרר את האמונה שאנחנו נפרדים ממה שאנחנו רוצים. את האמונה שאנחנו לא ראויים, שזה כבר מאוחר מדי בשבילנו, ש"עם המזל שלנו זה לא יקרה"...

ואז אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להרפות לתוך מצב של ידיעה. לדעת שהדבר שאנחנו רוצים יגיע, או לפחות לסמוך על היקום שהאופציה קיימת עבורנו ובטיימינג המושלם זה יקרה לנו.

כי הרי כל מה שאנחנו רוצים - אנחנו רוצים כי אנחנו מאמינים שהדבר הזה יגרום לנו להרגיש טוב יותר ברגע שהוא יגיע. אנחנו תלויים במשהו חיצוני כדי שנוכל להרגיש שלמים. אבל האמת היא שאנחנו יכולים לתרגל את התחושה הזאת גם בלי שהדבר החיצוני יגיע - ואז הוא יכול להגיע בקלות רבה יותר.

הרבה יותר קל לנו ליפול לקורבנות. להשוות את עצמנו לאחרים, או להאשים את הסביבה שלנו. אבל האמת היא שיותר כיף לחיות מתוך תחושת ידיעה שהדברים שאנחנו רוצים אפשריים עבורנו. ואז במקום לריב עם היקום ולהגיע למקום של מאבק ותחושת ייאוש כדי שמשהו יקרה, אנחנו יכולים לחיות בתחושת נינוחות נעימה.

ואגב, גם אם אחרי ששחרננו באמת את הדבר הזה שכל כך האמנו שיעשה לנו טוב, והוא בסוף לא מגיע - כנראה שהוא מראש לא היה שלנו.