כשמנסים לעזור למישהו שסובל מחרדה, המפתח הוא נוכחות והקשבה ולא עצות מהירות או משפטים שממעיטים בתחושותיו. בראיון שנערך בטיים בנושא, מומחים מדגישים כי חיבור רגשי חשוב יותר מניסיון לתקן את המצב.
משפטים כמו "תירגע", "אין מה להילחץ" או "אתה מגזים" עלולים לגרום לאדם להרגיש שלא מבינים אותו ואף להחריף את תחושותיו. במקום זאת, כדאי להציע נוכחות תומכת, למשל: "אני רואה שאתה מפחד כרגע, אפשר לשבת איתך" או "זה נשמע באמת קשה - רוצה לשתף מה עובר לך בראש". ניסוחים כאלה יוצרים תחושת ביטחון ופותחים פתח לשיחה כנה.
המומחים ממליצים להימנע מאמירות שמנסות להמעיט בערך החוויה כמו "הכל יהיה בסדר" או "לפחות זה לא נורא יותר". עדיף לעודד שיחה פתוחה על האפשרויות: מה התסריט הגרוע ביותר, מה הטוב ביותר, ומה הסביר - כך האדם מקבל תחושת שליטה. גם משפטים בסגנון "תהיה חיובי" עלולים להרחיק, בעוד אמירה כמו "התגובות שלך מובנות בהתחשב במה שעברת" מעניקה לגיטימציה ומפחיתה תחושת בדידות.
אז מה לא לומר לאדם עם חרדה?
"זה סתם, תירגע" - מתעלם מהקושי ואינו מציע מענה אמיתי.
"אין מה להילחץ" - ממעיט בערך התחושות ומעביר מסר שאין לגיטימציה לרגש.
"אתה מגזים" - משדר שיפוטיות וחוסר הבנה.
"הכל יהיה בסדר" - הבטחה כללית שעלולה להרגיש ריקה.
"לפחות זה לא נורא יותר" - משווה ומקטין את החוויה האישית.
"תהיה חיובי" - מוסיף לחץ ומייצר תחושת כישלון אם האדם לא מצליח.
ומה כן לומר במקום?
"אני רואה שאתה מפחד כרגע, אפשר לשבת איתך?" - משדר נוכחות וביטחון.
"זה נשמע באמת קשה – רוצה לשתף מה עובר לך בראש?" - פותח ערוץ לשיחה.
"התגובות שלך מובנות בהתחשב במה שעברת" - נותן לגיטימציה לרגש.
"בוא נדבר על מה יכול לקרות – הכי גרוע, הכי טוב ומה סביר" – יוצר תחושת שליטה.
בסופו של דבר, התמיכה המשמעותית ביותר באדם עם חרדה אינה מגיעה ממילים גדולות או פתרונות מהירים, אלא מהיכולת להישאר לצדו, להקשיב באמת ולשדר לו שהוא לא לבד. גם אם לא יודעים בדיוק מה לומר, עצם הנוכחות, הסבלנות והאכפתיות יכולים להיות ההבדל בין תחושת בדידות לבין תחושת ביטחון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו