מי אמר שאסור לפחד? החרדה היא לגיטימית

פעמים רבות בימים האחרונים אני שומעת אנשים שקוראים לאנשים אחרים להירגע ולא להיות בחרדה. 

קראתי אפילו באחד הפוסטים בפייסבוק ש"אם המלחמה לא תהרוג אותנו החרדה תעשה זאת..."

במשך שנים אני מבקשת מאנשים לא לשפוט אחרים על פי מידת הלחץ והחרדה שלהם כי אין בכך כל הגיון. כולנו אנשים שונים, עם אישיות מגוונת ומורכבת באופן אחר, תוצר של בית גידול שונה וחוויות אחרות בחיים.

מצבי האי ודאות, ובוודאי כמו כזה שאנו נמצאים בעיצומו, מעלים רגשות מבולבלים, מתח גדול ותחושת חוסר אונים שאין ביכולותינו לשלוט במצב. 

אצל אנשים שהנטייה המוקדמת שלהם היא חוסר יכולת לחיות עם עמימות ,אי ודאות ופתרונות שאינם שחור לבן, מצב כזה מכניס גורם לחץ נוסף שמעלה משקעים מורכבים ורמת חרדה גבוהה.

מי אמר שאסור לנו לפחד? 

במשך שנים החברה הישראלית ,ולא רק היא, ראתה בדברור רגשות של לחץ ומצוקה - חולשה.

המסר שהועבר אלינו שעלינו להיות תמיד חזקים ולהראות חוסן, כי אסור להראות קושי ומצוקה. המחשבה של מה אחרים יגידו ואיך יתפסו אותנו והראייה ההרואית שאנחנו עם שמתמודד עם הכול ולאחר שאנשים עברו קשיים שאינם ניתנים בכלל לתפיסה כמו בזמן השואה ושרדו מלחמות עקובות מדם, אובדנים ותקופות רעב, ונוכל להיות חסינים וחזקים בפני כל אויב ומשבר.

במצב כזה אנשים התקשו ופחדו להגיד שנים שקשה, כואב, מפחיד ושהם הם חשים מצוקה בשעת משבר זוגי, כלכלי, בריאותי, הורי, אובדן ומשברים נוספים.

ההסתרות הללו גרמו פעמים לקריסה פיזית ונפשית שיכולה הייתה להימנע אם הם היו מושיטים יד לעזרה ומבטאים את הקשיים שהם חשים.  

מותר לנו לדברר שקשה לנו ולחוש מצוקה וכשאנשים אחרים שיפוטיים וביקורתיים כלפי ה״היסטריה״ וחוסר היכולת לניהול רגשות של אנשים אחרים, הם צריכים לזכור שכל אחד מביע קושי בצורה שונה ובעוד חלק מהאנשים עסוקים ב doing או בהימנעות או הכחשת התחושות וזה עוזר להם להתמודד, חלקם מבטאים רגשות חרדה ולחץ באופן מוחצן יותר, כשלכל אחד סגנון התמודדות משלו. 

הביקורת הציבורית עלולה לפגוע באנשים שיסתירו את הקשיים ובשעת צורך לא ירגישו נוח לפנות לעזרה. אף אחד מאתנו גם לא יודע איזה טריגר לחץ יוציא גם ממנו תגובות מצוקה דומות ולכן אל לנו לבקר ולשפוט. 

להיות זהירים גם עם הילדים

שנים הראיה החינוכית נעה בין שתי גישות קיצוניות - האחת להסתיר מהילדים קשיים ובעיות ולהימנע לדבר כלל על האירוע המשברי והשנייה לשתף את הילד בכל הקשיים עד הפיכתו במקרה קיצון לילד הורי. 

הפתרון המאוזן הוא להציג לילד שיש קושי (הם הרי יודעים ומרגישים הכול), אבל שהקושי בטיפול, ונעשה ניסיון משמעותי לפתור את המשבר. התחושה הזו שההורים משקפים מציאות ברורה, ומשחררים את הילד מניסיון למצוא פתרונות מאפשרת להם לחוש ביטחון רב יותר ובעיקר ידיעה שדואגים להם ולהפחית את תחושת המצוקה וחוסר האונים. במקרי הצורך הם ידבררו את הפחדים ונוכל לעזור להם לתמלל את התחושות. 

תנו לכל בן אדם את החירות בעת כל משבר להביע מצוקה וחרדה כי הרי אין טבעי הוא שאנחנו מרגישים בעת כזו שלווה ורוגע - ובמידת הצורך תמכו באנשים שקשה להם יותר עם מידה של אמפתיה ורגישות ולא בחוסר סובלנות וזלזול . 

ד״ר קרן אור חן היא חברת סגל בכיר בבית הספר לעבודה סוציאלית וראש המרכז הקליני האוניברסיטאי הבין תחומי באוניברסיטת חיפה