הסיבה שבגללה אי אפשר להפסיק לנשנש בממ״ד גם כשאתם כבר שבעים

מחקר חדש מאוניברסיטת איסט אנגליה מסביר למה חלקנו מבלים את רוב היום במעבר מהממ"ד אל המטבח ובחזרה, גם אם אכלנו לשבוע: נתק מהותי בין תחושת השובע לבין הרצון להמשיך לאכול. לפי תוצאות המחקר, שפורסם בכתב העת Appetite, מעגלי התגמול במוח ממשיכים להגיב בעוצמהלמזוןגם אחרי ארוחה משביעה.

החוקרים בדקו 76 מתנדבים בעזרת משחק למידה מבוסס תגמול עם מזונות שונים תוך רישום פעילות המוח באמצעות בדיקת אא"ג. כל משתתף אכל לאחר מכן ארוחה של מזון שעליו קיבל תגמול במשימה עד שלא היו עוד רעבים. הם דיווחו שאינם משתוקקים עוד לאותו מזון והראו כי אינם מייחסים לו עוד ערך במשימה.

ובכל זאת, הפעילות החשמלית באזורים במוח הקשורים לתגמול נותרה חזקה כאשר הוצגו להם תמונות של אותו מזון. המוח לא הפחית את מידת התגמוליות הנתפסת של המזון גם כאשר הקיבה הייתה מלאה, לפי EurekAlert.

החוקר הראשי, ד"ר תומס סמברוק, תיאר דפוס שבו מערכת התגמול של המוח אינה מקבלת הוראות מאותות השובע הפנימיים. לדבריו, הרצון לנשנש לאחר ארוחה אינו פשוט כישלון של כוח הרצון. הצוות מאפיין זאת כמתכון עצבי לאכילת-יתר. המוח ממשיך לייצר תגובות תגמול מעצם ראיית פריטים מעוררי תיאבון, מה שמקשה להתנגד לנשנושים גם כאשר אין צורך פיזיולוגי לאכול.

שבעים אבל ממשיכים

המחקר בדק עוד האם ניתן להסביר את פעילות התגמול המתמשכת הזו בהבדלים בשליטה עצמית, אך לא נמצא קשר, לפי News-Medical.net. אפילו משתתפים בעלי שליטה עצמית חזקה לא היו מוגנים מפני התגובות המושרשות של המוח לרמזי מזון נלמדים.

דבר זה מחזק את הרעיון שהתגובות לרמזים הללו יכולות לפעול כהרגלים אוטומטיים ולא כבחירות מודעות. ההשלכות חורגות מעבר להתנהגות האישית אל הסביבות שבהן אנשים נעים מדי יום.

החוקרים מציינים שהעלייה בהשמנת היתר בחברה המערבית אינה ניתנת לייחוס למאפיינים אישיותיים בלבד. בסביבות עתירות מזון הרוויות בדימויים, פרסום ומניעים מודרניים אחרים, רמזים חיצוניים יכולים לעקוף את ויסות התיאבון הטבעי ולעורר ישירות את מנגנוני העונג והתגמול במוח.

דבר זה מסייע להסביר מדוע רבים מתקשים לשמור על משקל תקין. כאשר מזון מוצג בעקביות כמקור לסיפוק ולעונג ולא פשוט כאנרגיה, תגובות מותנות יכולות לגבור על הבקרים הפנימיים שלרוב מסייעים לווסת את הצריכה.

המוח נגד הקיבה

העבודה ממקמת את מגפת השמנת היתר הנוכחית בתוך נתק רחב יותר בין מנגנוני הבקרה הטבעיים של הגוף לבין סביבה שתוכננה להשאיר גירויים מעוררי תיאבון כל העת לעין. ממצאי המחקר מרמזים שרמזים הקשורים לתגמולים מן העבר יכולים להמשיך לעורר תגובות עצביות חזקות ללא תלות ברעב. דפוסים אלה יכולים לחזק אכילת-יתר גם כאשר צורכי האנרגיה כבר מולאו.

בתוך מסגרת זו, חוויות יומיומיות כגון השתוקקותלשוקולדבזמן מסוים מוצגות לא כמעידות אלא כמצב שבו הגוף מזהה מולקולה שהוא רוצה ומשגר אות לחפש אותה. ילדים עשויים להיות פגיעים במיוחד בנוף זה. הם מצוידים פחות ממבוגרים לעקוף רמזי שובע חסרים ולכן מועדים יותר לאכילת-יתר של חטיפים.

בעת שהעוסקים באסטרטגיית בריאות הציבור מחפשים דרכים להתמודד עם העלייה בשיעורי ההשמנה, ממצאים אלה מדגישים את מגבלותיהן של אסטרטגיות המתמקדות אך ורק בריסון אישי תוך הותרת סביבת המזון הרוויה ברמזים ללא שינוי.

אם המנגנון העיצבי המעריך תגמולים ממשיך לפעול בעוצמה בתגובה לתמונות מעוררות תיאבון ולקישורים נלמדים גם לאחר שאדם שבע פיזית, ייתכן שיש לעצב מדיניות והתערבויות שיטפלו בנוכחותם המתמדת ובעיצובם של הרמזים לא פחות מאשר בבחירה האישית.