מנשנשים בלי סוף בממ״ד? המדריך לאכילה רגשית בזמן חירום

מי מאיתנו לא אוהב מתוק. זה חלק מאיתנו ממש ברמה הביולוגית. הטעם המתוק מאותת למוח על אנרגיה זמינה, על משהו נעים, על נחמה. אבל בפורים זה מרגיש שהדברים יוצאים קצת מפרופורציה. הצפה שלממתקים, חטיפים,שוקולדיםוסוכריות בכל מקום. והפעם, בתוך מציאות של מלחמה, אזעקות, שיבושי שגרה ולחץ מתמשך, ההצפה הזו מרגישה גדולה אפילו יותר.

הורים רבים מוצאים את עצמם מודאגים ותוהים כיצד נכון להתמודד עם כל הדברים שכבר יש בבית. האם להסתיר? להגביל? להשליך חלק מהדברים בשקט? אחרים תוהים האם דווקא עכשיו, כשיש כל כך הרבה מתח, כדאי לאפשר חופש מוחלט. כמו בהרבה תחומים בהורות – התשובה נמצאת איפשהו באמצע.

למה דווקא עכשיו המתוק מושך יותר?

בזמן סטרס הגוף מפריש הורמונים כמו קורטיזול ואדרנלין. הם מכינים אותנו להתמודד עם איום, אבל גם מגבירים חשק לפחמימות ולמתוק שמהווים אנרגיה זמינה.

בנוסף, ילדים וגם מבוגרים, מחפשים באופן טבעי משהו שמרגיע, שמווסת, שמייצר תחושת שליטה בתוך חוסר הוודאות. מתוק עושה את זה מהר. בתקופה ביטחונית מתוחה, זה אפילו בולט יותר. פחות שגרה, יותר מסכים, פחות פעילות גופנית, יותר מתח בבית. כל אלה עשויים להגביר אכילה של מתוק.

ומה עם ויסות עצמי?

פה חשוב לעצור רגע. ילדים צעירים לא נולדים עם ויסות עצמי מפותח, ובוודאי לא סביב קערת שוקולדים או חטיפים. ויסות זו מיומנות שמתפתחת בתוך קשר ובתוך סביבה יציבה, ומשתנה בין ילד לילד בהתאם לטמפרמנט ולרגישויות שלו. היכולת לעצור, לדחות סיפוק, להקשיב לשובע ואף להבין את ההשלכות השונות מתפתחת בהדרגה לאורך הילדות וההתבגרות.

יש ילדים שהיכולת הזו מתפתחת אצלם מהר יותר, ויש כאלה שזקוקים ליותר תיווך. במיוחד בתקופות של סטרס, גם הוויסות הקיים נחלש. ילדים עייפים, דרוכים או מוצפים יתקשו עוד יותר לעצור ליד ערימת ממתקים (גם אם הם בארון). ולכן האחריות לאיזון היא לא שלהם, היא שלנו ההורים. לא כדי לשלוט, לא כדי להעניש, אלא כדי להחזיק עבורם מסגרת. דווקא עכשיו כשהעולם בחוץ פחות יציב, הגבולות בבית הם עוגן.

אז מה עושים בפועל?

קודם כול עוצרים ונושמים. בדיוק כאן נכנס המודל של אלין סאטר עלחלוקת האחריות באכילה. האחריות של ההורה היא על מה נכנס הביתה, מתי אוכלים ואיפה. האחריות של הילד היא על אם וכמה הוא אוכל מתוך מה שמוגש. כן, גם אם מדובר בממתקים. זה לא ויתור על גבולות, זה גבול שממוקם נכון. אנחנו מנהלים את הסביבה, הם לומדים להקשיב לעצמם בתוכה.

יצירת שגרה תזונתית מסייעת ליציבות רגשית. בתקופה שבה מערכת החינוך משתנה, יש אזעקות, ויש חוסר ודאות ארוחות מסודרות הן לא רק עניין תזונתי. הן מסר שאומר יש סדר, יש רצף, יש מבוגר שמחזיק את המצב. השתדלו כמה שאפשר להקפיד על ארוחות בזמנים יחסית קבועים, שילוב של חלבון, פחמימה וסיבים תזונתיים, שתייה מספקת ושינה טובה ככל האפשר. כל אלה מפחיתים צורך בנשנוש מתמיד ומאזנים גם את הגוף וגם את הרגש.

פרופורציות זה הכל בחיים

ולגבי הממתקים אין צורך לזרוק הכול, ואין צורך להעמיד את הילדים במבחן כוח רצון בלתי אפשרי. אם יש לכם נוהג ברור בבית לגבי אכילת ממתקים וחטיפים, בחנו האם הוא מתאים לזמן הזה. במידה וכן אפשר להמשיך כרגיל.

אם אין לכם שגרה כזו אז קודם כל מורידים לחץ. יש ממתקים. הם לא הולכים להיעלם. אפשר לשבת יחד מול משלוחי המנות המוכנים או מול מה שחשבנו לתת, לבחור כמות שמתאימה לימים הקרובים בהתאם לערכים של הבית, ולהחליט מה עושים עם השאר. לא כהחרמה אלא כניהול.

אחר כך קובעים מסגרת ברורה של כמה ממתקים, איפה ומתי. ממתק כחלק מארוחה או בזמן קבוע ביום. לא כפרס, לא כתנאי לסיום צלחת, ולא ככלי משמעתי. אני אפילו ממליצה לשים את הממתק על השולחן יחד עם שאר האוכל. כשהוא נוכח בצורה רגילה, הוא מאבד מההילה שלו. הילד לומד שהוא שם, שהוא לא עומד להילקח, ושהוא יכול לבחור.

וזה בדיוק החיבור בין ויסות עצמי לאחריות הורית. אנחנו לא מצפים מהילד לנהל את עצמו לבד מול שפע. אנחנו יוצרים מסגרת צפויה, ובתוכה הוא מתרגל בחירה. כשהגבול ברור, רגוע ועקבי הוא מתקבל הרבה יותר בקלות.

לסיכום, דווקא בתקופה ביטחונית לא יציבה, הילדים שלנו זקוקים להורים שמובילים באיזון ולא בקיצוניות. להורים שמבינים את הביולוגיה, את הרגש ואת המציאות, ומחזיקים מסגרת רגועה וברורה בתוך כל מה שקורה מסביב. לפעמים זה אומר לקבוע זמן לממתק. לפעמים זה אומר לשבת יחד לארוחה בלי מסכים, ולפעמים זה פשוט לעצור כדי לנשום יחד ולהזכיר לעצמנו ולהם שאנחנו כאן. כי גם כשהמצב בחוץ חסר שליטה, בתוך הבית שלנו אפשר לייצר יציבות, ביטחון ואיזון.

הכותבת היא דיאטנית קלינית מומחית לתזונת ילדיםולהפרעות אכילהבמכבי שירותי בריאות, מחוז הדרום