עצרו את נטפליקס עכשיו: המגמה החדשה שמשגעת את עולם הסדרות

בעידן שבו כולם מתגאים בכמה מהר הם סיימו את העונה החדשה של "הלוטוס הלבן" או "פולאאוט", קמה תנועה חדשה - סטינג' ווצ'ינג (Stinge Watching) - "צפייה קמצנית" בתרגום חופשי. לא, זה לא עוד טרנד חולף, אלא כמעט מהפכה שקטה שמחזירה את הצפייה בטלוויזיה לקצב האנושי, זה שמאפשר לעכל, להרהר ובעיקר להרגיש.

סטינג' ווצ'ינג הוא בדיוק ההפך מהבינג' ווצ'ינג (Binge Watching) שכולנו התרגלנו אליו בעשור האחרון. במקום לטרוף עונה שלמה בטנטרום צריכה בלתי נשלט בסופ"ש אחד ולשכוח ממנה עד יום ראשון, הסטינג'ר בוחר לעצור, להסתפק בפרק אחד בכל פעם, לפעמים אפילו פעם בשבוע, ולהפוך כל פרק לאירוע בפני עצמו. זו לא התענות עצמית, אלא בחירה מודעת - להחזיר את השליטה לידיים שלנו, להפסיק להיות עבדים לאלגוריתם של ענקיות הסטרימינג שמבקש שנלחץ על "הבא" שוב ושוב, ולהתחיל ליהנות מהדרך ולא רק מהסיום.

איך הכל התחיל

המונח סטינג' ווצ'ינג הופיע לראשונה ברשת במילון האלטרנטיבי Urban Dictionary כבר בשנת 2021, אבל רק בתחילת 2024 הוא קיבל חיים של ממש, אחרי שהבלוגר האמריקאי המפורסם ג'ייסון קוטקה כתב עליו פוסט שהפך לוויראלי. קוטקה תיאר איך הוא עצמו התחיל לצפות בסדרות בקצב איטי, כמעט הפוך מהאינסטינקט המודרני, וגילה שההנאה שלו מהסדרות רק גדלה.

במקום לסיים עונה ביום, הוא מצא את עצמו חושב על הדמויות, מדבר עליהן עם חברים ומחכה באמת לפרק הבא - ממש כמו בימים שלפני הסטרימינג, כשכולנו היינו מחכים שבוע שלם לפרק חדש של "סיינפלד" או "חברים" (ובשנים מאוחרות יותר סדרות קאלט של רשתות איכות כמו HBO עם תוכניות כמו "עמוק באדמה", "הסופרנוס", "דם אמיתי" - ומעל כולן "משחקי הכס"). וזו לא רק נוסטלגיה - יש בזה משהו עמוק יותר, כמעט תרפויטי.

ד"ר פמלה רוטלג', פסיכולוגית מדיה, הסבירה בראיון למגזין טיים שדווקא הציפייה וההמתנה הן אלה שמגבירות את ההנאה. כשאנחנו "בולעים" עונה שלמה ברצף, איננו מספיקים לעכל את מה שראינו ולא נותנים למוח זמן לעבד את העלילה, הדמויות והרגשות. סטינג' ווצ'ינג הוא סיפוק מתעכב - כמו לאכול ארוחה טובה לאט במקום לבלוע אותה בחיפזון.

ומה יש לענקיות הסטרימינג להגיד בנושא?

המהפכה הזו לא נשארה רק אצל הצופים. גם שירותי הסטרימינג עצמם הבינו את הכוח של שחרור איטי. נטפליקס, שהייתה הראשונה לשחרר עונות שלמות בבת אחת, התחילה בשנים האחרונות לפצל עונות ולשחרר חצי עונה ואז להמתין כמה שבועות. דיסני+ ואפל TV הלכו צעד קדימה וחזרו למודל הקלאסי של פרק בשבוע - והקהל? דווקא אוהב את זה.

סדרות כמו "יורשים", "האחרונים מבינינו", "אנדור", "ניתוק", "רק רוצחים בבניין", "ברידג'רטון" ו"הלוטוס הלבן" הפכו לשיחת היום בדיוק בזכות הקצב הזה. כל פרק הופך לאירוע, כולם מדברים עליו, מנתחים, מתווכחים, מחכים יחד. זה יוצר תחושה של קהילה, של חוויה משותפת - משהו שחסר בעידן הבינג' שבו כל אחד צופה בקצב שלו ואף אחד לא יודע איפה השני נמצא.

גם מבחינת יוצרי הסדרות יש ערך אמיתי בהאטה: הם זוכים לראות את היצירה שלהם חיה ונושמת לאורך זמן, מככבת בדיונים ובתיאוריות מעריצים ומעוררת מעורבות רגשית שלא מתפוגגת אחרי לילה אחד. הם הבינו שלגרום לאנשים לחכות זה בעצם רעיון מבריק.

אבל יש כאן גם אינטרס כלכלי ברור. פעם היה אינטרס "לשפוך" כמה שיותר תוכן כמה שיותר מהר; היום מבינים שצריך למתוח את החוויה, להחזיק את המנויים ולמנוע ביטולים. כשסדרה נמשכת על פני חודשים, המנויים נשארים, ההייפ נשמר והדיונים ברשת לא נגמרים אחרי יומיים - שלא לדבר על כך שזה חוסך בהוצאות הפקה (למה לצלם 10 פרקים כשאתה יכול לשחרר 3 ולראות מה קורה).

זה טוב לעסקים, אבל גם טוב לנו הצופים, כי בסופו של דבר כשאנחנו רואים פחות אנחנו מרגישים יותר. כל פרק מקבל משקל וכל טוויסט הופך לדרמה אמיתית ולא סתם לעוד רגע ברצף בלתי נגמר של תוכן.

מה הצופים מרוויחים?

הסטינג' ווצ'ינג הוא לא רק שיטה לצפייה אלא כמעט פילוסופיית חיים. בעולם שבו הכל זמין מיד, ההמתנה הפכה למותרות. מי שמסוגל להאט, לעצור, לבחור לא למהר - מרוויח חוויה עמוקה ומשמעותית יותר. זה נכון בטלוויזיה וזה נכון גם בחיים עצמם.

סטינג' ווצ'ינג הוא גם סוג של מרד קטן נגד תרבות הדחיפות  (Joy Of Missing Out) FOMO - אותו פחד להחמיץ שמאפיין את העידן הדיגיטלי. במקום לרדוף אחרי כל סדרה חדשה, אפשר להרגיש JOMO (Joy Of Missing Out) - שמחה בלהחמיץ, בלבחור להאט, בלתת לעצמך זמן לעכל.

למה פחות זה יותר?

הדבר היפה הוא שסטינג' ווצ'ינג לא דורש מאמץ, אלא דווקא ויתור - ויתור על הדחף לסיים מהר, ויתור על הרצון להיות תמיד בעניינים, ויתור על הצורך לדעת הכל כל הזמן. במקומו נכנסת סקרנות בריאה, ציפייה אמיתית והנאה שמחזיקה מעמד הרבה אחרי שהכתוביות נגמרות.

מה שהופך את "הצפייה בצמצום" למהפכנית היא האירוניה המושלמת: בעידן שבו הכל זמין מיד, דווקא ההמתנה הפכה למותרות, כאמור. זה כמו לרכוש טלפון חדש ולהחליט להשתמש בו רק שעה ביום - סוג של מרד בורגני.

עבור דור שגדל על סיפוקים מיידיים, צפייה בקצב איטי אינה רק צריכת תוכן, אלא סוג של מדיטציה. זו ההצהרה האולטימטיבית ש"יש לי שליטה על הטכנולוגיה, לא להיפך".

בעולם שבו שירותי הסטרימינג מתרבים כמו עדכוני פרטיות שאף אחד לא קורא, המותרות האמיתיות הן לא לצפות בהכל, אלא לראות פחות ולהרגיש יותר. אבל האם מדובר ב"מוות" של צפייה בולמוסית? עדיין לא. המהפכה האמיתית היא ביכולת הבחירה - אקוסיסטם טלוויזיוני שמאפשר גם בופה של כל מה שאפשר לאכול וגם תפריטי טעימות בני שבע מנות עם קצב מכוון.

אז בפעם הבאה שנטפליקס שואלת אם אתם עדיין צופים, תרגישו חופשי להגיד לה "לא, תודה". תנו לסדרה שלכם זמן לנשום, תנו לעצמכם זמן להתגעגע, ותגלו שהצפייה הופכת שוב למשהו ששווה לחכות לו.