"ביקור התזמורת" הוא מתנה שלא מפסיקה לתת. מה שהתחיל כסרט (של הבמאי ערן קולירין) וגרף שמונה פרסי אופיר, עובד למחזמר שהועלה תחילה באוף ברודוואי, וזכה אף הוא בפרסים: פרסי Drama Critics’ Circle, Lucille Lortel ו-Outer Critics Circle עבור המחזמר הטוב ביותר. אחר כך, לאור ההצלחה שלו, הוא גם עבר מאוף ברודוואי לרק 'ברודוואי', וזכה בשורת פרסים בינלאומיים נוספים: לא פחות מעשרה פרסי טוני ופרס הגראמי עבור האלבום התיאטרלי הטוב ביותר.
ואז, אחרי ההצלחה בצפון אמריקה - שם גם שיחק ששון גבאי, הגיעה גם המקבילה האירופית: ווסטאנד, בלונדון. אלא שהסיבוב בבירה הבריטית כבר היה קרוב יותר לנקודת המוצא: כיכבו בו אז אלון אבוטבול ז"ל ומירי מסיקה. והנה הושלם המסע, וממש כמו שבסוף המחזמר, מוצאת תזמורת המשטרה של אלכסנדריה את הדרך לפתח תקווה, גם מירי מסיקה מההפקה הלונדונית, וששון גבאי מההפקה הניו יורקית מצאו את עצמם מול קהל שיכול להבין את הניואנסים של ביקור התזמורת, של עיירת המדבר הנידחת, של הדמויות, של הישראליות ושל המזרח התיכון - ב"היכל שלמה" בתל אביב.
מה שעבור בריטי או אמריקאי הוא עוד עלילה נחמדה מעוטרת במוזיקה מופלאה, הוא החיים שלנו. מה שבשבילם הוא עלילתי הוא עבורינו "תיעודי". ובאמת, אי אפשר לצפות במחזמר הזה ולא לתהות מה חשבו האמריקאים והבריטים שצפו בו בקהל. הם הבינו בכלל את הקטע? את העברית/ערבית/אנגלית? אבל הי, 10 פרסי טוני - לא משקרים. כשזה טוב, זה טוב. תהייה נוספת שעלתה לי, עסקה בתמימות - שאפיינה את העידן שקדם לשבעה באוקטובר. האם היום, אחרי מה שקרה, סיטואציה כזאת - מדומיינת או לא, הייתה יכולה להתרחש בכלל? האם היו מזמינים את תזמורת המשטרה של אלכסנדריה להופיע במרכז לתרבות ערבית בישראל? האם בכלל היה מרכז כזה? אם היו טועים בדרך, אישה מקומית היתה רוצה להכניס אותם לביתה?
למי שלא מצוי בפרטים - סיפור המסגרת סובב סביב תזמורת מצרית רשמית שמוזמנת להופיע במרכז לתרבות ערב בפתח תקווה. אלא שאי הבנה מובילה אותם לעיירה מדברית נידחת בשם בית התקווה. בעיירה דמויות שונות, ובמפגש אישי עם חברי התזמורת שנאלצים להעביר ב"בית התקווה" את הלילה, מתגלים סיפורים נסתרים שעולים מעל לפני השטח.
בהפקה הישראלית משתתפים כאמור, ששון גבאי בתפקיד תאופיק - מנצח התזמורת (שגילם את הדמות גם בסרט). כאשר מגיעה התזמורת לבית התקווה הוא מתחבר לדינה, אישה מקומית שאפשר להגדיר כ"טיפוס" אותה מגלמת מירי מסיקה. הניסיון של מסיקה בווסטאנד הוכיח את עצמו, כי היא הצליחה להשיל מעצמה את ה'מירי מסיקאיות' והפכה לדינה. יכולות השירה המופלאות שלה כמובן נוכחות על הבמה, אבל זאת לגמרי 'דינה' ששרה ולא מסיקה. ובכלל זה קאסט ששר ומנגן באופן מופלא. בכל זאת - מדובר בתזמורת, אבל לא היו כאן פשרות, לא שחקנים שעושים כאילו הם מנגנים, ולא נגנים שמשחקים צולע. אלא ממש החבילה כולה: כמו בברודוואי, כמו בווסטאנד.
מי שמגלם את חאלד, נגן החצוצרה השרמנטי שמתעקש לשאול כל נערה דרומית אם היא מכירה את צ'ט בייקר, הוא אמיר חורי - שממלא את האולם בכריזמה גם כשהוא שותק. חליפה נאטור, שבדומה לששון גבאי משחק גם הוא את אותה הדמות שגילם בסרט המקורי, עושה עבודה מדהימה. שמות בולטים נוספים הם אדם גבאי - דור ההמשך לאביו ששון, שמגלם את פאפי, סער בדישי בתפקיד אברום, ואפילו השחקן שיר סייג שמגלם דמות שאין לה שם אלא "בחור שעומד ליד הטלפון" - שר מצויין. ועוד עובדת טריווייה שריגשה אותי מאד: כאמל, נגן הכינור הוא סמיר שוקרי האגדי ("רונה שלי, רונה").
View this post on Instagram
אבל צריך להגיד משהו על המעבר מסרט למחזמר. עבור כל יצירה זה מעבר לא פשוט. מה שעובד בקולנוע לא תמיד עובד על הבמה ולהפך. ולכן צריך לעשות התאמות. וניכר שבעיבוד אכן נעשו התאמות, אם כי הקצב היה עדיין יותר דומה לקצב קולנועי: שתיקות, פאוזות, רגעים דרמטיים, והייתה תחושה שאולי צריך למהר קצת את ההתרחשות על הבמה. ומצד שני, אולי ה"בעיה" היא אצלינו, הקהל הישראלי, שנורא ממהר, חסר סבלנות ובלחץ כל הזמן. אולי אפשר היה לקבל מברודוואי ומווסטאנד, לצד ההפקה גם את אורך הרוח שיש לקהל שם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו