אלון אבוטבול היה כוכב נדיר בשמי התרבות הישראלית, אבל לפני הכל הוא היה אמן

הקולנוע הישראלי אמנם לא הצמיח מתוכו כוכבים רבים. אבל אלון אבוטבול  - שהלך לעולמו בגיל 60 - ללא ספק היה אחד הגדולים, המוכשרים והכריזמטיים שבהם. מהרגע שפרץ למסך בראשית שנות השמונים, ניתן היה להבחין שמדובר בשחקן ישראלי מזן חדש ואחר. המצלמה אהבה אותו והיטיבה עם תווי פניו הייחודיים, ותוך זמן קצר הוא כבר התייצב לצד דן תורן ושרון אלכסנדר בחזית הנערית-גברית של הקולנוע המקומי.

אבל אבוטבול מעולם לא היה מעוניין ליפול אל תוך תבנית או קטגוריה מסוימת וזה היה ניכר בבחירת התפקידים שלו - הוא תמיד גיוון ותמיד חיפש אתגרים. לא עניין אותו לחזור על עצמו שוב ושוב ולא הרתיע אותו להציג צדדים פחות מחמיאים או לגלם דמויות חריגות (ע"ע "בר 51" של עמוס גוטמן).

המראה הים תיכוני, החיוך הכובש וסגנון המשחק הטבעי והלא מתאמץ שבו התהדר סידרו לו הזדמנויות בחו"ל כבר בשלב מוקדם מאוד של הקריירה. וכך, בזמן שבנה לעצמו שם בארץ בזכות תפקידיו בסרטים ישראליים קלאסיים כמו "שתי אצבעות מצידון", של אלי כהן, ו"אחד משלנו", של האחים ברבש (שבשניהם גילם חיילים), אבוטבול גם החל לצבור לעצמו ניסיון בינלאומי משמעותי בהפקות ענק כמו "רמבו 3" לצד סילבסטר סטאלון.

בתוך כך, הוא אף פעם לא חשש לקחת סיכונים או לעבוד עם יוצרים בתחילת דרכם, ותמיד היה נראה שהצד האמנותי והיצירתי של המקצוע מעניין אותו הרבה יותר מהצד העסקי.

בשנות התשעים והאלפיים אבוטבול הלך והרחיב את הרפרטואר ואת היכולות שלו, גם בישראל וגם מעבר לים, והפך באופן רשמי לאחד מגדולי השחקנים הישראליים בכל הזמנים. הוא אף פעם לא עשה מכך עניין, כמובן. לא הייתה לו שום בעיה לשלב בין סרטי פולחן הזויים ודלי תקציב כמו "הכוכב הכחול" של גור בנטביץ', ו"חמש דקות בהליכה", של איתי לב, לבין הפקות גדולות ומסחריות יותר, כמו "לילסדה", של שמי זרחין, "האסונות של נינה", של שבי גביזון, "בופור", של יוסף סידר ו"שבעה", של רונית ושלומי אלקבץ, לדוגמה. הוא קיפץ ביניהם באגביות ובקלילות, תוך כדי שהוא מוסיף לכולם את אותו טאץ' ייחודי, אמביוולנטי ובלתי ניתן לחיקוי שאפיין את נוכחותו על המסך.

לצד שיאים מקצועיים מובהקים, כמו עבודתו המפעימה בסדרה המופתית "שבתות וחגים" של רני בלייר, ארי פולמן ואורי סיון, שאולי תיזכר (בצדק) כדבר הטוב ביותר שעשה, אבוטבול גם המשיך לעשות חיל מעבר לים בשוברי קופות הוליוודיים דוגמת "מינכן" של סטיבן ספילברג, "גוף ההוכחות" של רידלי סקוט, ו"עלייתו של האביר האפל" של כריסטופר נולאן. גם את זה תמיד עשה בצניעות ומבלי להוציא את הדברים מפרופורציה - למרות שלהוציא את גל גדות, קשה לחשוב על שחקנים ישראלים רבים שרשמו לעצמם הצלחה הוליוודית מרשימה ועקבית יותר.

לא כל הסרטים הישראליים והבינלאומיים שבהם אבוטבול השתתף היו טובים. חלקם היו רעים ממש. אבל לא זכורה לי אפילו הופעה אחת שלו שהייתה לא מוצלחת. אפילו תפקיד המשנה הקטן שעשה ב"המסדר", סרט אקשן טראשי עם ז'אן קלוד ואן דאם שצולם בסמטאות העיר העתיקה בירושלים, זכור לי לטובה.

למרות שלא הפסיק להיות שחקן פעיל ועסוק - גם בארץ וגם בחו"ל - בעשור האחרון לחייו היה נראה שאבוטבול קצת נעלם מהמסך ושהתפקידים המעניינים והמאתגרים שמוצעים לו הולכים ומתמעטים. במקום להתלונן על כך, השקיע את מרצו ואת כשרונו בתפקידים שכן הוצעו לו ושוב החל להרחיב את אופקיו היצירתיים. הוא הגיח לתפקיד פצפון ב"טווין פיקס: השיבה", של דיוויד לינץ'. הוא החליף את ששון גבאי בהפקה האירופית של המחזמר "ביקור התזמורת". הוא החל לעשות מוזיקה. מעט לפני מותו גם צילם את הסרט "כשעננים נופלים". עוד היה לו הרבה מה לתת.

זכיתי לפגוש את אבוטבול פעם אחת, כשהייתי בתחילת דרכי כמבקר קולנוע. זה היה בראשית שנות האלפיים, קצת לאחר יציאת הסרט "מרס תורכי" של עודד דוידוף – סרט ישראלי שמאוד אהבתי שבו אבוטבול עשה תפקיד משנה מצחיק מאוד.

אזרתי אומץ וניגשתי אליו, החמאתי לו על הופעתו בסרט ושאלתי אותו למה הוא לא עושה יותר סרטים. הוא כל כך טוב בזה, הרי. "אני עושה דברים אחרים", הוא ענה לי בחיוך ספק מתנצל, והחל מיד לספר על הפרוזה שהוא כותב ועל כל מיני פרויקטים יצירתיים אחרים שהוא מעוניין לעשות. אלון אבוטבול אולי היה אחד השחקנים הטובים ביותר שהיו לנו כאן. אבל לפני הכל, במהלך אותה שיחה קצרה איתו הבנתי: הוא קודם כל היה אמן.