ששון גבאי: "הכאב הוא חלק ממני"

ביום שני שעבר התיישבתי לראות שוב את "ביקור התזמורת", שעד אמצע החודש עוד אפשר למצוא אותו בנטפליקס. סרט שגם בצפייה בפעם המי־יודע־כמה הוא מסעיר ביופי שלו, באהבת האדם על הטוב והמג'ויף שבו. ושוב מענג הריקוד המדויק של אנסמבל שחקנים יוצא דופן, שבאיפוק שלהם יש כל כך הרבה מורכבות, ומענג ההומור שערן קולירין, שכתב וביים, יודע לארוג בתוך כל אלה. יוצר מחונן, מאהב גדול של מוזיקה, בעיקר זו המצרית, שמעוררת אצלי סערה מענגת בבטן.

כשהגיעה הסצנה שבה דינה, היא רונית אלקבץ, בעלת בית קפה, ותאופיק, הוא ששון גבאי, מפקד תזמורת המשטרה של אלכסנדריה, חוזרים מבילוי במרכז המסחרי של בית תקווה, עיירה שכוחה באמצע שום מקום, שאליה נקלעה התזמורת בטעות - התחלתי לבכות.

בתנועת מפתח מתחרטת, דינה עוצרת רגע לפני שתפתח את דלת הבניין ומספרת לו איך פעם, כשהיתה קטנה, בימי שישי אחר הצהריים הרחובות בישראל היו ריקים כי כולם היו מול הטלוויזיה, רואים סרט מצרי בערבית. ואיך היא ואחותה ביחד עם אמא היו בוכות את החיים. "כולנו היינו מאוהבות בעומר שריף. מאוהבות באהבה", היא מספרת עמוק לתוך העיניים הנבוכות שלו, "ואני חושבת שאולי הלילה יכולנו לחיות את זה שוב, לאהוב אהבה גדולה במילים גדולות בערבית - יא חביבי, יא רוחי, יא עומרי".

בכיתי כי איך זה שרונית איננה וכי התגעגעתי לאמא שלי ולימי שישי שבהם הקיבוץ היה נשאר מחוץ לדלת הבית של ההורים. כל העולם התכנס למסך בשחור־לבן, ושתינו היינו שותות תה שהיה בו מהמתוק של סוכר ומהמר של עלי שיבא. ובכיתי על הארץ הזו, שבה גם מי שסבתא שלו שרה לו אל־והאב לפני השינה, בז עכשיו לערבית, שלא ירגישו כמה הוא פוחד ממנה.

למחרת, כשחצינו את הכביש מביכורי העתים למסעדת "קאב קם", שם הוא הציע שנקיים את הראיון, אמרתי לששון גבאי שאולי, אם היו ממשיכים להקרין סרטים בערבית משהו פה היה נראה אחרת, ואיך זה שלא רואים עליו שעברו כבר 19 שנים מאז צולם הסרט.

"במפרצים רואים", הוא חייך וליטף לעצמו את הראש שעברו בו כל כך הרבה יצירות לתפארת הארץ, ועכשיו חולקים בו מקום "סונטת קרויצר", המוזיקה של בטהובן, המילים של טולסטוי, שגבאי עיבד ביחד עם מיכאל טפליצקי שגם ביים. הפקה שעלתה במקור עם התזמורת הקאמרית ועכשיו היא ממשיכה לרוץ עם פסנתר וכינור, בדיוק כמו שבטהובן כתב במקור.

שאר המקום מוקדש לריענון הטקסטים של איתמר מוזס, מי שעומד מאחורי העיבוד של "ביקור התזמורת" למחזמר, זה שעלה באוף ברודוויי ב־2016, בבימויו של דייוויד קרומר. טוני שלהוב לוהק לתפקיד תאופיק וקתרינה לנק לתפקיד דינה. ההצלחה היתה מטורפת וביוני 2018 זכה בעשרה פרסי טוני. באותה השנה, כששלהוב נדרש לענייניו, ששון נקרא למלא את מקומו.

"האמת היא שהמפיק נפגש איתי עוד ב־2010, כבר אז הוא היה חם על זה", הוא נזכר. "זה היה נראה לי הדבר הכי מטורף בעולם והכי אידיוטי, כי זה סרט כזה עדין, כל כך שברירי. איך אפשר לעשות מזה מיוזיקל?! אמרתי לו כן, אבל חשבתי שזה סתם, שלא באמת יקרה עם זה משהו".

850 פעם הופיע ששון עם המיוזיקל בברודוויי ובשני סיבובי ההופעות שאליהם יצא אחר כך ברחבי ארה"ב, שנה לפני הקורונה ועוד שנה אחרי. שש פרטנריות התחלפו לצידו. בהפקה שעתידה לעלות בארץ בחודש ינואר השנה מככבת לצידו מירי מסיקה, מי שהופיעה לצד אלון אבוטבול, אהוב ליבו של ששון, בהפקה הלונדונית של המחזמר.

אלון, שכל כך הרבה פעמים חשבו שיש ביניהם קשר משפחתי. אלון שהלב המרהיב שלו עצר באחת בקיץ האחרון. "ראיתי אותו על הבמה מגלם את תאופיק, הוא עשה את זה נפלא", אומר ששון.

"מבנה של ברודוויי"

כשנכנסתי למרתף ביכורי העתים, שם התחילו החזרות, לא רציתי שייגמר. שלא יעברו השעתיים, שאוכל להישאר עוד בחלל הזה שמרגיש כמו מקלט מכל בעתות השעה שמנחית על הראש העולם שבחוץ. ערן קולירין, פעם ראשונה בתיאטרון, הוא שמביים, לפי דיוויד קרומר.

"כל המבנה הוא של ברודוויי", מסביר ששון. "התפאורה, העמדת הסצנות, הטקסט שהוא באנגלית ובערבית, אבל הוא עושה את הקטנות שלו בתוך זה, וכל הקטנות שלו מקסימות. הוא עובד בפנים, בדברים העדינים, האישיים. במאי נפלא שיש בו יושר ורגישות. תמיד הוא היה כזה. אם מישהו עצבני, הוא קולט את זה ברגע גם בלי שנאמרה איזו מילה".

אנסמבל מופלא, מתנהל בשקט, ויש בו חסדים קטנים של מוזיקה, סימוני הקול של מסיקה, האצבעות של מיכאל עייש על הדרבוקה, אפילו הזמזום שבוקע מהגרון של ח'ליפה נאטור מנגן לי את הבוקר. איזה שחקן, כמה כוח ושקט.

"אני ותאופיק זה מסע בלתי נגמר, מסע נפלא שהתחיל ב־2007 כשיצא הסרט, שבהרבה מובנים שינה לי את החיים", אומר ששון ועוצר את הדיבור כשמישהו מפעיל איזה שואב בקרבת מקום, שחלילה לא יאבדו המילים שלהן הוא עושה כבוד גדול. "ב־2007 יצאנו עם הסרט וזכינו בקאן, אחר כך בעוד פסטיבלים, גם בטוקיו. ואז גם היו לי פניות מחו"ל וכל מיני כאלה. הקריירה שלי היתה טובה כל הזמן, מתחילת הדרך התעקשתי לבחור את שנכון לי, אבל זה, וסליחה שאני מדבר על עצמי, מין סוג של כתר שנתנו לי ונהיה בינלאומי. אם קודם היו אנשים שזיהו אותי בחו"ל מתפקיד שעשיתי ברמבו 3 לפני למעלה מ־35 שנה, עכשיו זיהו אותי עם זה".

וכשאני שואלת איך שומרים על רעננות בקשר, הוא אומר ש"כל הצגה היתה בשבילי חוויה חדשה. הקהל שבא היום לא מעניין אותו מה היה אתמול. הוא רוצה לעבור חוויה, והדרך היחידה שזה לא יהפוך לטכני ושאתה לא תסבול היא לחיות מחדש. אז גם אתה נהנה ואתה גם מגלה כל הזמן דברים, ניואנסים קטנים שאולי רק אתה יודע לזהות. אתה מגלה דברים גם אחרי 200 הצגות. בקומדיה פתאום אתה שומע צחוק במקום שלא היה אף פעם, כי סוף־סוף אמרת את זה נכון.

"זה תהליך מעניין ומורכב ואני כל כך אוהב אותו. הוא כל כך ממלא אותי, זה כל כך החיים שלי. אני אף פעם לא מקטר על העבודה, לא מקטר על נסיעות, גם כשהייתי נוסע הרבה. עכשיו אין לי כל כך סבלנות לעלות על ואן, כי בשנים האחרונות יצאתי מזה, וכשאתה יוצא מזה, נורא קשה לחזור".

"אני אף פעם לא לועג לדמות שאני מגלם. תמיד אחפש איך להצדיק אותה. גם כשעשיתי פארסות תמיד הגנתי על הדמות. אף פעם לא הסכמתי למכור בדיחה על חשבונה. זה גם לא עובד טוב, זה לוחץ. זה יכול לעבור, אבל זו לא אמנות"

טפיחה על הבטן

סרטים, סדרות, פסטיבלים, ערבי הוקרה, כבר שמונה שנים הקריירה שלו מתנהלת ברובה מחוץ לישראל. "קוגל", צולם בבלגיה, "בתי אהובתי" של איתן גרין בגאורגיה ובפריז, "טהרן" באתונה. באביב האחרון טס עם "חמדה" של שמי זרחין לפסטיבל קולנוע ישראלי בניו יורק. כבר היה בדרך לחזור לארץ אבל לאיראנים היו תוכניות אחרות, וששון, כמו שהוא, טס לצילומי סדרה באתונה שאותה מביים ניר ברגמן. רק ששם התחילו מהומות אנטי־ישראליות, והוא שוב מצא את עצמו על מטוס, הפעם למנצ'סטר, לשם הועבר הסט. "ככה שלושה שבועות באוויר. נהניתי מזה. אני אוהב את התחושה של לא פה לא שם. יש בזה איזשהו חופש. חוץ מאנטיגונה שעשיתי בבית לסין, כל הזמן הייתי און אנד אוף".

אין לו שיטה קבועה לפענח תפקיד, אבל עם תאופיק הוא אומר ש"עוד בשלב הקריאה של הסינופסיס על מנצח תזמורת שהוא יותר מבוגר מאחרים, שעבר עליו משהו בחיים, זה קרה בטאק! הרגשתי אותו".

כמו בזוגיות ככה במשחק, השוואות הן הזמנה לחורבן. ובכל זאת, אני שואלת אם יש בו מקום לספוג הערות חדשות על הדמות ועל מה שהוא צריך לעשות?

"נכון שאני מכיר את הדמות, מכיר את הסיטואציות ואת הטקסט, אבל אני אף פעם לא נכנס עם הרגשה של יודע הכל מראש. למשל, היום ערן ביקש להוסיף את הטפיחה על הבטן, ואני חשבתי שלא יכול להיות שתאופיק יעשה מעצמו צחוק, ופתאום כשעשיתי את זה בצורה עדינה, זה כן עבד. אני אוהב את תאופיק, יש לי כבוד אליו, הוא אציל נפש. בפנים יש לו כבוד עצמי והוא נורא פורמליסט ונכנע למוסכמות.

"אני אף פעם לא לועג לדמות שאני מגלם. תמיד אחפש איך להצדיק אותה. גם כשעשיתי פארסות תמיד הגנתי על הדמות. אף פעם לא הסכמתי למכור בדיחה על חשבונה. זה גם לא עובד טוב, זה לוחץ. זה יכול לעבור, אבל זו לא אמנות.

"תמיד הייתי כל כך מעורב, הגנתי על הדמות. הגבול נורא עדין ואתה יכול לעבור אותו בשנייה. עם השנים אתה יותר צולף יותר, פחות מזייף. פחות מראה. אתה מוותר על צחוק מסוים בקהל לטובת הגנה על הדמות.

"לכל מדיום, לכל ז'אנר של תיאטרון, יש איזו חוקיות משלו. בפארסות אתה אומר 'רגע, זה מוגזם', אבל אם אתה מצדיק את זה, אם אתה מאמין - זה יעבוד. למזלי, וזה באמת למזלי, טעמתי מהכל. מהדרמה, דרך הטרגדיה ועד הפארסה, הקומדיה והסאטירה. לכל דבר כזה צריך לבוא אחרת".

"בסביבות גיל 10 השתתפתי בבית הספר במערכון שאני לא זוכר בדיוק על מה הוא היה, רק ששיחקתי מוכר עיתונים, ופתאום הרגשתי בטוח, חופשי. דג שהיה על היבשה וזרקו אותו למים. הייתי הולך להצגות עם זהרירה חריפאי, יוסף כרמון, חיים טופול. כל הנשמה שלי היתה על הבמה. היתה לי פנטזיה מטורפת שיום אחד גם אני אהיה עליה"

אני מסתכלת על הפנים האלה, של שחקן שספק אם אי־פעם היה פה מישהו כמוהו שמסוגל לבצע מנעד תפקידים כזה. שככל שמתקדם מפלס חייו ככה גם עולה סחרחרת הקריירה שלו, ומייד קופצת לי השאלה המתבקשת לגבי היחסים שלו עם ספורט. "אני בעיקר אוהב ללכת", הוא עונה, "נגיד מפה לרמת אביב, שזה בטח משהו כמו שעה או יותר, אני חוזר ברגל".

לכתוב ולביים הוא אומר שלא מעניין אותו. שאין לו סבלנות להסביר, שאחרי רגע היה נשבר ואומר לשחקן שיעשה מה שהוא מבין. בבית גבאי, שתי המלאכות האלה שייכות לאדם, הבן, שזמן קצר אחרי הפריצה שלו ב"הנערים" לוהק לסיבוב ההופעות של "ביקור התזמורת" בארה"ב. עכשיו גם הוא חלק מצוות השחקנים המופלא הזה, אבל היה חייב לרוץ למגזין הצהריים היומי שהוא מגיש בגלי צה"ל.

"קח! זה אמא הכינה", מוציא ששון סנדוויץ' מהתיק שביחד איתו יוצא ממנו האבא. אחרי זה יגיד לי שכשהמפיקים באמריקה הודיעו לו שאדם עשה אודישן מצוין והוא יצורף לטור ביבשת, היתה לו פנטזיה בראש איך הוא והילד שלו יוצאים לבלות יחד אחרי ההצגות. אב ובנו מחוף לחוף, 25 מדינות, אבל אדם "התחבר עם הצעירים ואני לא רציתי להתעלק. חינך אותי".

כשאני שואלת איך צמח אצלו בבית כזה שחקן ובמאי בלי שיטבע במים העמוקים שהם אבא שלו, הוא עונה ש"אני לא טיפוס שחושב שהוא יודע יותר טוב. לא מפריז בהערות, והוא גם לא נותן לי. שיחקנו יחד ב'תוצרת הארץ', סדרה שתצא בקרוב, ביים אותה גורי אלפי המתוק. בסט אצלו יצא שהערתי משהו בקטנה. עם ביקור התזמורת לא התערבתי לו. גם לא בתהליך הקבלה. אני כל כך מעריך אותו, הוא שחקן נפלא בעיניי. כזה שיכול לעשות הרבה דברים".

"הפסטה של אבא"

חמישה ילדים וחמישה נכדים יש לששון, שבנובמבר האחרון מלאו לו 78. שלושת הגדולים נולדו מנישואיו הראשונים למימי ברעם. ראדי (51) הוא מורה לטאי־צ'י שחי בקיבוץ צרעה, נועה (47), היא מעצבת גרפית שחיה בעין הים ותמר אהובתי, בת 41, חיה ברומא, עובדת בשדות הסיוע ההומניטרי. "ראדי הפך אותי לאבא קצת אחרי גיל 26, התפתחתי כאבא, כאדם וכשחקן במקביל ולפעמים זה דיסוננס", הוא אומר, ומוסיף "עם שני הקטנים אני חושב שכבר הייתי יותר בשל. אני מקווה".

מנישואיו השניים לדפנה חלף, אשת חינוך, סופרת ילדים ותסריטאית, נולדו אדם שהיום הוא בן 27 ושנתיים אחריו אורי, המרהיב בבחורים, ששם את כל תשוקתו ביצירת מטבחים.

35 שנה הם יחד, הוא ודפנה שצעירה ממנו ב־12 שנים, "ועדיין מבררים את היחסים", הוא צוחק. נפגשו ברחוב. הוא הלך לקנות דירה, היא שרק חזרה אז לארץ משנים בארה"ב, היתה בדרך לקנות מקרר. היתה ביניהם היכרות מוקדמת מאיזה בילוי עם חברים משותפים, והיא שאלה אם הוא זוכר אותה. "בטח", ענה לה, אפילו שהיה ברור שאין לו מושג, אבל מצא חן בעיניה שהציע לה להיפגש והוא יכין לה פסטה.

"הפסטה של אבא", קוראים למנה שהובטחה לפני 35 שנה ומעולם לא בושלה. "קשה לבשל על ידה", הוא אומר, "היא בשלנית מופלאה". 15 שנה הוא לא נוגע בבשר, אבל כשדפנה מכינה טבית הוא לא עומד בפני העוף שלה.

כשהיה ברור שהרומן מסתער אל עבר העתיד, חיים טופול, שהיה ידיד המשפחה של דפנה, יעץ לה שתפעל בשלבים. שקודם תגיד לאבא שלה שיש לה חבר, שבפגישה הבאה תספר שהוא גרוש, בזו שתגיע אחרי תוסיף שיש לו שלושה ילדים, ובזו שאחרי שמדובר בעיראקי, ורק בסוף, אחרי שיעכל את כל אלה, תספר שהוא שחקן.

גם אמא שלו נזימה, או אמירה, תלוי את מי שואלים, לא ממש השתגעה כשהבן שלה בא אליה אחרי השחרור וסיפר לה שהחליט ללכת ללמוד משחק. זה היה צבי, אחיו הבכור, ששכנע אותה ש"אם זה מה שהוא רוצה, שיהיה שחקן", וששון נרשם ללימודים באוניברסיטת תל אביב.

"היא אהבה תיאטרון ואהבה אותי, היתה הולכת רק להצגות שלי, תמיד מביאה איתה פיתה עם אוכל. בהתחלה זה הביך אותי, לפעמים אפילו קצת עצבן, אבל אחרי זה הייתי מחכה לזה", הוא אומר ושולף תמונה שלה. אישה חייכנית לבושה טיפ־טופ. "את הכל היא תפרה בעצמה לעצמה.אישה שמחה עם כוחות, שהיתה יכולה לתקשר עם אישה משכילה בת 80 וגם עם איזו בת עשרה. אהבה אנשים, הם סקרנו אותה".

עפיפונים בשמי בגדד

ששון היה בן 3 כשהמשפחה עלתה ארצה מעיראק במסגרת מבצע עזרא ונחמיה ב־1951. הצעיר מבין ארבעת הבנים לבית גבאי. התיישבו בחיפה שם, בשכונת הדר, חיכתה להם דירה קטנה שאבא השכיל לקנות מבעוד מועד.

זה לא היה בית שהחמיר בקיום מצוות, עם השנים אפילו הקידוש בליל שישי נעלם מהריטואל המשפחתי, וכשששון הגיע למצוות הודיע לאבא ולאמא שהוא לא עולה לתורה. הם זרמו איתו, ובמקום קיימו לו איזה טקס על גג הבית. סבא שלו הניח לו תפילין, שיהיה משהו בכל זאת, כי לא נעים.

"הייתי אז בשומר הצעיר. הקן היה לא רחוק מהבית, במקום שבו היום פועלת ישיבה", הוא אומר, מוסיף שהיה כיף אדיר. פעולות, שירים, מדורות, סוציאליזם, צ'ה גווארה שתפס אז את המקום של סטלין, האדום שהכזיב. אבל כל אלה לא יכלו לריקודים ולאופנועים שהציעה החברה הסלונית. בגיל 16 עזב, אפילו ש"עד היום אני בקשר עם החבר'ה מהגרעין שהמשיכו אחר כך לקיבוץ שובל בנגב. הרבה מהנטיות השמאלניות שלי, שהיום הן הפכו למילה גסה, מגיעות משם. אחוות העמים, היחס לאחר".

אתה אדם פוליטי?

"אני אנושי, מתייחס לאנשים כאל בני אדם, לא חשוב מי הם או מה הם. כולנו רוצים, בצ'אנס הקצר שניתן לנו, לחיות. אני בעד הסדר עם הפלשתינים על בסיס הכרה הדדית, הסכם של שלום. יש איזו נטייה להגיד שאנחנו מיוחדים, יותר טובים מאחרים. אני גאה בהיותי יהודי וישראלי, אבל אני לא חושב שאני יותר טוב ממישהו אחר.

"לכיכר החטופים השתדלתי להגיע כמה שיותר, פעם אחת אפילו החלפתי את ליאור אשכנזי, שהוא חבר טוב שלי, בהנחיה של הטקס. אני מעריץ אותו על החלק שהוא מילא במחאות האלה. היה לי חשוב לתמוך במשפחות ולהפעיל לחץ על הממשלה, וכשהחטופים חזרו וסיפרו שהמחאות האלה נתנו להם כוח, זה שימח אותי ממש".

"הפכו למילה גסה"

חלק מדפים ביומן חייו של אדם נכתבים מזיכרונות של אחרים. תיאורי יומיום, ריחות ומראות שהציעו את עריסת חייו עוד לפני שהונח בה כשהגיח לעולם, ולששון עמדו המילים של צבי, אחיו הבכור, איש משרד החוץ ומחבר "מבגדד לנתיבי הדיפלומטיה", ספר זיכרונות אוטוביוגרפי שסוקר את מסע חייו מילדותו בבגדד שבעיראק, דרך העלייה של המשפחה לישראל ושירותו כדיפלומט.

צבי היה בן 13 כשעזבו את עיראק וממנו שמע ששון על שיעורי שחייה בחידקל, על ערוגות הפרחים המנקדות בצבעים את כרי הדשא של פארק אל־סעדון, שם בילתה המשפחה בשבתות של חורף. על לילות הקיץ, אז עלו בני הבית לישון על הגג, לקושש קצת רוח שתלטף את בעירת העור. שם נתחי לפת ושאר ירקות הוחמצו בתוך כדי חרס ועליו נפרסו מגשי ענק שבהם מיץ עגבניות הופך בחסדי השמש לרכז שיצבע בארגמן מתוק גם את סירי החורף. ממנו שמע על עפיפונים רוקדים בשמי בגדד ועל הימים שבהם המילה ציונות נאמרה בלחש, מאחורי דלתות סגורות.

אבא משה, שבעיראק היה סוחר בדים, פתח מכולת במרחק הליכה מהבית, שם ששון היה שומע עברית שבורה בשלל לחנים. מבטא רומני, פרסי, מרוקאי ויידישאי. מוזיקת עולים חדשים שנספגה אצל הילד שהיה, והיתה לחלק מארגז הכלים של השחקן הווירטואוזי שגדל להיות. זה שמקדיש ימים ארוכים לדיוק מבטאים. מקליט את עצמו ומקשיב וחוזר חלילה, עד שירגיש חופשי ומשוחרר בתוך מרחבי השפה שצורכת הדמות - אם זה היידיש של נועם, הפרסית של ניסן "האוח", שהוא סוכן מוסד ומשפץ רהיטים איראני, או הערבית המצרית של מנצח תזמורת מאלכסנדריה שלרגע תתפתה לערבית העיראקית, שפת אביו ואמו. רק את המבטא שהיה לאבא שלו כשדיבר אנגלית הצמיד לתאופיק.

"ההתאהבות הראשונה"

יש אנשים שרואים בפנים שלהם את הילד שהיו, אצל ששון רואים אותו בהליכה הביישנית, המכונסת, שמדי פעם צצה מתוך ההליכות שהוא מסגל לדמויות שהוא מגלם. ב"קריוקי" היא מככבת, בעיקר בכל פעם שהוא מתקרב נבוך לליאור אשכנזי, השכן הסוער שמסעיר את חייו.

אפילו אצל יחי, המאפיונר שהוא מגלם ב"מנגן ושר", היא צצה בסצנות ספציפיות, מתוך ההליכה הקשוחה של הדמות. כמה פחדתי ממנו שם. מאז שהייתי ילדה קטנה, נהמת האריה, הדריכות שהיא מייצרת, מפחידה אותי הרבה יותר מהשאגה עצמה. ששון, שחקן שזוהר בבניית המתח והמורכבות ברגע שלפני המימוש המלא, מחזיק את יחי שלו, כמעט לאורך כל הסדרה, באזורי הנהמה.

לא מצליחה לדמיין אותך כילד שעולה על כיסא ומתחיל לשיר לאורחים.

"את צודקת. הייתי ילד שכותב שירים ומקריא אותם לצבי בזמן שהוא היה מתגלח, והוא היה מעיר לי כל מיני, מתקן את החרוזים. הערצתי אותו. למדתי לנגן על מנדולינה כי צבי ניגן כינור, אבל אז התיישבו לי עליה וזה נגמר. לפני כמה שנים אדם ואורי קנו לי ליומולדת מנדולינה חדשה, אבל בינתיים לא מצאתי את הדרך חזרה", הוא מחייך.

"מתישהו בסביבות גיל 10 השתתפתי בבית הספר באיזה מערכון שאני לא זוכר בדיוק על מה הוא היה, רק ששיחקתי מוכר עיתונים, ופתאום הרגשתי בטוח, חופשי. דג שהיה על היבשה וזרקו אותו למים. זו היתה ההתאהבות הראשונה.

"נצמדתי לתסכיתי רדיו שהיו החינוך התיאטרלי הראשון. הייתי תולעת ספרים, קראתי ספרות והמון מחזות, הייתי הולך לראות הצגות בתיאטרון חיפה, שם הופיעו שם יופי של שחקנים כמו זהרירה חריפאי, יוסף כרמון, חיים טופול. כל הנשמה שלי היתה על הבמה. היתה לי פנטזיה מטורפת שיום אחד גם אני אהיה עליה.

"כשהתגייסתי רציתי ללכת ללהקה צבאית, אבל לא קיבלו אותי. גם לצנחנים לא, כי נולדתי עם איזה רשרוש בלב. בסוף גייסו אותי למצ"ח, שם שירת גם אילן רונן, ופתאום מצאתי מישהו שגם אוהב תיאטרון. ידעתי שאני מכור למשחק ורוצה להיות שחקן, אבל התביישתי לספר את זה, כי כאילו מה, להיות שחקן עכשיו? אז בדרך כלל שמרתי את זה לעצמי. אמרתי, מקסימום אלך ללמוד פסיכולוגיה אם לא אהיה מספיק טוב".

"ישבנו באוטובוס מצריפין, ופתאום, בעיתון שקורא זה שעל ידי, אני רואה כותרת שנרצח בעל מכולת בחיפה, ומתחת היה כתוב 'משה גבאי נרצח על ידי לקוח שלו'. אני זוכר שחטפתי מהאיש את העיתון ואני רואה את חבר שלי ומבין שכנראה כולם ידעו, אבל לא סיפרו לי"

ואז הגיע ינואר 68'. המפקד בבסיס אמר לששון שהוא חייב לנסוע הביתה כי אבא שלו חולה, ושהוא שולח איתו חבר שילווה אותו. "זה היה לי קצת מוזר, כי אבא שלי היה אדם בריא ומה פתאום שולחים חבר?", הוא נושם את הזיכרון וממשיך. "ישבנו מאחורה באוטובוס מצריפין, ופתאום, בעיתון שקורא זה שעל ידי, אני רואה כותרת שנרצח בעל מכולת בחיפה, ומתחת, באותיות קצת יותר קטנות, היה כתוב 'משה גבאי נרצח על ידי לקוח שלו'. זה היה נורא, אני זוכר שחטפתי מהאיש את העיתון ואני רואה את חבר שלי ומבין שכנראה כולם ידעו, אבל לא סיפרו לי.

"הגעתי הביתה, צבי פתח לי את הדלת ובקול מרוסק שאל 'שמעת?'. ככה זה נודע לי וזה מלווה את החיים, את המשפחה, את הכל. שנים גם לא דיברתי על זה. היתה כאילו גם קצת בושה. הכרתי את הרוצח ואת המשפחה שלו מאז שהיה בן 14".

בגיליון "הצופה", שם סוקרו פסק הדין ופרטי החקירה, נכתב שמשה גבאי נתקל ברוצח באותו יום, שכנראה נעלב כשגבאי אמר לו שהוא צריך לכסות חוב של 60 לירות שהצטבר במכולת. באותו ערב חזר האיש למכולת עם מוט ברזל מוסתר במעיל, וכשמשה עלה להביא משהו מהסולם, רצח אותו במכות, נעל את הדלת וברח.

"הוא היה אז בן 68, אני היום בן 78", נאנח ששון חישובי יתמות, "אחרי זה רצינו למכור את המכולת, אבל ידענו שאם נמכור אותה סגורה הערך שלה יירד, אז קיבלתי חופשת שחרור מהצבא לכמה חודשים, ואמא ואני החזקנו אותה עד שמכרנו ואמא עברה לרמת גן, קרוב למשפחה שלה. ב־2010 היא הלכה לעולמה".

כשאני שואלת אם אף פעם לא בא חשבון עם הערבים, כי מי שרצח את אבא שלו יצא מביניהם, הוא עונה מייד ש"אפילו לא באינסטינקט. ראיתי בו חלאת המין האנושי, אבל לרגע לא בגלל שהוא ערבי. הוא קיבל מאסר עולם, ואחרי כמה שנים הוא התאבד בכלא ואני זוכר שהיתה בי איזו הקלה. הטריד אותי מה יהיה כשיקצרו את תקופת המאסר שלו. בין האחים דיברנו על מה נעשה אם נראה אותו ברחוב. זה הטריד אותי נורא. כשהוא התאבד ירד ממני איזה עול של אחריות".

"אוסף של קווצ'לאך"

הכרתי את ששון ב־2004, כששיחקנו ב"חדר מלחמה", הוא קצין מודיעין ואני הדוברת של יחידה שיאיר לפיד, התסריטאי, תפר במיוחד. משהו שמשלב בין שב"כ למוסד. כשהמצלמה היתה על ששון, רוני קיי הבמאית היתה קוראת לכל השחקנים למוניטור, לראות וירטואוז בעבודה.

כבר שנים שהיא פרופסור מן המניין בבית הספר לקולנוע באוניברסיטת NYU, ואיתה ישב לכוס קפה כשהגיע הטלפון מהארץ.

"זה היה שבוע או עשרה ימים אחרי שהתחלתי לשחק בברודוויי, ועל הקו היה פרדי, אחי. הוא אמר לי 'זה צבי'. שהוא חלה. בקיצור, היה לו סרטן, כנראה בלבלב. אפילו לא הספיקו לאבחן, כל כך מהר זה קרה. תוך חודש הוא נפטר. משהו כזה.

"אמרתי למפיק תשמע, אחי, ככה וככה. סידרתי שאוכל לנסוע להלוויה ואחרי יומיים לחזור, ואז דפנה אמרה לי, אתה יכול לנסוע. הכל מסודר, הכל בסדר. עכשיו תשאל את עצמך אם אתה רוצה באמת לנסוע, ואיך אתה תרגיש כלפי הדבר, כי זה יהיה מטורף. זו היתה החלטה קשה. דיברתי עם האחים וגם עם אשתו והחלטתי שלא לנסוע. חשבתי שאיכשהו מן אללה צבי לא רצה שאפרד ממנו ככה, כשהוא יורד לתוך הקבר".

הפעם האחרונה שראה אותו היתה כשבא להיפרד ממנו לפני הנסיעה לניו יורק. "הוא ירד ללוות אותי לאוטו, ופתאום אמר לי 'אני אוהב אותך'. וזה היה תלוש מהקונטקסט. לא הבנתי למה הוא אומר לי את זה. הוא כנראה ידע או הרגיש".

ביקשתי שיראה לי תמונה שלהם כשהיו ילדים, וכשהוא גולל את הדרך אליה בטלפון, חשבתי על האח הגדול הזה, שבגיל כל כך צעיר ראה באמת את אחיו הקטן. שעמד שם בשבילו כשרצה ללמוד משחק, לא כמו שלושת האחים הגדולים שהיתה להם משכורת קבועה שבאה עם עבודה רצינית. ואז, כמעט בלי שהתכוונתי, שאלתי אותו אם הוא חושב שבלי צבי לא היה לנו את ששון גבאי. "היה, אבל בטוח שהוא היה משהו אחר", הוא עונה.

"הלב זה אוסף של קווצ'לאך", אומר נוחעם שטיסל לליבי, הבת שלו. "הכאב הוא חלק ממני", אומר לי ששון, "כמו השמחות והאושר, הגירושין, הנישואין. אכזבות, אנחנו נעלבים, מצליחים, פוגעים בנו, אנחנו פוגעים. הכל נספג ומוצא את עצמו כך או אחרת בתוך הדמויות שאנחנו מגלמים".