דיוויד באלדאצ'י שייך לקבוצה קטנה מאוד של סופרי־על, שמפרסמים באופן שוטף, שנה אחר שנה, ספרים מעולים שהופכים בן־רגע לרבי מכר עולמיים. באלדאצ'י, שהספר הראשון שלו ראה אור בשנת 1996, פרסם עד היום 53 מותחנים וגם ספרים לקוראים צעירים, שמכרו במצטבר כ־150 מיליון עותקים, וקצב הכתיבה הממוצע שלו מדהים: כמעט שני ספרים בשנה, שחלקם עובדו גם למסך הגדול או הקטן.
את הראיון אנו מקיימים בשיחת זום, לרגל צאתו לאור בעברית של "עיר החלומות", שראה אור בארה"ב לפני שלוש שנים. אלא שבאלדאצ'י בכלל נמצא בימים אלו בעיצומו של מסע לקידום ספרו החדש, "Nash Falls".
במסעות מסוג זה הוא עובר מעיירה לעיירה, נפגש עם קוראים בחנויות ספרים, מרצה, משוחח, חותם על ספריו. כשסיפר שהוא בדיוק במסע בין ערים, תהיתי מה גורם לסופר שמכר כבר כ־150 מיליון ספרים לכתת את רגליו בין חנויות.
"כמו ברוב העולם, שיעור הקריאה בארה"ב יורד", הוא מספר לי, "ואני מרגיש חובה להילחם בכך. אם אני ועמיתיי הסופרים לא נהיה בשטח, לא נערוך פגישות בחנויות ספרים, לא נקיים אירועים ספרותיים שבהם יש מפגש בלתי אמצעי של הסופרים עם קוראיהם - חלק גדול מהחנויות ייסגרו. בזכות המפגשים האלה, חנויות ספרים יכולות להרוויח ולהישאר בעסקים.
"אם לא אטול בכך חלק, לא אעמוד במחויבות שלי לאקוסיסטם של עולם הספרים שאני חלק ממנו, והמערכת תגווע. זה מה שיקרה אם כולנו נאמר 'שיזדיינו כולם', ושאנחנו לא צריכים את זה כדי שיקראו את הספרים. חצי מחנויות הספרים במדינה יפשטו את הרגל וייסגרו.
"מעולם לא ראיתי משהו טוב שיצא מחרם תרבותי. אתה לא יכול להחרים אנשים כי אתה לא מסכים איתם. הדרך הזו לא מקדמת דבר. בחרמות ובצנזורה לא בונים הסכמות. ככה רק בונים חומות ומחמירים את המצב. מעולם לא תמכתי בכך"
"אני באמת מאמין שאם כל אחד בארצי היה קורא בהיקף סביר, היינו יכולים להיפטר מרוב העוני, מהפשע, מאי־הצדק החברתי. כי כל התופעות האלה קשורות לבערות. וזה לא רק בארץ שלי. אתה ואני מדברים כי הקוראים בישראל חשובים לי, אני לא מבחין בין שווקים גדולים לקטנים. כל הקוראים חשובים. אנשים מבזבזים יותר מדי זמן בטלפונים, וזה פשוט הורס את הרקמה התרבותית. זה מעציב אותי מאוד.
"וגם, כסופר אני נמצא רוב הזמן בבדידות, כך שנחמד לי לצאת ולדבר עם קוראים. זה העולם שלי. אני אוהב לצאת לשטח, להיות בקשר עם אנשים, לחתום על ספריהם, להצטלם איתם, לגרום להם להרגיש טוב".
מתפתח אורגנית
איך מצליחים לכתוב כמעט שני ספרים בשנה? זו תפוקה עצומה שקשה לדמיין אותה.
"זה התחיל כשהייתי ילד. כתבתי להנאתי, על דברים שעניינו אותי. לא בהכרח ידעתי עליהם הרבה, אבל רציתי ללמוד עליהם. ובכל מקרה, כתיבה היא מה שאני עושה. כשאני לא כותב, אני ממש לא במיטבי. כשאני מסיים לכתוב ספר, אני לא מרגיש שאני יכול לקחת חופשה של כמה חודשים. תמיד חשוב לי הספר הבא. זה מה שדוחף אותי.
"אתמול בלילה חזרתי למלון ממפגש עם קוראים. אני מסתובב עכשיו עם רעיון לספר חדש, אז עד 1:00 בלילה כתבתי את 4,000 המילים הראשונות. הייתי מאוד נלהב, רציתי לכתוב את מה שהיה לי בראש. לכתוב עכשיו. ככה אני עובד".
ויש לך צוות? אני מדמיין צוות של עשרות תחקירנים מאחוריך.
"את כל התחקירים אני עושה בעצמי. אני לא רוצה שמשהו יחצוץ ביני לבין המחקר שלי. אני לא רוצה פרשנויות של אחרים, או להסתמך על מה שהם ראו או קראו או שמעו ממישהו. אני הולך בעצמי למקומות שעליהם אני כותב. אני מקבל השראה מהנוכחות שלי שם, מלדבר עם אנשים, מדברים שאני רואה בעיניים ושם אליהם לב. אם מישהו אחר היה עושה את זה, הייתי מאבד את כל החוויה הזו".
"אם סופרים יאמרו שהם לא צריכים את מסעות הקידום - חצי מחנויות הספרים יפשטו את הרגל וייסגרו. אני באמת מאמין שאם כל אחד בארצי היה קורא בהיקף סביר, היינו יכולים להיפטר מרוב העוני, מהפשע, מאי־הצדק החברתי"
"עיר החלומות" (הוצאת מודן), ספרו החדש שיוצא בישראל, מתרחש בלוס אנג'לס של תחילת שנות ה־50, ומוביל אותו החוקר הפרטי אלוסיוס (אל) ארצ'ר. "השנה היא 1953, עוד לא נולדתי", הוא אומר, "אבל קראתי הרבה ספרים על התקופה. מצאתי ביוטיוב סרטים שצולמו באותו זמן. ראיתי סרט שצילם מישהו שנסע במכונית פתוחה בסטריפ בלאס וגאס. עברתי על הסרט הזה תמונה אחרי תמונה, בהילוך איטי. כתבתי הרבה מאוד הערות על החנויות שהיו שם, מה האנשים לבשו, בתי הקזינו, המכוניות שנסעו בכביש. הסטריפ עוד לא היה בנוי לחלוטין, חלקו עדיין היה מדבר. מצאתי מפה ישנה של לוס אנג'לס, והרגשתי שמצאתי מטמון זהב. למדתי אותה, כל רחוב, איך הם נשזרים זה בזה. מרתק אותי למצוא מידע בספרים, ברשת, בסיורים בשטח".
ואתה כותב על פי מתווה שהכנת מראש? יש לך תוכנית כשאתה ניגש לכתיבה?
"אם אתה כותב מתווה, זה כמעט כמו להגיד 'אני עוד לא רוצה לכתוב את הספר'. זה כמו לבעוט בפחית במורד הרחוב. נגיד שאני כותב מתווה של 15 עמודים, אז אני מרגיש טוב עם עצמי ולא כותב את הספר בפועל. אני רוצה לקפוץ ישר למים העמוקים, להכיר את הדמויות שלי ולראות לאן הן ייקחו אותי.
"אני אוהב שהסיפור מתפתח באופן אורגני, לראות את הדמויות חושבות. אני לומד תוך כדי תנועה, אני שוקע ברגע, מקבל החלטות בזמן אמת. לכתוב מתווה זה כמו אימון של ספורטאי. באימון הוא לא חייב להיות הכי חד, להיות בשיאו. אבל אם אתה במשחק עצמו, זה המאני־טיים. אתה חייב להיות במיטבך, להיות ברגע, לקבל החלטות אמיתיות.
"אני לא סופר מילים או עמודים, בעיניי זה יעד מלאכותי. אני פשוט כותב עד שהדלק שלי נגמר. יש ימים פוריים יותר מאחרים. כל יום הוא שונה. אני כבר לא יכול לכתוב עשר שעות רצוף בלי לקום מהכיסא, כפי שכתבתי בעבר. אני קם ומסתובב קצת בכל חצי שעה. אבל אני כותב כל היום. בשבילי זו לא עבודה, שם אני רוצה להיות. יש לי חברים שאומרים לי 'אני בלחץ, יש לי דדליין, אני שונא את החיים שלי'. אני אומר להם 'קחו צעד אחורה, תנשמו עמוק, תזכרו שאנחנו מקבלים הרבה כסף כדי להמציא דברים ולספר סיפורים. אתם יודעים כמה אנשים היו רוצים שאלה יהיו החיים שלהם?'".
הספרים של באלדאצ'י עובדו למסך, אם לסדרות טלוויזיה כמו "קינג" ו"מקסוול" ואם לסרטים כמו "כוח להשחית". כשאני שואל אותו על כך, הדעות שלו רדיקליות משציפיתי. "כשרואים סרט או סדרה, הצופים הם משתתפים פאסיביים. הכל נמסר על מגש - איך אנשים נראים, מה הם עושים, מה הם אומרים. בספר אני נותן לקוראים סוג של תבנית. מאה אנשים יכולים לקרוא ספר ולהבין אותו במאה אופנים שונים. הם משלבים בקריאה את הדמיון שלהם, את התובנות, הם משתתפים פעילים והמוח שלהם עובד. ככל שאנשים יקראו יותר, כך היכולת שלהם לחשוב ולעבד מידע תשתפר ותעלה לרמה גבוהה יותר. זה שונה כשמאכילים אותך בכפית.
"אנשים מבזבזים כמויות זמן עצומות מול מסכים, במקום לקרוא. המדיה החברתית שואבת אנשים. הלוואי שהיה אפשר לאסור את קיומה. היא הופכת את החברה שלנו למסוכנת. מישהו שלח לי סרט מניו יורק של אמצע שנות ה־90. היו אוטובוסים, אנשים ברחובות, מכוניות. לא היה טלפון אחד. היום כולם שקועים כל הזמן במסך. כשהם על מכשיר ריצה, כשהם נוהגים! זה נורא. אבל אני לא אתכווץ לתנוחה עוברית, ולא אכנע. אני יכול להשפיע, ובכל מקום אני אומר 'קחו ספר ותקראו. יהיו לכך דיבידנדים עצומים'".
אתה בעצמך מספיק לקרוא?
"אני קורא ערימות של ספרים, הם מפוזרים אצלי בבית ובמשרד. אני קורא ספרי עיון וספרים בדיוניים. עכשיו סיימתי לקרוא את הביוגרפיה האחרונה שנכתבה על מארק טוויין, אני קורא ביוגרפיה חדשה על ג'יימס בולדווין, אני קורא את ספריו של מיק הרון ('סוסים איטיים'). רוב הלמידה שלי נעשית באמצעות קריאה. יום שבו לא פתחתי ספר הוא יום אבוד.
"תראה, גדלתי בווירג'יניה בשנות ה־60 וה־70, מוקף בגזענים. הדבר היחיד שהציל אותי היה שהוריי לקחו אותי, את אחי ואת אחותי לספרייה, כדי שנקרא. מארק טוויין אמר פעם שנסיעות הן התרופה לדעות קדומות. מכיוון שלא היה לנו כסף, לא יצאתי מריצ'מונד, אבל באמצעות ספרים נסעתי בכל העולם והכרתי הרבה יותר אנשים משיכולתי לפגוש אי־פעם, ובאופן הרבה יותר אינטימי. הדבר הראשון שרודנים עושים כשהם עולים לשלטון זה לסגור ספריות ולהעלים ספרים. הם לא רוצים שהשכל של בני האדם יתרחב, הם רוצים לצמצם אותו. זה מלמד אותך על ערכם של הספרים".
שוד ספרותי
אחת לכמה חודשים עולה כותרת במגזיני הספרות בעולם, וגם כאן בארץ, שנוגעת בתביעות שמנהלים סופרים רבים, באלדאצ'י ביניהם, מול חברות הבינה המלאכותית. אותן חברות "לימדו" את התוכנות הללו את מלאכת הכתיבה באמצעות מיליוני ספרים של מאות אלפי סופרים, והסופרים לא קיבלו על כך שום גמול. בחלק מהתביעות התובעים ניצחו, וחלק אחר מהתביעות עדיין מתנהל.
"אני עכשיו בעיצומה של תביעה ייצוגית נגד OpenAI, שהשתמשו בכל הספרים שלי למודלים שלהם ללימוד מכונה. כשיצא צ'אט GPT הבן שלי אמר לי 'אתה חייב לראות את זה'. הוא ביקש מהצ'אט ליצור עלילה של דיוויד באלדאצ'י, ובתוך שלוש שניות יצאה תערובת משונה של כל ספר שכתבתי אי־פעם. אבל אם נרצה שבינה מלאכותית תכתוב את הספרים שלנו, את הסרטים שלנו, את המוזיקה שלנו - נקבל משהו פושר בטעם וניל".
ואולי לא?
"אין כזה אירוע. הבינה המלאכותית לא יכולה לייצג קהילה שנדחקה לשוליים. היא לא חוותה אף פעם אובדן אישי. מה שהיא יכולה לעשות זה ספר שדומה לכל ספר שכבר נכתב. הם חושבים שאם יאכילו את המפלצת הזו, את התוכנות הללו, באינסוף ספרים, התוכנה תתחיל לחשוב כמו בן אדם. אבל מאיפה אני מקבל את הרעיונות לספרים שלי? מהעובדה שכילד סבלתי מפגיעה שאני זוכר עד היום. מכיתה ד', כשקיבלתי עצה טובה ממורה אהוב. מזה שהיה לי משהו עם בחורה בקולג' שהשפיע עלי עמוקות ושתמיד אזכור. מכך שלא הייתי לצד אמי ביום שבו הלכה לעולמה. איך לעזאזל בינה מלאכותית, מוצלחת ככל שתהיה, יכולה לשחזר אירועים כאלה? האם אנחנו באמת רוצים שזה מה שהיא תדע לעשות?".
"ביום שהספר האחרון שלי ראה אור, יצאו חמישה ספרים שנוצרו ב־AI שמסכמים אותו. אז לא צריך לקנות את הספר שלי, אפשר לקנות תקציר בחמישית המחיר. כל החומרים הטובים כבר בפנים. זה שוד, אבל מה אני יכול לעשות?"
עד לרגע זה בשיחה, באלדאצ'י היה כל מה שאפשר לדמיין מסופר מתח אמריקני שמכר כ־150 מיליון עותקים מספריו. מסביר פנים, נעים, מיומן מאוד בשיחה עם התקשורת. אבל כשנושא הבינה המלאכותית נזרק, הוא הופך נסער מאוד. "אני מאוד נחרץ בעניין הזה, כי אני רואה מה זה כבר עושה לנו", הוא אומר.
"העדתי על כך בוועדה של הסנאט. בסוף העדות ניגשתי לאחד הסנאטורים, ואמרתי: זו לא רק פגיעה בזכויות יוצרים. אנשי ההייטק אומרים לנו 'זו תהיה אוטופיה. ישלמו לכם הכנסה בסיסית כדי שתישארו בבית ותיהנו מהחיים. אז אל תדאגו'. אבל אנחנו צריכים סיבה לצאת מהמיטה בכל יום, לא? זה חלק מלהיות אנושי. הם רוצים לקחת את זה מאיתנו. מה אנחנו צריכים לעשות עם החיים שלנו? הבינה המלאכותית תעשה הרבה כסף עבור מעט מאוד אנשים. אני רואה איך שוק העבודה יצטמצם, אני רואה את קשיי הרגולציה, שכיום היא אפסית, אני חושש שה־AI תצא משליטה".
יש הרבה מאוד דברים שהיא דווקא מועילה בהם.
"אני חושב שלבינה המלאכותית יכולה להיות חשיבות גדולה אם היא תעבור על טריליוני נתונים של מחקרים רפואיים ותאפשר לרופאים לרפא יותר מחלות יותר מהר. אבל בנוגע לספרים, מה הטעם בפלטפורמה שמעתיקה יצירות ומתחרה ביוצר האנושי? ביום ש'Nash Falls', הספר האחרון שלי, ראה אור, יצאו חמישה ספרים שנוצרו ב־AI שמסכמים את הספר. אז לא צריך לקנות את הספר שלי, אפשר לקנות תקציר בחמישית המחיר. כל ה־good stuff כבר בפנים. זה שוד, אבל מה אני יכול לעשות?".
ועדיין, זה המצב, ובלתי אפשרי לעצור את הרכבת הזו, שיצאה מהתחנה.
"חייבת להיות רגולציה. אמרתי לוועדת הסנאט: הרי בספרים שלנו, שנכנסים למודלים הלשוניים של הבינה המלאכותית, יש גם דברים לא טובים - קנאה, קטנוניות, זעם, שנאה, גזענות. כל הדברים האלה מוטבעים בתוכנה, והיא עלולה לאמץ אותם, כי היא לא מבחינה בין טוב לרע. זו סכנה עצומה".
ערכת החייאה
ב"עיר החלומות" מככב ארצ'ר, אותה דמות חוזרת וקלאסית של הבלש הפרטי הקשוח שכולנו מכירים. אני תוהה למה לכתוב עוד ספר בלש כזה, מעולה ככל שיהיה, כשכבר נכתבו בעבר ספרים מצוינים באותו ז'אנר. "אני מעריץ גדול של סופרי הבלש הקלאסיים דשיל האמט, ריימונד צ'נדלר, רוס מקדונלד", הוא אומר. "אני אוהב את הז'אנר, את הספרים, את התקופה, את הווייב. אני תמיד מנסה לאתגר את עצמי, לעשות דברים חדשים ושונים.
"כתיבת ספרות נואר בתקופה אחרת, שאינה העת הנוכחית, היא אתגר עבורי. אתגרים מלהיבים אותי, ואני במיטבי בהתמודדות הזו עם עצמי. אני אוהב לשוטט ברחובות אל.איי של שנות ה־50 לצידו של ארצ'ר, ולראות מה קורה ומה עומד לקרות. לא היו לו האמצעים הטכנולוגיים שיש היום, טלפונים ניידים, בסיסי נתונים ממוחשבים, גוגל. כדי להתמודד, הוא היה צריך לדבר עם אנשים, להיות בשטח, ללכת ממקום למקום. האמט, צ'נדלר ומקדונלד לא איתנו כבר הרבה שנים. אולי בזכות ספריי הקוראים יתעניינו בתקופה הזו ויגלו מחדש את הסופרים הגדולים האלה".
"אני לא סופר מילים או עמודים, זה יעד מלאכותי. אני פשוט כותב עד שהדלק שלי נגמר. אני כבר לא יכול לכתוב עשר שעות רצוף בלי לקום מהכיסא, כפי שכתבתי בעבר. אני קם ומסתובב קצת בכל חצי שעה. אבל אני כותב כל היום"
לא סתם באלדאצ'י מדבר בתשוקה על קריאה, על עידוד קריאה ועל החייאה של ז'אנרים וסופרי עבר. למעשה, אפשר לומר שזה הפך למעין עסק צדדי שלו. באלדאצ'י, כאמור, הוא אדם עשיר, והוא משתמש בחלק מכספו למען המטרות שהוא מאמין בהן. לפני 20 שנה הוא ואשתו הקימו קרן ששמה Wish You Well, שמטרתה אחת: לבער את האנאלפביתיות בארה"ב. הקרן תומכת בספריות ובפרויקטים לעידוד קריאה בכמעט כל מדינות האומה האמריקנית. לאחרונה השיק הזוג באלדאצ'י פרויקט נוסף - תמיכה בתהליכי הידברות ושיח, כדי לחזק את הדמוקרטיה בארצם.
"אין ערובה שנישאר דמוקרטיה. זה תלוי בשאלה אם האזרחים יממשו את אחריותם - להבין לעומק את הסוגיות שעל הפרק, לדון בהן, להתווכח עליהן. כל עוד אנו דמוקרטיה יש משמעות להצבעה, ועל האזרחים ללמד את עצמם וללבן את עמדותיהם באמצעות שיח וגם באמצעות ויכוח. אנו תומכים בקיום מפגשים פנים אל פנים. בחסות האנונימיות של הרשת אפשר להיות אכזריים. במפגשים אנושיים השיח עמוק ואותנטי יותר, ומגלים לא מעט הסכמות. זה אינו פתרון, זו גישה, והיא נדבך נוסף במערכה שלנו להגברת האוריינות של החברה האמריקנית".
עיון באתר האינטרנט של באלדאצ'י מגלה דבר מעניין. האתר מושקע וחדשני, אבל מה שבולט הוא שיש בו מקום לא רק לבאלדאצ'י ולספריו, אלא גם לספרים ולסופרים אחרים.
"לקח לי הרבה זמן עד שפרסמו את ספריי. אני מבין את תחושת חוסר האונים והאכזבה של הרבה כותבים צעירים, את התהייה אם אי־פעם יצליחו לפרוץ. אבל העולם זקוק כל הזמן לקולות חדשים. אני לא אכתוב לנצח, וכך גם סופרים אחרים בני זמני. אנחנו צריכים דם חדש, מכל מיני קהילות. אני רואה את הג'וב שלי לא רק כמי שכותב ספרים, אלא גם כמי שמקדם כתיבה וסופרים באופן כללי. אני מרגיש שזו האחריות שלי".
הזכות להגן על עצמה
נראה שאחרי כל כך הרבה ספרים, סדרות והפיכתו למותג ענק בעקבות כל אלה, יש פחות חשש לדבר על נושאים מורכבים, כמו הנושא הישראלי. במשך שנות המלחמה סופרים רבים, בטח כאלה שהם שם דבר בזירה הבינלאומית, נמנעו מלדבר עם התקשורת בישראל. רבים מהסופרים שיוצאים בארץ סירבו להתראיין לתקשורת המקומית, ורבים שספריהם עדיין לא יצאו כאן סירבו לחתום על הסכם זכויות עם הוצאות הספרים המקומיות.
מול זה, באלדאצ'י מציג קול רענן ואמיץ. "7 באוקטובר ייזכר לדיראון עולם כטרגדיה נוראה ומזעזעת. לכל מדינה, גם לישראל כמובן, יש זכות להגן על עצמה", הוא אומר באופן ברור. "החיים מורכבים, אבל נזרקות לאוויר המון סיסמאות. כמו בספרים, יש דמויות שונות שרוצות דברים שונים, ויש להן, לדמויות, נקודות מבט שונות ורעיונות אחרים. זה לא קל לחבר בין אנשים, אבל זה לא אומר שלא צריך לנסות. אני תומך בישראל ומבין שזה מסובך להתקדם, אבל חייבים לעשות זאת, ובדרך שתוביל לשלום".
ועדיין, הרבה מהקולגות שלך קוראים לחרם תרבותי נגד ישראל. ולא רק קוראים לו, אלא גם מיישמים אותו.
"מעולם לא ראיתי משהו טוב שיצא מחרם תרבותי, מחרם על ספרים או על סופרים ויוצרים אחרים. דווקא במצבים מורכבים, יש צורך ביותר יצירה תרבותית, יותר ספרים, יותר דעות. אתה לא יכול להחרים אנשים או לבטלם כי אתה לא מסכים איתם. הדרך הזו לא מקדמת דבר. אני בעד לחבר אנשים, לא להפריד ביניהם. בחרמות ובצנזורה לא בונים הסכמות ולא מחברים בין אנשים. ככה רק בונים חומות ומחמירים את המצב. מעולם לא תמכתי בכך".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו