המותחן המבעית של הייסמית עוסק במציצנות שהכי קרובה לבית

"קריאת הינשוף" שיצא ב־1962 זכה בצדק למעמד של קלאסיקה מודרנית. גיבור הספר הוא רוברט פורסטר, המתאושש מפרידה ומגירושים מכוערים, שעזב את ניו יורק ועבר למחוז כפרי במדינה השכנה. הוא עובד כמהנדס בחברת לנגלי אווירונאוטיקה, המייצרת חלקי מטוסים ומסוקים לשוק האזרחי, ונמשך כמו עש לילה אל סצנה ביתית ששובה את ליבו. כן, הוא מציצן, הפולש בסתר אל פרטיותה של בחורה צעירה, אבל הוא לא צופה בה בחדר השינה או במקלחת, אלא כמה אל חן הנעורים העוטף אותה בפעולותיה היומיומיות במטבח ביתה.

"כשהגיע למרחק שלושה מטרים מהבית נעצר ועמד בצידו של אחד מכתמי האור שהטיל החלון... במטבח ערכה הבחורה את השולחן לשניים, ופירוש הדבר היה, כנראה, שהחבר שלה עומד לבוא לארוחת ערב. רוברט ראה אותו פעמיים, בחור גבוה בעל שיער שחור וגלי. הם התנשקו פעם אחת. הוא הניח שהם מאוהבים".

הייסמית מכניסה אותנו באחת לסצנה שכמו נלקחה מעולמו האינטימי, הבודד ומכמיר הלב של הצייר האמריקני אדוארד הופר, שהפך את הצופים בציוריו למציצנים־ברשות. אנו מתוודעים כבר בתחילתו של הספר לשלוש הדמויות המרכזיות, רוברט, ג'ני וגרג, והדרמה שתתחולל ביניהם גדולה ממידותיהם. משיכה אירוטית, פנטזיה, אלימות, מוות. שייקספיר בפרובינציה אמריקנית, רכלנית ומרושעת.

הייסמית, שתויגה ככותבת מתח, אכן כתבה ספר שקשה להניח מהיד, אבל אם נראה בו מותחן פסיכולוגי רק נחזק את הטענה שגם הז'אנר יכול להתעלות לכדי ספרות יפה, העוסקת לא רק בתעלומה ובפענוחה אלא ברגשות העמוקים והמורכבים ביותר של נפש האדם. הייסמית לא מהססת לראות את העולם דרך עיניו של החריג, של העבריין. המציצנות של רוברט אכן פולשת לפרטיותה של אישה חסרת מגן, והיא בוודאי יכולה להיות מושא לגינוי חברתי, המלווה בהליכים פליליים. אבל האמנות של הייסמית מאפשרת לנו, הקוראים, לחוש את בדידותו ולהזדהות עם כמיהתו לחום ביתי ולחסד אנושי.

ככל שאנו נחשפים לדמותה של גרושתו, אנחנו מרגישים על בשרנו ממה הוא בורח ומבינים את שאיפתו למצוא מקום שלו. הייסמית משכילה לעצב את רוברט כדמות מורכבת. רק בן 30, ולמרות שאנחנו יודעים שהוא מציצן, הוא מסתמן יותר ויותר כאדם הגון, אמיץ, חברותי למדי, גם אם מוזר ושונה. הרוע, האלימות, הרשעות האגבית, כל אלה פורצים סביבו ואנו רואים איך כוחותיו כלים אל מול ההתנפלות הכללית עליו.

מעבר לעבודתו כמהנדס, לרוברט כישרון ציור, והוא קיבל על עצמו להשלים סדרת רישומים מפורטים עבור ספרו של פרופסור ניו יורקי. אנו מתוודעים לכך שרוברט עשה רישומים יפים של אירוסים, ושהוא רושם גם ציפורים, אותם הוא מעניק במתנה לג'ני, במחווה של יופי והומור שהתקשה להעניק במהלך היחסים שהתפתחו ביניהם לאחר שתפסה אותו מציץ לביתה. הוא כתב לה על אחת מהגלויות ששלח: "הרע במיעוטו, המכונה לעתים הפרקליט הפעלתן. סביבת מחיה: עמקים עגומים. צבע: כחול כהה מעוטר בשחור. קריאה: לא־סופעולם! לא סופעולם!"

רוברט זוכה לעתים גם לחסד, המגיע ממקומות לא צפויים. בעקבות אחד מאירועי האלימות המתפרצת לאורך הספר, הוא מטופל על ידי רופא במסירות, בחמלה ובידידות לא מוסברת. הלב נשבר כשאנו קוראים את הפרוזה הנהדרת של הייסמית, המבשרת על מותו הקרב של הרופא: "לנגד עיניו ראה את עיניו הבוהות והכחולות של הרופא, את שפתיו הפשוקות שנעשו כחלחלות למרות אוהל החמצן. אתמול בלילה חשב רוברט שהעיניים נראות טובות ועצובות, ואינן מאשימות עוד, אינן מפוחדות.
עלתה בו הרגשה מבהילה שאף שהרופא שרוי בתרדמת, הוא רואה ושומע את כל המתרחש סביבו, מבין שמותו קרוב ויודע שרוב גופו כבר התמסר לו. היה זה כאילו הרופא, השוהה כבר במחוזותיו של המוות, מתבונן בחיים מבעד לצוהר קטן ההולך ונסגר לאיטו".

הייסמית היא אחת הסופרות האמריקניות החשובות והמשפיעות של המאה העשרים. חייה היו סוערים, והיא עצמה היתה בעלת אישיות מורכבת ונפיצה. "קריאת הינשוף" הוא הרומן השלישי שלה המתורגם לעברית והתרגום של יותם בנשלום מעולה. גם אחרית הדבר לספר, אותה כתב דרור משעני מרתקת. שם, הוא מתייחס לתמות העיקריות של רבות מיצירותיה של הייסמית: "הכוח היוצר וההרסני של הפנטזיה; הקרבה בין אלימות לאהבה. החוויה המחוללת את כל אלה, כך נדמה, היא תחושת האשמה הכרוכה בפנטזיה, אשמה המתגלגלת לתסריטי אימה שבהם המשתוקק נהפך לרוצח".