"כולם ידעו שישראל פועלת בשטח. מזל שלא ידעו שאנחנו מעטים כל כך ושאנחנו פועלים ללא תמיכה"

הדבר הראשון ששאלתי כשפגשתי את אריה בן־צל היה אם זה שמו האמיתי. השם בן־צל, למי שעבד בעולם הצללים של הארגון הסודי "נתיב", נשמע טוב מכדי להיות אמיתי. הוא סיפר שכבר בתיכון הוסיף את המקף שהפך את בנצל לשמו הנוכחי. אז עוד לא ידע שיחלפו כ־20 שנים עד שיצטרף רשמית לעולם החשאי, שבו אינך מי שאתה נחזה להיות.

לאחרונה יצא הממואר של בן־צל, "וכל נתיבותיה" (הוצאת פרדס), העוסק בין השאר בפעילותו ב"נתיב", ארגון סודי קטן שהוקם ב־1951 ושפעל כיחידת סמך במשרד ראש הממשלה. תפקידו היה להגיע ליהודי בריה"מ ומדינות מזרח אירופה, לעודד את זיקתם ליהדות ולהיות נדבך, לצד גורמים אחרים, במפעל העלייה מעבר למסך הברזל. "נתיב" המשיך בפעילותו גם לאחר התמוטטות בריה"מ, והשתתף בעלייה הגדולה של שנות ה־90.

מכיוון שבריה"מ ראתה בו ארגון ריגול, פעילותו נשאה אופי חשאי למחצה. הארגון קיים גם כיום, ואף שעבודתו הצטמצמה והפכה גלויה, עדיין יש סביבו מעטה של מסתורין.

"פעלנו בסביבה מסוכנת, לעיתים תחת הפגזות מפחידות. היינו צריכים לחצות מחסומים, שבהם תמיד אפשר ללחוץ על ההדק עוד לפני שבודקים מי אתה. הלוחמים במחסומים היו מפוחדים בעצמם, מה שהפך אותם למסוכנים עוד יותר"

ואולי זו הסיבה שהממואר הזה נכתב בגוף שלישי ושחלק מהשמות בו בדויים. השם "נתיב" לא מופיע אפילו פעם אחת. העובדה שנכתב כספרות, ולא כמסמך דוקומנטרי, מאפשרת לבן־צל מרווח הכחשה, כאומר - זו כנראה המציאות, אבל אולי דווקא במקרה זה מדובר בפרט שהוא יציר הדמיון.

"הגעתי למקום חשוב"

"וכל נתיבותיה" יצא לאור ברוסית לפני כעשור, ונוספו לו מאז שני ספרי סיפורים קצרים. את ההסבר לעובדה שיצא קודם ברוסית הוא קושר לסיפור עלייתו לארץ. "עליתי עם הוריי מריגה, בירת לטביה, בשנת 1969, כשהייתי בן 14", הוא מספר. "הייתי באולפן חודש וחצי ולא למדתי בו כלום. נכנסתי לכיתה ט' בתיכון בהרצליה, ובמבט לאחור היו אלה ארבע שנים מבוזבזות. קשה לי לחשוב על משהו שרכשתי בזמן לימודיי, שיכולתי להשתמש בו בעתיד.

בלטביה הייתי התלמיד הטוב בכיתה, אבל בישראל הקליטה שלי היתה כל כך איטית וקשה, שבקושי הוצאתי תעודת בגרות. כשעלינו לא היו הגבלות על המטען שיכולנו להביא איתנו, וכך עלתה לישראל גם הספרייה הגדולה שלנו, אז יכול להיות שמכיוון שקראתי בעיקר ספרים ברוסית אני כותב גם היום בשפה זו".

בהמשך הוא גויס ליחידה 8200. כשזרקתי לו בראיון "אה, היית גרצ'קו", הכינוי שניתן ביחידה לדוברי הרוסית, הוא הופתע, אך אישר במנוד ראש דיסקרטי. הכינוי הזה, כמו היחידה כולה, היה אז, ואולי גם היום, אפוף סוד.

הוא מספר שגם אחרי השחרור היו לו ארבע שנים קשות, ומתייחס לכך בספרו: "הוא צלח יום אחרי יום של כמעט עוני, ועשה זאת ביהירות שמותרת רק לעניים באמת, ובענווה שרק העניים באמת זכאים לה". בסופן של שנים אלה נסע לקנדה, כמדריך במחנה קיץ של מחלקת הנוער החלוץ של ההסתדרות הציונית. "הקרח נסדק והחל לנוע, כמו שאומרים ברוסית".

משם הגיע לבאפלו שבצפון מדינת ניו יורק, בעקבות אחותו ובעלה, ועשה שני תארים במימון ובפיקוח פיננסי. כשחזר לישראל עבד בבזק, שם איש ועד שאל בנוכחותו: "קלטתם עוד אשכנזי משכיל?". העלבון ניכר בבן־צל גם בחלוף עשרות שנים. בהמשך ירד לאילת ועבד בחנות של קרוב משפחה, עד שפרצה מלחמת עיראק הראשונה. "התיירות פסקה, פיטרנו את העובדים ובסוף קיבלתי דמי אבטלה. זה היה מאוד לא נעים".

"בנסיעה ממיקולאייב למוסקבה, הקג"ב ניסה לפרוץ לי לתא. באמצע הלילה שמעתי שמנסים לפתוח את הדלת בצורה אלימה. שאלתי 'מה קורה שם?', ואף אחד לא ענה. אחרי רבע שעה שמעתי נגיעות איטיות ושקטות בידית"

אך אז הוא ראה מודעה בעיתון: "למוסד ממלכתי דרושים אקדמאים דוברי רוסית". כך החלה הקריירה המסעירה של בן־צל, גם אם לא ארוכה, בארגון "נתיב". "הזמינו אותי לראיון ראשון, ובהמשך ליום בחינות ארוך ומתיש. אחרי שבוע-שבועיים הוזמנתי לראיון נוסף.

המראיין היה צבי מגן, לימים ראש 'נתיב' ושגריר ישראל באוקראינה וברוסיה. בשלב הזה בכלל לא ידעתי איפה אני נמצא. בהמשך ארגנו לי פגישה עם דוד ברטוב, שהיה אז ראש 'נתיב'. הוא הכניס אותי בין שתי פגישות, ובמהלך הראיון הוציא מהארון ז'קט ועניבה, ובעודו עונב אותה הסביר לי 'יש לי עכשיו פגישה עם ראש הממשלה'. אז הבנתי שהגעתי למקום חשוב. אבל המילה 'נתיב' לא נאמרה לפחות חצי שנה. בשלב מסוים הקב"ט זימן אותי לחתום על טפסים. ראיתי את המילה 'נתיב' ושאלתי 'מה זה?' הקב"ט ענה: 'אני מציע לך לשכוח את השם הזה מייד'".

רכבת לילה

בן־צל נשלח לאודסה שבאוקראינה ב־1991, כדי להקים בעיר מרכז תרבות יהודית שאמור היה להיות אבן שואבת ליהודים, מוקד לבניית זהות ולרכישת ידע, ולהניע יהודים לעלייה. בספרו הוא מתאר את הקושי להתנהל בזירה, את הצורך לפתח קשרים עם מנהיגי הקהילה ועם אנשי קשר ברשויות השונות, ולהתמודד עם אילוצי הפוליטיקה המקומית, ועוד יותר - עם אתגרי הפוליטיקה הפנימית של הארגונים הישראליים.

באותה תקופה גורמים רבים בחשו בזירה - מנציגי "נתיב" שקינאו בו על הצבתו בעיר מסעירה וצבעונית כמו אודסה, עבור בעמיתים מהסוכנות היהודית שהתחרו בו, וכלה במנהליו שישבו בשגרירות במוסקבה ופיקדו עליו מרחוק. תנאי החיים היו קשים ומסובכים, והביורוקרטיה היתה נוראה. תיאוריו של בן־צל על נסיעות לילה ארוכות ברכבות מקרטעות מעוררים אימה וצחוק גם יחד.

"הנסיעות היו ארוכות מאוד והרכבות היו מיושנות מאוד", הוא מספר. "נסיעה מאודסה למוסקבה ארכה 24 שעות. זכור לי לילה שבו שמעתי דפיקות חזקות בדלת התא שלי. מהצד השני היה מנהל הרכבת, שהודיע לי בצעקות שהוא מכניס לי עוד שלושה נוסעים לתא. הוא ניסה לפתוח את הדלת באלימות, עד שהודעתי לו בקול הכי סמכותי שיכולתי לגייס שאני דיפלומט זר, ושאם הבעיות לא ייפסקו מייד - השגרירות במוסקבה תגיש תלונה למשרד החוץ ולמשרד התחבורה והוא יישאר בלי עבודה.

"בנסיעה אחרת, ממיקולאייב למוסקבה, הקג"ב ניסה לפרוץ לי לתא. במשך שנים מיקולאייב היתה 'עיר סגורה', והקג"ב של העיר היה מאוד חזק. באמצע הלילה שמעתי שמנסים לפתוח את הדלת בצורה אלימה. שאלתי 'מה קורה שם?' ואף אחד לא ענה. אחרי רבע שעה שמעתי נגיעות איטיות ושקטות בידית וקול של כלי מתכתי במנעול. זה נמשך שעות. היתה לי תחושה שמנסים להרגיל אותי לקולות, ואז לפרוץ את הדלת בכוח.

"בשלב מסוים מישהו הכניס מפתח, ולאט־לאט, בשקט, הדלת החלה להיפתח. בניגוד להנחיות נשאתי איתי מכל של גז מדמיע, והפעלתי אותו עם כל הלב דרך הסדק שהתרחב, בגובה הפנים של אדם ממוצע. הפורץ חטף, טרק את הדלת ונמלט במסדרון. אחר כך שמעתי את דלת הקרון נטרקת, והוא כנראה עבר לקרון אחר".

"הראש"

מרכז התרבות באודסה קם לבסוף, אחרי תלאות רבות. אבל הקרקע כל הזמן רעדה מתחת לרגליו של בן־צל. מלחמת גדות נהר הדניסטר, המוכרת בשם מלחמת טרנסניסטריה, פרצה ב־1992. זו היתה מלחמה של בדלנים רוסים שביקשו להתנתק ממולדובה ולהסתפח לרוסיה, או למצער - להקים רפובליקה עצמאית עם זיקה חזקה למוסקבה. מחוז טרנסניסטריה היה קרוב לאודסה, ובן־צל חשש לגורל יהודי האזור אם תפרוץ בו מלחמת אזרחים. הוא חזר והתריע על סכנת המלחמה, וכשזו אכן התלקחה, הוא ציפה לקבל הוראות. אך כל מה ששמע היה דממה. הוא פעל בשטח ללא תמיכת מנהליו, והצליח לחלץ אלפי יהודים בסיוע מתנדבים אנגלים עזי־נפש ומתנדבים מקומיים.

"חששתי מפוגרומים, משוד ומביזה", בן־צל מספר. "כשיש אנדרלמוסיה, היהודים הם היעד הראשון. לשמחתי החששות התבדו, אבל אולי זה קרה כי ידעו שאנחנו, הישראלים, בשטח. כולם ידעו שישראל פועלת. מזל שלא ידעו שאנחנו מעטים כל כך, ושאנחנו פועלים ללא תמיכה וללא אישור מגבוה. הדבר הזה מאוד כאב לי.

"אחרי המלחמה נפגשתי עם 'הראש' וישבתי אצלו במשרד. הוא תמיד היה מאוד נחמד ונוח. שאלתי אותו: איך לא אמרתם לנו מה לעשות, אפילו לא אותתם, אפילו לא אמרתם שנפעל על פי שיקול דעתנו? כלום, שום התייחסות. זה כאב נורא. אני זוכר שכל כך כעסתי, היו לי דמעות בעיניים. והוא לא אמר כלום. עבר לנושא אחר".

בן־צל לא מגלה מיהו "הראש", אבל בדיקה במועדי הכהונה מגלה שהוא מדבר על יעקב קדמי. בשטח בן־צל פעל בסיוע חבורה של בריטים נועזים, שפעלו במסגרת ארגון נוצרי להוצאת יהודים לישראל. לארגון קראו Good News Travel, והוא הפעיל אוטובוסים במרחבי אוקראינה.

"היתה לי תחושה שעשו עוד דברים מעבר לאיסוף יהודים והבאתם לשדות תעופה", הוא מספר. "אולי הם עבדו עבור המודיעין הבריטי. הצעירים שפגשתי היו מאוד אמיצים, מאוד מפולפלים, חלקם היו בוגרי אוניברסיטאות עילית. מי שחיבר ביני לבינם היה נציג הסוכנות היהודית, שאותו כיניתי בספר רז, ולא במקרה. היה גם זוג אנגלי מהאיים הקריביים שהגיע לאודסה ביאכטה גדולה, שהיו בה 18 מקומות לינה. החבר'ה של ארגון ההסעות ישנו ביאכטה, ולפעמים היינו עורכים שם ישיבות לקראת היציאה לשטח.

המשימה שלנו היתה להוציא כמה שיותר יהודים מאזור הלחימה ולהציע להם לעלות לישראל. פעלנו בסביבה מסוכנת, לעיתים תחת הפגזות מפחידות. היינו צריכים לחצות מחסומים, שבהם תמיד אפשר ללחוץ על ההדק עוד לפני שבודקים מי אתה. הלוחמים במחסומים היו מפוחדים בעצמם, מה שהפך אותם למסוכנים עוד יותר. הייתי יורד מהאוטובוס כדי לדבר עם מאיישי המחסומים, וזה לא כל כך נעים לעמוד מול קלצ'ניקובים שמכוונים ישר אליך.

"נתקלנו גם בקוזקים, שהוזרמו לאזור ברכבות כדי להגן על האדמה הרוסית. לקראת חציית הדניסטר לכיוון אודסה נתקלתי בג'יפ עם שלושה קוזקים. התפתח עימות כמעט אלים עם מפקד ברכב, שנופף לי בקלצ'ניקוב מול הפנים ואחר כך דפק את הקת באוטובוס, ואת המכתב שהראיתי לו מעיריית אודסה הוא דחף לי ממש לתוך הפרצוף. רק כשהתחילו ליפול סביבנו פגזי תותחים הם ניתקו מגע ונעלמו".

צנזורה עצמית

הרושם העולה מספרו של בן־צל על "נתיב" כארגון אינו מעורר התפעלות, בלשון המעטה. בין השאר, מצטיירת שם תמונה של הנהלה מרוחקת החוששת לקבל אחריות, פוליטיקה פנימית עכורה וביורוקרטיה מייגעת.

"יצאתי לשטח ללא הכשרה", בן־צל אומר. "עשיתי סבב בין כמה עובדי מטה שנתנו לי הרצאות, ויצאתי לאודסה. מדובר בשטח מורכב ולעיתים מסוכן, ולא קיבלתי הכשרה מעשית. זה היה מאוד חובבני. לארגון היה מזל שהצליח לגייס אנשים טובים, משכילים ובעלי תחושת ייעוד. למרבה הצער, זה לא היה ארגון העולה על סך חלקיו. להפך. היו לי כעסים על המשרד, אבל זכיתי לעשות דברים מאוד מעניינים ותורמים. כל השאר היה משני עבורי".

דווקא במעבר בין אודסה לטביליסי בן־צל עבר הכשרה שיטתית ומסודרת, שיועדה לבעלי התפקידים הדיפלומטיים בארגון. לשגרירות ישראל בגאורגיה הוא הגיע כקונסול. הוא גאה ב־2,000 אשרות העלייה שניפק, לאחר שערך בדיקת זכאות מעמיקה לגבי כל אחת מהן.
תקופת שירותו בטביליסי היתה בשנותיה הראשונות של גאורגיה כמדינה עצמאית לאחר התפרקות בריה"מ, ותנאי השטח היו מורכבים. הוא מתאר שגרירות קטנה שכל חבריה פועלים בשיתוף פעולה יוצא דופן, בתנאים כמעט קרביים. כולם - למעט שגריר שהיה מינוי פוליטי, שלפחות לפי תיאוריו של בן־צל היה קריקטורה גרוטסקית.

"הדימוי שיש לנו על הגרוזינים עושה להם עוול גדול", הוא אומר. "הם אנשי תרבות, רמתם גבוהה. תענוג להיות איתם - החל משותא רוסתוולי, המשורר הנערץ בן המאה ה־12 שכתב את האפוס הלאומי הענק 'עוטה עור הנמר', ועד לאדוארד שוורדנדזה, שהיה שר החוץ של בריה"מ ונשיא גאורגיה".

אני מזכיר לו שגם יוסף סטלין היה גרוזיני. "כן", אומר בן־צל בחיוך, "ישבתי על הכורסה שלו! בגורי, כשעה נסיעה מטביליסי, יש בית שאמו של סטלין עבדה בו כמשרתת. היא ומשפחתה גרו במרתף. כיום מוצב ליד הבית קרון רכבת ששימש את סטלין כשהיה מנהיג בריה"מ. היה לו תא מיוחד משלו, ובו שולחן כתיבה וכורסה. הייתי אורח מכובד, פתחו בפניי את הקרון, וברוב חוצפתי התיישבתי בכורסה של סטלין בכבודו ובעצמו".

הספר עבר צנזורה?

"לא ביקשתי אישור להוציא אותו. אחת הסיבות שכתבתי את הספר בשמות בדויים ובגוף שלישי היתה כדי להתרחק מהמציאות ולהימנע מצורך באישורים. חצי שנה לאחר שהספר פורסם ברוסית התקשר אלי הקב"ט. 'בן־צל', הוא אמר לי, 'שמעתי שהוצאת ספר. קיבלת אישור?'. אמרתי שלא. 'אז למה עשית את זה?' הוא שאל, 'אתה יודע שיאשה קדמי, כשהוציא את ספרו, נדרש לאישור ועדת שרים מיוחדת?'. אמרתי לו שכן, אני יודע. הוא שאל איך הרשיתי לעצמי, ואמרתי שאין בספר שום דבר. והוא אמר: 'נכון. קראנו את הספר, ובזה אתה צודק. נשכח מהעניין'. זו היתה הכוונה שלי מלכתחילה, עשיתי את הצנזורה בעצמי. פה ושם פיזרתי רמזים - אבל רק מי שמבין יבין".

בספר מופיעות כמה נשים שלבן־צל היה עימן קשר רומנטי. כל הקשרים הללו התפוגגו, גם בגלל הנסיבות המיוחדות של החיים באזור הסוער ההוא, שחווה את רעידת האדמה של התפרקות האימפריה הסובייטית, וגם בגלל, ובכן, החיים עצמם. בן־צל לא התחתן מעולם. "ככה יצא. לא כי רציתי בכך", הוא אומר.

הספר נכתב במקור ברוסית, אבל היה לו חשוב שיתורגם לעברית. "הספר מבטא פרק חשוב בהיסטוריה הישראלית, תקופה של עלייה גדולה ששינתה את ישראל. פני המדינה השתנו, בעיקר לטובה. מדינה שהיתה יחסית ענייה בשנות ה־70 זינקה קדימה בשנות ה־90. נכון, היו קשיים רבים, אבל חבר שלי, שהוא סוציולוג, אמר לי שעברנו את כל מחלות הילדות בשיא המהירות".

גיבור ספרו של בן־צל הוא כפיר בן־גיא. השם בן־גיא הוא שילוב השם בנצל (שם משפחתו של אביו) וגייסינסקי (שם הנעורים של אמו). כשכותבים את השם בן־גיא כפיר, ראשי התיבות באנגלית (ובהתאמה גם ברוסית) הן BGK, היפוך האותיות KGB. כך, ממרחק של עשרות שנים, בן־צל מרכין את ראשו בקידה הומוריסטית בפני הארגון שראה בו ובחבריו ל"נתיב" מרגלים.