עוד קיץ, עוד סרט סופר־גיבורים של חברת "מארוול" מאיים להפוך לשובר הקופות של השנה. הפעם מדובר בחיבור דדפול־וולברין, במפגש סינמטי שזכה לשם המקורי "דדפול&וולברין". שיתוף הפעולה בין השניים הכניס כבר ביום הפתיחה כמעט 100 מיליון דולר רק בארה"ב. בשבוע הראשון לצאתו הוא כבר עשה כ־782.6 מיליון דולר ברחבי העולם. זה נתון מרשים אך צפוי למדי, בהתחשב בכך שבעשורים האחרונים הוליווד פחות או יותר ויתרה על דרמות מהסוג שהפך אותה לתעשיית הסרטים החשובה שהיא־היא, והתמקדה בייצור אינסוף וריאנטים ושילובים של כוכבי מארוול, במסגרת יקום קולנועי שמשקיע מחשבה במרצ'נדייז ובמוצרים נלווים באותה החשיבות (ולעיתים גם יותר) שהוא משקיע ביצירת תסריט.
עומר הופמן: "אני חושב שסופר־גיבורים פשוט לא נטמעו בארץ, כי הם דורשים איזושהי אמונה בסיסית שהכל יהיה בסדר. זה קשור לעובדה שאנחנו כל הזמן חיים באיזשהו מצב מלחמתי כזה או אחר. כך שסופר־גיבורים זה לא דבר שכל כך מתאים למנטליות הישראלית"
תעשיית סרטי הסופר־הירוז מייצרת בקבלנות סרטים כתובים היטב, ויודעת למשוך אליה את מיטב כוכבי הוליווד. רק השבוע הפתיע רוברט דאוני ג'וניור את הנוכחים בכנס קומיק־קון בסן דייגו (ואז גם את העולם), כשבישר על חזרתו ליקום הקולנועי המדובר - והפעם לא כאיירון מן, דמות שאותה גילם בשלל סרטים מאז 2008, אלא בדמות הנבל דוקטור דום. ואם לפני כמה עשורים זה היה נחשב מהלך קרייריסטי נואש, עד כדי לא רצוי (לאונרדו דיקפריו סיפר פעם ששתי העצות שמרלון ברנדו העניק לו באשר לקולנוע הן לא להשתמש בסמים קשים, ולא להתלהק לסרט סופר־גיבורים), הרי היום המצב כבר שונה לגמרי. בשנה החולפת, דאוני ג'וניור היה מועמד לפרס האמי על תפקידו במיני־סדרה "נאמנות כפולה", וכמובן זכה בפרס האוסקר היוקרתי על תפקידו ב"אופנהיימר". אין חותמת איכות גדולה מאלה.
וזה לא מתחיל ונגמר במארוול. אחת הסדרות המדוברות של העת האחרונה היא "הבנים" ("The Boys", פריים וידאו), המגוללת את סיפורם של גיבורי־על עם חולשות גדולות לא פחות, וזאת לצד אינספור סדרות וסרטי גיבורים שכובשים את המסך הגדול והקטן. למעשה, נראה שהגיבורים שנולדו בין דפי חוברות הקומיקס האמריקניות מחזיקים באמצעות זרועותיהם השריריות לא רק את העולם, אלא גם את תעשיית הקולנוע.
"ישראל היא מיני־מעצמה"
גם כאן בישראל עשתה תעשיית הקומיקס דרך ארוכה, מאז היו ילדי שנות ה־90 פותחים את שבועון "מעריב לנוער" דווקא מצידו האחורי, כדי להגיע ישר לקומיקס "זבנג" - המיתולוגי והאיקוני שבקומיקסים הישראליים. רק בתל אביב אפשר למצוא היום לפחות שלוש חנויות שמתמחות בקומיקס - "קומיקאזה", "קומיקס וירקות ו"האגם הגווע", וגם חנויות כמו "האוזן השלישית" ו"מגדלור" שמחזיקות על המדפים היצע קומיקסי מכובד.
במקביל, העיתונים ואתרי החדשות משמשים בית לכמה מהקומיקסים האהובים ברשת, וגם סדרת הספרים האהובה ביותר על הילדים בציון, עלילות החתול כראמל, זכתה לא רק לעיבוד טלוויזיוני אלא גם לאדפטציה קומיקסית.
תעשיית הריבועים המאוירים היא כבר מזמן לא רק מוצר נישתי למשוגעים לדבר, ואחד האינדיקטורים החשובים לכך הוא "אנימיקס", הפסטיבל הבינלאומי של תל אביב לאנימציה, קומיקס וקריקטורה. יוזמה שהחלה בשנת 2000 כלא יותר מכמה דוכני קומיקס ומספר מצומצם של כיתות אמן - הפכה בכמעט חצי יובל לחגיגה שמתפרסת על פני חמישה ימים, שמושכת אליה עשרות אלפי מבקרים, וכוללת 140 אירועי הקרנות של סרטי אנימציה, שוק קומיקס, מפגשים עם מאיירים וסדנאות. כולן מוקדשות לתחום שבארץ, באופן מעניין, מושך אליו יותר מבוגרים מאשר ילדים. במילים אחרות - זו לא איזו תופעת שוליים, אלא תרבות ענפה ותוססת.
"בשנת 2000 היית יכול להכניס את כל המאיירים והאנימטורים בישראל לתוך תא טלפון אחד פחות או יותר", אומר המאייר והקריקטוריסט ניסים (נוסקו) חזקיהו, שיזם את "אנימיקס" לפני 24 שנים. "היו כל החבר'ה הידועים: דוש, דודו גבע, זאב, אבל לא היתה ממש מודעות לנושא בארץ".
נוסקו מספר על רגע לקראת סוף שנות ה־90 שבו הבין שבשלה השעה למסד את הסצנה, ואת זה הוא עשה בעזרת מנהל הסינמטק דאז, אלון גרבוז. זה היה צעד חשוב ומשמעותי בהפיכתו של הקומיקס בישראל מסוגה אזוטרית שפונה בעיקר לילדים ולגיקים - לז'אנר ספרותי לגיטימי.
גם השם "קומיקס", יש שיטענו, מוזיל ממה שהוא לכל דבר ועניין נובלה גרפית. "זה קרה במקביל למה שהתרחש בחו"ל, בעיקר בארה"ב ובאירופה, מעצמות קומיקס", נוסקו מסביר. "פתאום גילו שקומיקס זה לא שם נרדף לילדים, אלא שאתה יכול לספר דרכו סיפורים על מלחמות ושואה, כרומן גרפי. ובנושא הזה אנחנו ממש לא מדינה קיקיונית, אנחנו מיני־מעצמת קומיקס. יש לנו כישרונות ברמה בינלאומית פה. אגב, אני מגדיר את ישראל גם כמיני־מעצמת אנימציה. לראיה, טל קנטור הגיעה השנה עד לטקס האוסקר עם הסרט שלה ('מכתב לחזיר', ע"פ). אז בהחלט קרתה פה מהפכה".
"מסתכלים פנימה"
קשה לדבר על התפתחות הקומיקס בארץ בלי להזכיר את אורי פינק, האיש שאחראי על המותג "זבנג" ועל קלאסיקות קומיקס כמו "סברמן" - הסופר־גיבור הישראלי הראשון, וכן על גרסת הפרודיה לגיבורי העל "סופר שלומפר". פינק הוא חלק חשוב מהילדות ומההתבגרות של כמעט כל מי שגדל בארץ בעשורים האחרונים, ושרכש לעצמו מדי סוף קיץ את יומן "זבנג" לתלמיד ואת יתר ספרי הסדרה (שעדיין קיימת, הן כפינה ב"מעריב לנוער" והן במסגרת עיתון שמוקדש כולו לגיבוריה).
פינק עבר דרך ארוכה בתחום, והוא היה שם כמעט בכל התחנות שעבר הז'אנר, עד למקום שבו הוא נמצא היום - כשהוא מעודד ואפילו מחובק על ידי הממסד. "פעם, כשהתחלתי את עיתון 'זבנג' והגדרתי אותו כעיתון קומיקס, הייתי צריך להסביר לילדים מה זה קומיקס. היום אני צריך להסביר להם מה זה עיתון", הוא מסכם במשפט מחץ את האבולוציה של הקומיקס. "יש המון חנויות שמוקדשות לנושא בארץ, וגם סתם כל מיני חנויות מחזיקות ספרי קומיקס. חוברות מנגה זו בכלל תופעה".
נֹעה כ"ץ: "אני נמשכת לקומיקסים שמדברים על העולם האמיתי: פחות פנטזיה של גיבורי־על ואקשן, אלא יותר האנטי־גיבורים. עלובי החיים אפילו. אני אוהבת ספרים על אנשים מסכנים, אנשים שעברו טרגדיות, סיפורים על החיים האמיתיים. בקומיקס שלי יש מנעד כזה"
פינק הוא גם היוזם של "בלב ה־7 באוקטובר", פרויקט קומיקס שיוצא כעת בהוצאה הצרפתית Delcourt, שבמסגרתו 11 קומיקסאים ישראלים ביצעו תחקיר על 11 סיפורי גבורה שונים מהשבת השחורה, ועיבדו אותם לקומיקס. מלבד עלילות הגבורה, המיזם מספר סיפור נוסף - גם על תעשיית הקומיקס המקומית, השימוש בה לצורכי עיבוד טראומה, ועל הכוכבים הראשיים שלה - גיבורים אנושיים, נטולי גלימה, שמייצגים הרואיות ריאליסטית, אפילו טרגית משהו.
"התופעה של גיבורי־על היא אמריקנית בלבד, וזה תמיד מאוד מוזר לי שיש כמיהה כזאת ליצירת סופר־הירו מקומי", אומר פינק. "יש באמת אינספור ניסיונות כאלה, חלקם שלי, כמו 'סברמן', 'פרופיל 107', 'הרשות' ועוד. יש את זה בהרבה מקומות בעולם, אבל כמעט אף מקום לא הצליח לייצר סופר־גיבור בסגנון של מארוול".
כשאני תוהה למה, בעצם, זה המצב, לאף אחד ממומחי הז'אנר אין תשובה נחרצת. "אני חושב שסופר־גיבורים פשוט לא נטמעו בארץ, כי הם דורשים איזושהי אמונה בסיסית שהכל יהיה בסדר", אומר עומר הופמן, קומיקסאי זוכה עיטור אנדרסן לספרות ילדים. "אני חושב שזה קשור לעובדה שאנחנו כל הזמן חיים באיזשהו מצב מלחמתי כזה או אחר. כך שסופר־גיבורים זה לא דבר שכל כך מתאים למנטליות הישראלית".
הופמן הוא מההוגים של שלוש אנתולוגיות קומיקס שאיגדו יחד יותר מ־40 מאיירים ישראלים, ומייצגות נאמנה את הסוגה העיקרית של הקומיקס הישראלי - אוטוביוגרפיות, סיפורים אישיים, רובם קשים ומורכבים. "לכל אסופה יש את התמה שלה", הוא אומר. "הראשונה נקראת 'Misdeeds' (מעשים רעים), השנייה נקראת 'פרימיטיביים' והאחרונה נקראת 'בלתי הפיך', ויש רעיונות שקושרים את כולם. רצינו שהנושא המרכזי יאלץ את היוצרים להתמודד עם משהו טיפה נאסטי, כי לא הכל פה נעים וכיפי. אני שמח להגיד שהיוצרים באמת הרימו את הכפפה ויש המון סיפורים לא נעימים וקשים. סיפורים מחוספסים. אני חושב שהקומיקסאים בארץ מסתכלים כל הזמן פנימה, הם לא מסתכלים החוצה".
"זה יותר קריא ככה"
סיפורים אישיים, כואבים ואפילו טרגיים במידה הם הלחם והחמאה של יוצר הקומיקס הישראלי. כמו הקולנוע הישראלי בראשית דרכו, גם המאיירים המקומיים מעדיפים לספר סיפור אישי של התפתחות והתבגרות, וחלקם עשו זאת בצורה שאפשרה להם בהמשך גם לגלוש לאזורים פנטזיונריים יותר (או פשוט להפוך את החתולים שלהם לישויות מדברות ואהודות במיוחד בקרב קוראי עיתונים).
זהו סיפורה של אילנה זפרן, מאיירת שהפכה את הפרידה המשמעותית הראשונה שלה לקומיקס מצליח, וב־2005 הוציאה לאור את "סיפור ורוד", רומן גרפי שמשלב בין סיפור יציאתה מהארון לבין תולדות הקהילה הלהט"בית בארץ. קוראי "הארץ" מכירים אותה לא מעט בזכות "פינת ליטוף", מדור הקומיקס שלה, שבו חתוליה רפי וספגטי מגיבים על אירועי היומיום.
"נפרדתי פרידה נורא דרמטית מהחברה הראשונה שלי בגיל יחסית מבוגר, 28", היא נזכרת. "באותו הזמן עבדתי כמעצבת גרפית וכמאיירת פה ושם, והיה בסיפור הפרידה משהו גם טרגי ודרמטי מאוד, אבל גם קומי ומגוחך. וקצת נכנס לי לראש רעיון שאני צריכה לעשות על זה קומיקס, אולי כסוג של תרפיה בהומור. אז עשיתי קומיקס על הפרידה הזו, שהתפרסם ב'זמן הוורוד', המגזין של הקהילה הגאה בזמנו, והוא ממש תפס. מצאתי שפה חדשה שם".
בעצם החלטת להנגיש את ההיסטוריה של הקהילה הגאה לקהל רחב באמצעות קומיקס?
"האמת היא שרק אחרי שעשיתי את זה הבנתי שזה סוג של הנגשה, לפי התגובות שקיבלתי. אבל כשעבדתי על זה, הרעיון היה לשלב סיפור אישי עם סיפור היסטורי. זה לא שהתיישבתי וחשבתי איך אני אספר את הסיפור הזה בקומיקס ואנגיש אותו, אבל זה מה שבפועל קרה. באמת לאנשים היה טוב לקרוא את זה בקומיקס, זה באמת היה להם קל יותר, הם קראו אותו דווקא כי זה היה קומיקס".
מה בפורמט הופך אותו קל יותר לצריכה, גם כשמדובר בנושאים כבדים? האלמנט האיורי?
"כנראה כשאתה לוקח נושא כבד ורב פרטים ומספר אותו לא רק עם טקסט - אלא גם עם איורים, אז זה מקליל את זה. לא בקטע של מפחית את הכבדות, אלא מנגיש. זה כאילו יותר קריא ככה, למרות שהתוכן הוא בעצם אותו הדבר. נגיד 'מאוס' (רומן גרפי מפורסם של המאייר היהודי־אמריקני ארט ספיגלמן, המתאר את קורות משפחתו בזמן מלחמת העולם השנייה, ע"פ) זה סיפור טרגי כבד מאוד ומורכב, אבל בזכות הקומיקס אפשר לספר אותו עם שכבות נוספות. יש הרבה דברים ייחודיים למדיום הזה. אז מצד אחד הוא מנגיש ומצד שני הוא מוסיף רבדים, משתמש בקשר עין בין איור לטקסט. בספר רגיל זה לא היה עובד".
"יותר אנטי־גיבורים"
סיפור חייה של המאיירת נֹעה כ"ץ והתמודדותה עם זהותה המינית קיבל אף הוא עיבוד קומיקסאי. ברפרטואר שלה ספרים כמו "4", שעוסק בתהליך יציאתן מהארון של ארבע דמויות, "איה 50" שמתארת את התהליך שעברה מילדות לבגרות, וכמובן שני ספרי הציפורים שהוציאה - חיות שהייצוג הכ"צי שלהן הפך למותג בפני עצמו. בשנה שעברה הוציאה את "ספר הרבייה", שאותו היא מתארת כמדריך החינוך המיני שהיתה רוצה שיהיה לה כשהיא־עצמה היתה מתבגרת מבולבלת.
"יש המון סוגים של קומיקס. בתוך המילה 'קומיקס' יש מלא קטגוריות", היא אומרת. "אני מאוד נמשכת לקומיקסים שמדברים על העולם האמיתי: פחות פנטזיה של גיבורי־על ואקשן, אלא יותר האנטי־גיבורים. עלובי החיים אפילו, אם תרצה, זה הרבה יותר מושך אותי. אני אוהבת ספרים על אנשים מסכנים, אנשים שעברו טרגדיות, סיפורים על החיים האמיתיים. בקומיקס אצלי יש מנעד כזה. יש את המצחיק, שאלה הציפורים, ועכשיו אני כותבת ספר אוטוביוגרפי מאוד קשה, על הדמנציה של אבא שלי. זה ההפך המוחלט מהציפורים או מ'ספר הרבייה'".
תרפיה לכל דבר
גם גלעד סליקטר בוחר להתמודד עם כאבי עבר וטראומות דרך הרומן הגרפי. אחרי שעסק בשירותו הצבאי בקומיקס "צו 8", וביתר ספריו העלה שאלות בנושאי שפיות ואובדנה, בספרו החדש "ערד 95" הוא בחר לצלול אל קיץ 1995 והאסון בפסטיבל ערד, שבו נהרגו שלושה בני נוער, לפני מה שתוכננה להיות הופעתה האחרונה של להקת משינה.
סליקטר היה שם, חודשים ספורים בטרם התגייס, וחזה בכאוס מקרוב. גם עכשיו, כמעט 30 שנים לאחר מכן, הוא עדיין מרגיש צורך לחקור את הנושא ואת ההשפעה שלו עליו. "זו הדרך שלי לדבר על האסון דרך מה שקרה לי", הוא אומר. "הספר הוא חלק מהתהליך שלי, ובכלל, בכל הספרים שלי יש משהו אוטוביוגרפי. מבחינתי, אם אתה קורא את הספרים שלי - אתה מקבל קנבס גדול של כל החיים שלי ואתה גם יכול להכיר אותי טוב יותר, אבל גם להבין יותר טוב את המקום שאנחנו חיים בו. ב'צו 8' הביקורת היתה על איך זה להיות אמן ובכלל בן אדם רגיש שעוסק באמנות, שחי במקום מיליטנטי".
בעצם ישראל נידונה להיות מעצמה של קומיקסים "כבדים"?
"לא בהכרח. אני חושב שבלי כמובן להוריד מהערך של קומדיה ושל הומור שחור, יש מקום להכל, ועם הזמן כנראה שבאמת נראה את זה. יכול להיות שכרגע קיימת דחיפות בקרב קומיקסאים לעסוק בדברים האלה, בגלל המקום שאנחנו חיים בו. אבל לדעתי בעתיד זה יעבור. אני מלמד סטודנטים בבצלאל שנים רבות ורואה שצעירים מתנסים בהכל. יהיו פה, כמו בחו"ל, קומיקסים על כל נושא שהוא, לא בהכרח כבד. סתם לדוגמה: ביפן יש קומיקס בשם 'פינג פונג', שעוסק בספורט. אז מתישהו תראה קומיקס על ג'ודו ישראלי, נניח".
נדב נחמני מצא שהדרך להציג לקהל את הקושי היומיומי שהוא מתמודד עימו היא כזו ששמה את הכאב במרכז האיור. נחמני, שאייר את סדרת הקומיקס של "כראמל' ואת "האיש הכחול", קומיקס רשת אישי שזכה להצלחה (ושמהווה ייצוג מעניין של השלב הבא באבולוציה של הז'אנר - הקומיקס הרשתי והאינטראקטיבי), מצא את עצמו אחרי 7 באוקטובר מרגיש מיותר, כמו לא מעט יוצרים. "מתפרק", הקומיקס שיצר, ושבו תיאר ברצועה יומית באינסטגרם את הימים שאחרי האסון - אפשר לו לתעל את ההלם, הזעם והעצב למקומות פרודוקטיביים, שגם יצרו הזדהות רבה.
"אני יוצר קומיקס כבר עשור, וזה משהו שבשוטף, בשגרה שלי. ב־7 באוקטובר הפסקתי, גם כי זה לא מתאים, וגם באמת היתה פאניקה אמיתית. כבר כמה שנים, מאז הקורונה, שאני מלמד ילדים קומיקס דרך הזום. אחרי אוקטובר העברתי המון סדנאות והבנתי שאני מלמד ילדים איך לבטא את הרגשות שלהם באמצעות קומיקס, בזמן שאני עצמי הפסקתי לעשות את זה, אז נוצר אצלי דיסוננס.
"בשלב מסוים הרגשתי את זה מבעבע אצלי והחלטתי שאני כותב ומאייר איזשהו יומן אישי, שמראה מה קרה לדמות שלי באותו יום. הקומיקס עוקב אחריי, כשאני נופל אל תוך עולם התת־מודע שלי ומחפש את הדרך לחזור הביתה. על הדרך אני שואל שאלות על זהות ומה המשמעות של להיות ישראלי. הדבר הזה העסיק אותי ואפשר לי איזשהו אסקפיזם. הקהל ממש עקב אחרי זה בתור סדרה, שמעלה בכל יום פרק חדש. זה היה ממש מסע מיוחד שעברתי גם אני, יחד עם הקוראים".
בעצם מדובר באמצעי תרפויטי קבוצתי.
"זו היתה תרפיה לכל דבר. זה שילוב של כמה דברים: קודם כל כישראלים, איך שלא תסתכל על זה, אנחנו מוקפים בטראומות. המציאות שלנו מורכבת. כולנו מכירים אנשים שנפגעו, נהרגו. הטראומה מקיפה אותנו ותמיד יש כאן קושי - כלכלי, מדיני, הסכסוך. יוצרים הם אנשים מאוד רגישים, אז זה עוד יותר מחלחל. על 'מתפרק' אני מקבל הרבה תגובות. לא עשיתי בחיים משהו שקיבל כל כך הרבה הדהוד מאנשים, בכל יום קיבלתי עשרות הודעות. זה היה מאוד מרגש אבל גם מטלטל ואפילו קצת הרגיש כאילו יש עלי אחריות פתאום. אנשים אמרו לי שאחרי שהם קראו את הקומיקס שלי הם הצליחו לבכות בפעם הראשונה מאז תחילת המלחמה. זה דבר חזק".