בספרים העוסקים בגוף־נפש, הקוראים נדרשים מייד להפנות את המבט אל עצמם. זהו ז'אנר המצית תנועה כפולה: החוצה, אל תפיסות תרבות וידע, ופנימה, אל הסדקים שהגוף שומר והנפש נועלת.
גם ״מיתוס הנורמלי״ של ד״ר גאבור מאטה, רופא קנדי, מומחה להתפתחות ילדים, להתמכרויות ולהשפעות של לחץ על הבריאות, פועל כך. אלא שכאן, בשונה מספרות מדעית טהורה, מה שמושך את הקורא אל תוך המרחב הפנימי אינו רק טיעון משכנע, אלא בעיקר סיפור.
מאטה שוזר בספרו עשרות סיפורים אישיים של מטופלים, ניסיונות חיים ועדויות חשופות, שמרתקים משום שהם מעניקים הצצה נדירה אל המרחבים הפנימיים ביותר של אנשים. למשל, כיצד נשען אדם על דפוס של הימנעות במשך חמישים שנה, איך מתכווץ גוף כשזיכרון לא מעובד מציף אותו לפתע, ואיך תסמין רפואי הופך למפתח ביוגרפי.
כמטאפורה
כמו ברבים מהספרים הללו, שמנסים "לארוז" ידע עשיר אל ספר אחד, גם כאן בולטת העובדה שלצד כוחם של הסיפורים - הספר פופולרי ופשטני לעיתים. מאטה, שמבקש לערער על ההפרדה בין "בריא" ל"חולה", אינו מנתח טראומה בעומק הפסיכואנליטי, כמו שמציעה למשל קאתי קארות, חוקרת ספרות שמשנתה בחקר הטראומה מרכזית כיום. אצל קארות, שאותה מאטה כלל אינו מזכיר, הטראומה אינה אירוע שניתן למפותו על ציר הזמן אלא קרע לשוני, משהו שאינו יכול להתנסח במלואו ומופיע תמיד כאיחור, כהדהוד. מאטה, לעומתה, מתעקש על טיעון ברור ורציף: מאחורי כל טראומה יש סיפור מוגדר שקורה בתוך הגוף־נפש ואפשר לזהותו דרך הקשבה לגוף, וחקירה של סימנים המתגלים בהתנהגות, בהתמכרויות, במחלות ובאופני ויסות רגשיים.
השוני הזה חשוב, משום שהוא מצביע על כך שהספר הרבה יותר אינטואיטיבי מאשר מדעי: הוא נשען על ניסיון קליני ארוך ועל רגישות אנושית עמוקה ולא על מסגרת תיאורטית או פסיכולוגית סדורה.
באופן בלתי נמנע, הקריאה החזירה אותי אל הילדות שלי בהבלחות של זיכרונות: איך הגיבו אלי אבי ואמי, מה נאמר ומה הושמט, מה היה במבטם, ואילו תחושות עברו אלי בלי שהתכוונו
ההטיה האינטואיטיבית הזו ניכרת במקום שבו תיאוריה של טראומה מבקשת להמשיג פערים של ייצוג וזמן. מאטה מבקש לעקוב אחר חוטים ברורים: מהילדות אל הבגרות, מההתעלמות הרגשית אל הסימפטום הגופני. זוהי חוויה מסקרנת כקוראת: מצד אחד ישנה אחיזה חזקה, כמעט פשטנית, שבכל כאב קיים סיפור שלא סופר; מצד אחר ישנה תחושת החמצה של היסודיות והרב־שכבתיות שמציעות התיאוריות המודרניות.
בדיון של מאטה על הטראומה המודחקת שגורמת למחלות גופניות, למשל, הוא מתווכח עם סוזן סונטאג וספרה הידוע ״המחלה כמטאפורה״. סונטאג ביקשה לגאול את החולה מן המיתוסים וטענה שהענקת משמעות סמלית למחלות, מעבר למצבן הרפואי, היא פרקטיקה מסוכנת, שכן היא מחליפה הבנה רפואית בשיפוט מוסרי ומטילה את האחריות על החולה עצמו.
מאטה, מולה, טוען שהמחלה לא נפרדת מן העולם הרגשי שבו היא נולדת, כלומר, המחלה היא לא רק תהליך ביולוגי. בכך הוא מרחיב את ״המחלה כמטאפורה״ אל ״המחלה כביוגרפיה״, ומתעקש שלא מדובר במטאפורה אלא בממשות גופנית־רגשית.
לשהות ברגע
הספר נע בין אבחנות מדעיות לבין אנושיות עמוקה. מאטה טוען שמחלה אינה סטייה אלא תוצר נורמלי של תנאים בלתי נורמליים, ובכך הוא מבקש לקרוע את מסכת הנורמליות ולחשוף עד כמה התרבות שלנו מאופיינת בלחץ כרוני, בהורות טרודה ובהישגיות נטולת מנוחה. כאן החיבור בין האישי לכללי מתחדד: מה שנתפס כ"נורמלי" מתגלה לא כמדד לבריאות אלא כמנגנון תרבותי שמפצל ומכביד, כזה המטיל על אנשים ציפיות שאינן מעוגנות בטבע האדם או בתנאים המציאותיים שהוא חי בהם.
באופן בלתי נמנע, הקריאה בספר החזירה אותי אל הילדות שלי בהבלחות של זיכרונות: איך הגיבו אלי אבי ואמי, מה נאמר ומה הושמט, מה היה במבטם, ואילו תחושות עברו אלי מבלי שהתכוונו. אצל מאטה, טראומה אינה בהכרח פצע דרמטי, אלא חסר. אותם ״דברים טובים שלא קרו״: רגעים שבהם לא רואים אותך, לא מקשיבים, לא מכוונים אליך את הנוכחות הנדרשת.
כשמאטה מתאר כיצד ״טראומה קטנה״ מצטברת - בדידות, דחייה מרומזת, הורות שמחמיצה את הסימנים הקטנים - אני מוצאת את עצמי מהרהרת לא רק בילדותי אלא גם בהורות שלי: הרגעים שבהם ניסיתי להיות נוכחת אך הייתי שקועה מדי, הפחד שהחמצתי משהו מהותי, וההכרה שהילד, בסופו של דבר, אינו זקוק להורים מושלמים ונטולי פגם, אלא שנופיע באמת, ודווקא זה מתברר לא פעם כמבחן האמיתי.
הפרוזה הקלינית־אינטימית של מאטה נעה בין ביולוגיה להתפתחות, בין פסיכולוגיה להיסטוריה, ובין מערכות יחסים פרטיות למבני כוח פוליטיים. הוא מצביע על כך שהתרבות שלנו - הקפיטליזם התובעני, הקיטוב הפוליטי, הציפיות המגדריות, השחיקה של קהילות - אינה רק הרקע לסבל; היא אחד ממנועיו המרכזיים. כך הופכת הטראומה מתופעה אינדיבידואלית לתופעה חברתית רחבה.
בנקודה זו מתחדדת שאלת האחריות: אם הטראומה קולקטיבית, האם ההחלמה יכולה להיות אישית בלבד? מאטה מציע תשובה מורכבת. מצד אחד, ההחלמה מתחילה במבט פנימי: בהכרה בפצעים, בהסרת השריון, בחמלה כלפי עצמנו. מצד אחר, הוא תובע שינוי חברתי: יצירת תנאים שבהם רגשות אינם מותרות, שילדים אינם נדרשים לוותר על אותנטיות בשם הישרדות, ושמבוגרים יכולים לחיות שלא תחת שחיקה בלתי פוסקת.
החלק האחרון של הספר עוסק ב״דרכים אל השלמות״, ניסוח זהיר שאינו מבטיח ריפוי מלא. מאטה מציע לחזור אל ״העצמי המקורי״, לא כחלום נאיבי אלא כהתקרבות אל המרווחים שבהם עדיין קיימת גמישות. הוא כותב על פירוק אמונות מגבילות, על תרגול חמלה, על הרחבת התודעה. גם כאן מורגש שהיסוד המניע הוא אינטואיציה עמוקה ולא תיאוריה: ההבנה שהגוף הוא ישות חושבת, שהכאב מספר את מה שהמילים אינן יכולות.
״מיתוס הנורמלי״ הוא ספר שאפתני הנמתח בין מדעי לפואטי, בין אישי לתרבותי, ובין התבוננות רחבה לבין רפלקסיה אינטימית מאוד. מאטה אינו מציע נוסחת ריפוי או מסגרת תיאורטית סגורה; הוא מציע שפה של קשב, כזו המאפשרת לראות כיצד הגוף מספר את סיפור חייו בדרכים שאינן תמיד נגישות למחשבה. זהו ספר שמבקש לחשוב מחדש על מערכות היחסים שבין מציאות יומיומית ללחץ כרוני, בין הורות שהתרבות מעמיסה עליה יותר מדי לבין הילדים שהפנימו את הלחצים והחרדות. בספרו, מאטה מזכיר שהנורמלי הוא רק הסכמה חברתית, ושדווקא הסדקים, כלומר המקומות הפחות ״מתפקדים״, עשויים לפתוח פתח לחיים מלאים ושלמים יותר.
מעבר לכל ההבחנות התיאורטיות וקריאות התיגר התרבותיות, הנוכחות המתמשכת של הספר היא בניסיונו להשיב את האדם אל עצמו. מאטה, במידה רבה, מבקש לנסח מחדש את מושג הקרבה: קרבה בין חלקי הנפש, בין הגוף לעברו, בין הסיפור שאדם מספר לבין זה שממשיך לפעול בו מבלי ששם לב.
יש משהו מרגיע בהצעה הזו, משום שהיא מזכירה עד כמה התהליך האנושי אינו ליניארי. בדיוק כפי שסיפוריו של מאטה מאירים כיצד דפוסי הישרדות נבנים שכבה על גבי שכבה, כך גם האפשרות לשינוי אינה מגיעה בבת אחת אלא מתוך רגעים מצטברים של הפניית תשומת לב והגברת המודעות. אולי זהו הערך המרכזי של הספר: הוא מזכיר לנו שאף שהתרבות דוחפת אותנו למהירות - דווקא ההאטה, ההסכמה להקשיב באמת ולהיות נוכחים, מאפשרת לנו לזוז, גם אם בצעדים קטנים, אל עבר עצמיות שאינה מוכתבת על ידי פחד, לחץ או ציפיות, אלא נפתחת כשהאדם מפסיק לברוח מעצמו ומוכן סוף־סוף לשהות במה שיש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו