"אהבתי את הרעיון שאות קטנטנה מתווכחת עם אלוהים"

אחר צהריים אחד, אי אז בשנות האלפיים המוקדמות, סטיבן הול נתקל במקרה בספר ששינה את חייו. "ירד גשם וחיכיתי לאוטובוס, אז נכנסתי לחנות ספרים כדי להתייבש", הוא מספר בשיחת זום מביתו שבצפון מזרח אנגליה, "קניתי שם ספר, פשוט כי עמדתי שם במשך יותר מחצי שעה".

הספר היה "הטרילוגיה הניו־יורקית" של פול אוסטר, ובזכותו הול, שהיה אז באמצע כתיבת הרומן הראשון שלו, גילה את סוג הספרות שהוא רוצה לכתוב. "זה היה אחד הספרים הכי חכמים שקראתי", הוא מספר, "כי הוא היה ספר על כתיבה ועל טקסט, אבל הוא היה גם תעלומה בלשית מצוינת, והוא השתמש בכל הרעיונות שיש לנו על תעלומות בלשיות, אבל ככלי כדי לספר סיפור שבעצם לא היה תעלומה בלשית בכלל. והבנתי פתאום שאתה לא חייב לבחור בין לכתוב מותחן ובין לכתוב ספר מורכב ותיאורטי, אלא שני הדברים יכולים להתקיים באותו סיפור. ומרגע שקראתי אותו, חשבתי שאני חייב לנסות לעשות דבר כזה".

התוצאה היתה הספר "כריש זיכרון", שהגיבור שלו, אריק סנדרסון, מתעורר ללא זיכרונות ומנסה להבין מי הוא ומה קרה לו. בסיועה של פסיכולוגית הוא מתחיל לשחזר את חייו ואת האובדן של אהובתו. אלא שפתאום הוא מוצא את עצמו מקבל מכתבים מעצמו של העבר ומגלה שייתכן שמה שהוא סובל ממנו הוא כלל לא אמנזיה, אלא התקפה של יצור בשם לודביקי, כריש טורף שפועל במרחב הקוגניטיבי, ויוצא למסע כדי להשיב לעצמו את חייו.

לכאורה מדובר במותחן, ורעיון האמנזיה שבמרכזו נוצל לא מעט, אבל הספר היה למעשה דיון ספרותי עמוק במהות השפה והתרבות, שמפרק את הספרות ובונה אותה מחדש. והספר המוזר הזה, שיצא בשנת 2007, תורגם לכשלושים שפות והפך את היוצר שלו לסיפור הצלחה בן־לילה.

משחק בסמלים

הול, בן 51, נולד וגדל בצפון אנגליה באזור בשם "הפסגה השחורה", שבו מתרחשת העלילה של "אנקת גבהים". "זה אזור ביצות מאוד פראי, מאוד גשום ואפלולי ומסתורי. ביליתי את רוב הילדות שלי בנדודים ביערות משונים ובאדמת ביצות. הייתי ילד קצת מוזר, אני מניח, ותמיד היתה לי אובססיה לסיפורים. הייתי מאוד בעניין של מיתוסים, ידע עתיק וקסם. בגיל 9 תכננתי מכונה שבעזרתה התכוונתי לנסוע לסקוטלנד ולחפש את המפלצת מלוך נס".

לאחר התיכון הוא התחיל ללמוד בבית ספר לאמנות בעיר שפילד. "לא ממש ידעתי מה אני רוצה לעשות, כי האמת היא שאני לא טוב ברוב הדברים. למען האמת, אני ממש גרוע ברוב הדברים. בזמן הלימודים עבדתי בסופרמרקט בסידור מדפים והייתי ממש גרוע בזה, לקח לי יותר זמן לסדר את הקופסאות מכל האחרים והן אף פעם לא נראו טוב במיוחד. הבוס שלי אמר שהוא לא מבין למה זה כל כך קשה לי. אז הלכתי לבית ספר לאמנות כי הייתי טוב בציור, וזה היה אחד הדברים היחידים שבאמת הייתי טוב בהם, אז הנחתי שאהיה מאייר או מעצב גרפי".

איך הגעת מהציור לכתיבה?

"התחלתי להתעניין מאוד באמנות קונספטואלית ובאמנות מבוססת טקסט, דברים כמו ציור בעזרת אותיות ומילים שמשנות את המשמעות שלהן בגלל הדרך שבה הן נראות, המתח בין מה שהמילים אומרות למה שהן מראות. ריתקה אותי הדרך שבה כתיבה עובדת, איך שמדובר בעצם 'רק' בסמלים ובסוג של קוד, אבל הסמלים הללו מגרים את המוח שלך לקלוט את כל המידע הזה. ככל ששיחקתי עם מילים, כך האמנות שלי נעשתה יותר ויותר מילולית, המילים הפכו למשפטים והמשפטים לפסקאות והפסקאות לפרקים, עד שבאיזושהי נקודה הבנתי, 'רגע, אני חושב שאני בעצם כותב פרוזה'. בהדרגה הבנתי שאני יכול לעשות את זה, התאהבתי בכתיבה וחשבתי לעצמי 'אלוהים אדירים, אני טוב במשהו!' השקעתי את כל המאמץ שלי בדבר האחד הזה, וזה הסתדר בצורה נהדרת. מתברר שאתה צריך להיות טוב רק בדבר אחד".

ציפית להצלחה של "כריש זיכרון"?

"האמת היא שלא היו לי שום ציפיות. חשבתי שהוא כנראה ייצא בהוצאה קטנה, ושאולי הוא יעזור לי לקבל משרה בהוראה. אני זוכר שישבתי ושאלתי את עצמי מה ההישג המינימלי שאהיה מרוצה ממנו, וחשבתי, 'אם חמישים אנשים יקראו אותו, וחצי מהם ייהנו ממנו, אם הוא ישפר את החיים שלהם והם יחשבו שזה היה ספר טוב, אז זה יהיה שווה את זה'".
טוב, נראה שקראו אותו יותר מחמישים איש.

"קצת יותר, קצת יותר. ועדיין קוראים אותו! המכירות יציבות יחסית מדי שנה. עוד מעט יעברו עשרים שנה מאז שהוא יצא ואני עדיין מקבל הודעות לגביו, אנשים עדיין דנים עליו ב־Reddit. לא התעשרתי בזכות הספר, אבל התמלוגים עוזרים לנו לקנות מתנות לחג המולד בכל שנה, אז..."

"זה ירושש אותנו"

הול אולי לא התעשר, אבל בהחלט נפתחו בפניו הרבה אפשרויות חדשות. "איפשהו לאורך הדרך הבנתי שעכשיו שיש לי ספר שהצליח, אני יכול לדפוק על כל דלת שאני רוצה ולומר 'כתבתי את הספר הזה, אולי אני יכול לבוא ולעשות אצלכם משהו?' אז עשיתי קצת מכל דבר: כתבתי תסכית רדיו של 'דוקטור הו', כתבתי למשחקי וידאו, כתבתי תסריטים לסרטים ולטלוויזיה, הלכתי בעקבות כל תחומי העניין שלי".

"משחקי מחשב הם עניין מופרע ומאוד שונה. מבנה העלויות שם הפוך מכתיבת סרטים. אנחנו יכולים לפוצץ ערים, ליצור פלישות חייזרים, זה זול יחסית. אבל מה שממש יקר הוא ליצור סצנה של שני אנשים שיושבים בחדר ומדברים, בניגוד מוחלט לקולנוע"

כתיבה למשחקי וידאו דומה לכתיבה ספרותית?

"משחקי מחשב הם עניין מופרע ומאוד־מאוד שונה. זו הפקה עצומה, עם מאות אנשים שעובדים יחד, אז מדובר בריקוד מאוד מסובך. אתה לא יכול סתם לכתוב 'הם קופצים מהג'יפ' אם אף אחד לא תכנן ועיצב ג'יפ. ואם אתה ממש צריך ג'יפ, אז מישהו יצטרך להכין אחד כזה, וזה משפיע על כל הצוותים האחרים. זה מאמץ קבוצתי ענק ומרתק.

"כשרק נכנסתי לכתיבה למשחקי וידאו, הכותב הראשי אמר לי שאנשים נכנסים לכתיבת משחקים ומצפים שהיא תהיה דומה לכתיבה של סרטים, אבל האמת היא שמבנה העלויות הוא הפוך לגמרי. אנחנו יכולים לפוצץ ערים, ליצור פלישות חייזרים, זה זול יחסית. אבל מה שממש יקר הוא ליצור סצנה של שני אנשים שיושבים בחדר ומדברים. יוצר של קולנוע אינדי אומר לעצמו: 'אני אעביר את שתי הדמויות האלה לחדר, והן ידברו על מה שקורה בחוץ, אבל לא נראה את זה כי זה יקר מדי'. ובמשחקים זה בדיוק הפוך. הוא אמר לי: 'מה שאתה לא עושה, אל תכתוב סצנה שבה דמות מושיטה משהו לדמות אחרת, כי זה ירושש אותנו'".

היו דברים שלקחת איתך ממשחקי מחשב לכתיבה ספרותית?

"למדתי הרבה על איך שמגבלות יכולות להיות דבר נהדר. לדוגמה, כשכתבתי עבור המשחק 'Battlefield 1', לא היה לנו הרבה זמן, והרבה מהמשאבים כבר היו מוכנים מראש, אז אמרנו לעצמנו: 'מה אנחנו יכולים לעשות עם הדברים האלה?' זה היה נהדר ומשחרר. אחד מהדברים שנאבקתי איתם אחרי ש'כריש זיכרון' יצא, היה התחושה שאני יכול לעשות הכל. בעקבות הכתיבה למשחקי וידאו שאלתי את עצמי, 'אוקיי, אבל מה אם נצמצם את זה?'. אני חושב שהמשמעת הזאת היא מה שלקחתי מהחוויה".

טוב לקחת לקיצון

הספר השני של הול, "השד של מקסוול", יצא ב־2021, כמעט עשור וחצי אחרי "כריש זיכרון", ותורגם זה עתה לעברית. הוא נפתח כשהגיבור, תומס קווין, מקבל הזמנה מסתורית מהסופר הגאוני אנדרו בלאק, שהיה העוזר של אביו המתנכר של תומס. עכשיו מתברר שבלאק, שנעשה משונה עוד יותר אחרי שנים של בדידות, מאמין שספרים אלקטרוניים צפויים להביא את האפוקליפסה. משם הסיפור מסתעף למה שהוא גם תעלומה בלשית מסחררת ומרובת תפניות, וגם חקירה של קונספטים מפיזיקה, בלשנות, דתות ומיתוס, שמתחקה אחרי טבע השפה והמשמעות של הטקסט הכתוב.

עבר הרבה זמן בין שני הספרים. האם חלק מהסיבה הוא "משבר הספר השני"?

"אלוהים, לחלוטין. רמה כזו של הצלחה שאתה לא מצפה לה היא דבר שקשה להתמודד איתו, וגם עשיתי טעות ולא התקדמתי בפרויקט אחר בזמן ש'כריש זיכרון' יצא, אז שקעתי בקידום של הספר. וכשסוף־סוף הייתי צריך לחשוב על להתחיל מחדש, זה היה פשוט יותר מדי. עוד בעיה שיצרתי לעצמי היא שעם 'כריש זיכרון' ניסיתי לעשות קצת מכל דבר: גם ספר שמדבר על הדרך שבה שפה עובדת, ועל רעיונות, זיכרון ומבנה; גם מותחן שגורם לך להפוך את הדפים; רציתי דמויות, ורומנטיקה, ויצרתי ספר שהיו בו כל האלמנטים האלה, וקיוויתי שהם יצליחו איכשהו לעבוד יחד.

"הרבה סיפורים על פיות הם בעצם סיפורים על אלים שנשכחו והוחלפו באלים חדשים. וזה מתחבר לנושא של אותיות כדמויות, ומה קורה להן כשאנחנו מחליפים את האותיות שלנו, האם האותיות האלה ממשיכות להתגנב בצללים"

"אז כשהגעתי לכתוב את הספר השני, חשבתי 'אני לא יכול לכתוב ספר שיעשה רק דבר אחד'. אם כבר, רציתי לנסות לעשות יותר דברים בבת אחת. אז זה היה קשה יותר גם כי הספר הקודם הצליח, וגם כי רציתי לתת לרעיונות להיות גדולים יותר".

הרגשת לחץ להוציא את הספר מהר יותר?

"הסוכן והמוציאים לאור שלי היו מאוד נחמדים ותומכים, כי הם ידעו ש'כריש זיכרון' היה ספר מורכב והם ידעו שאני מנסה ליצור משהו שיוכל לשבת לידו, או אפילו להיות טוב יותר ממנו. אני חושב שאולי אני הייתי הכי קשה עם עצמי, הייתי מאוד מתוסכל מזה שהעבודה לוקחת כל כך הרבה זמן, במיוחד עם המומנטום שהיה לי מהספר הראשון, וזה כמובן הקשה עוד יותר את העבודה. אבל בסופו של דבר, אני שמח שהקדשתי את הזמן כדי ליצור משהו שאני מאוד גאה בו, במקום להיכנע לחשש ולהוציא משהו במהירות".

איך ניצת הרעיון לכתיבת "השד של מקסוול"?

"תמיד עניינה אותי המכניקה של ספרים ושל המילים על הדף, וחשבתי שיש משהו מאוד מעניין בזה שהספר המודפס הוא חסין באופן ייחודי נגד השחתה, בניגוד למדיה אלקטרונית. בזמן ש'כריש זיכרון' יצא, היו הרבה חששות לגבי ספרים אלקטרוניים והאופן שבו הם ישפיעו על תעשיית הספרים. מעבר לזה, היה הנושא הרחב יותר של האינטרנט, של יוטיוב, והשאלה אם אנשים בכלל ימשיכו לקרוא.
"אז אני חושב שהבסיס היה הכוח הזה של הטקסט הכתוב, המודפס, וזה הוביל אותי לרעיון של טקסטים דתיים ושל טקסט מקודש. חשבתי שזה יהיה מעניין אם תהיה דמות מסתורית של סופר גאון, שיודע איזה סוד גדול לגבי הטקסט המודפס שאף אחד אחר לא יודע, ואם אנחנו, יחד עם הגיבור, ננסה לגלות מה הדבר הזה שהוא יודע".

זה ספר שעוסק בפיזיקה, באזוטריקה נוצרית ויהודית, במורפולוגיה ובאותיות – איך בכלל מתחילים תחקיר לפרויקט כזה?

"כל מה שאני יכול לומר הוא שכל דבר הוביל לדבר אחר. אילו ידעתי בהתחלה כמה רחוק אצטרך להגיע, אני מניח שזה היה נראה כמו יותר מדי עבודה. כנראה בכל זאת הייתי עושה את זה, אבל זה היה מפחיד אותי הרבה יותר.

"התחלתי בפיזיקה וברעיון של ספרים וטקסטים אבודים, ואז התחלתי מאוד להתעניין בתפקיד של אותיות כדמויות, שנתקלתי בו די במקרה. לדוגמה, יש מדרש שנתקלתי בו, שמתאר איך 'יו"ד שנטל הקדוש ברוך הוא משרי היה טס ופורח לפני כסאו של הקדוש ברוך הוא. אמר לפניו: רבונו של עולם! בשביל שאני קטנה שבאותיות, הוצאתני משרה הצדקת?!' [נוסח על פי בראשית רבה מז א, א"ח].
"אני פשוט אוהב את זה, את הרעיון שאות קטנטנה מתווכחת עם אלוהים. חשבתי לעצמי, 'הנה סיפור'. משם, היה מרתק למצוא עוד דוגמאות כאלה, מקומות שרומזים בצורה חזקה לכך שהאותיות והמילים על הדף עושות הרבה יותר מאשר למסור בצורה פאסיבית את הסיפור. יש קסם וכוח ברעיון הזה. יש עבודה שהן עושות, ויכול להיות שיש להן אפילו דעות לגבי העבודה הזאת, וזה כל כך מעניין. אז אני מניח שעקבתי ברעבתנות אחרי הרמזים האלה, ניסיתי לגרום לתיאוריות של הספר להתחבר יחד, ונכנסתי יותר ויותר עמוק לתוך טקסטים עתיקים".

גילית משהו מעניין שלא היה לך מושג לגביו קודם?

"היו הרבה דברים שגיליתי לאורך הדרך, כי חקרתי וכתבתי במקביל, והאמת היא שהייתי מאוד מופתע לאן המחקר הוביל אותי. למשל, טקסטים דתיים שמדברים על האותיות כבעלות אישיות, או שמתארים את העולם כמורכב ממילים. טקסטים שמזהירים ששינוי באות אחת עלול להחריב את העולם, שאלה דברים שקיימים גם במסורת היהודית וגם בנוצרית. היה סיפור שרציתי לספר, ותהיתי לעצמי כמה רחוק אוכל להגיע עם מחקר אמיתי וטקסטים קיימים. חשבתי שזה יהיה די מגניב אם אמצא טקסטים שיביאו אותי 50-60 אחוז מהדרך, ואז אוכל להמציא עוד טקסטים משלי שנמצאים ברקע, אבל האמת היא שהטקסטים שמצאתי הביאו אותי ל־100 אחוז. כמעט כל מה שרציתי להמציא כבר היה שם, שחור על גבי לבן.

"אין דבר שהורג סיפור מהר יותר מאשר כשהכל נפתר בעמוד האחרון. בתודעה של הקורא, הסיפור נכנס לסוג של קופסה, ואת הקופסה שמים על מדף, והמוח לא חוזר אליו. הסיפורים הטובים באמת הם סיפורים שמשהו בהם חסר, שמשהו בהם לא לגמרי הגיוני, שהמוח שלנו רוצה להמשיך להתעסק בו"

"זה היה די מדהים, אבל גם הרגשתי קצת כאילו אני בעצמי אנדרו בלאק, שמגלה פתאום את הדברים האלה, וזה היה קצת מוזר. הייתי נכנס הביתה ואומר: 'למילה הזאת יש את המשמעות הזאת!', ואשתי חשבה לעצמה 'הוא קצת השתגע'. היא שאלה אותי: 'כמה עמודים כתבת היום?' ואמרתי: 'כתבתי חמישים מילים, אבל השורש של המילה 'בריאות' מגיע מכאן ומכאן', והיא בטח חשבה לעצמה 'אוי, לא'".

במידה מסוימת, התרגום לעברית מחזיר הרבה מהרעיונות האלה למקור שלהם.

"כן, זה נהדר, אני יודע שזה התרגום שהכי סביר שיצליח לתפוס את מה שאני מנסה לעשות, ולהתחבר לרעיונות האלה בצורה ברורה יותר, אולי יותר ברורה ממה שאני יכולתי לעשות, כי אני הייתי צריך לעשות סיבוב עד שהגעתי לרעיונות האלה".

עד כמה הרעיונות שכתבת עליהם שכנעו אותך? איזו מידה של רצינות הקוראים צריכים לייחס לאזהרה מפני ספרים אלקטרוניים?

"אני חושב שאנדרו בלאק לקח את הרעיונות האלה לקיצון, ואני בטח לא בעמדה שלו. אבל לפעמים, כדי להאיר תופעה מסוימת, טוב לקחת אותה לקיצון. יש משהו מטריד באופן שבו אפשר לעשות מניפולציה לטקסטים אלקטרוניים. נניח כשאמזון יכולים להחליף את הטקסט בקינדל לגרסה אחרת בלי ידיעת המשתמשים - זה דבר שיכול לקרות, וכיום אנחנו הרבה יותר רגילים אליו, אבל זה כמעט כאילו מישהו היה פורץ לך הביתה, לוקח את הספר ומחליף אותו במהדורה שונה. ועכשיו, עם תמונות שנוצרות בבינה מלאכותית, צריך לבחון את ההשפעות שיש לזה על הרעיונות שלנו לגבי אמת ולגבי מידת היציבות שלה".

"האמת היא שאני לא טוב ברוב הדברים. למען האמת, אני ממש גרוע ברוב הדברים. בזמן הלימודים עבדתי בסופרמרקט בסידור מדפים והייתי ממש גרוע בזה, לקח לי יותר זמן לסדר את הקופסאות מכל האחרים. אז הלכתי לבית ספר לאמנות"

בתיאוריה של הספרות מדברים על זה שכשסיפורים סופרו בעל פה, גרסאות היו משתנות עם כל פעולה של סיפור, וידע נתפס כדבר פחות יציב. כשמשהו נכתב, נוצרת גרסה קבועה יחסית של הסיפור. יכול להיות שאנחנו פשוט הולכים שוב לקראת תקופה שבה טקסטים הם יציבים פחות.

"זה גם חלק מהעניין, לא? אנחנו מדברים על הטבע הבלתי משתנה של הסיפור, אבל זה בעצם נכון רק לעידן הדפוס. לא רק בזמן שסיפורים סופרו בעל פה, אלא גם בזמן שאנשים העתיקו טקסטים ביד הטקסטים השתנו, כי הם נכתבו עם טעויות, או שמי שהעתיקו את הטקסט פירשו את הטקסט תוך כדי. נתקלתי בעובדה מדהימה: כשאספו את כל הגרסאות של התנ"ך שהעתיקו נזירים לפני הדפוס - בכל הגרסאות יחד היו יותר טעויות משיש מילים בתנ"ך עצמו. למעשה, רק מהרגע שנוצר הדפוס, נוצר מעין נוסח אחיד לסיפורים. אז אני מניח שבעצם חיינו במשך כמה מאות שנים בנקודה שבה טקסט היה יותר יציב משהוא היה אי פעם בהיסטוריה, ועכשיו אנחנו חוזרים לתקופה של חוסר יציבות.

"אני אוהב את הרעיון שאפשר להשוות בין יציבות של טקסט לבין היציבות של המציאות. אני חושב שזה קונספט מעניין, יש בזה משהו. אני מוצא שככל שאני מתבגר, כך אני יכול להאמין בדברים ולא להאמין בהם בעת ובעונה אחת. למשל, ברעיון שאומר שהעולם מורכב מטקסט, ולכן כשטקסטים מתחילים להתערער אז אותו דבר קורה גם למציאות. בספר זה מתבטא בדברים כמו דמויות מסיפורים שנכנסות לעולם האמיתי, או סיפורים שמתערבבים ומתחברים זה לזה. אז יש בי חלק שמאמין בהרבה דברים שכתובים ב'השד של מקסוול', וחלק שמאמין בביטחון רב שזה סתם סיפור שהמצאתי. היכולת להשעות את הספק ולהאמין באופן חלקי היא דבר נהדר ואחת מההנאות הגדולות של החיים".

מבוך של רעיונות

אחד המאפיינים הבולטים של הכתיבה של הול הוא האופן שבו הוא משחק עם הטקסט ומותח את הגבולות שלו מבחינה גרפית: ב"כריש זיכרון" מדובר בכריש עשוי אותיות שנראה שמנסה לזנק מתוך הטקסט, וב"השד של מקסוול" - בהערות שוליים שבנויות בצורה של עלים שעפים ברוח.

"חלק מזה הוא עניין של לשבור באופן מכוון את הכישוף של הטקסט", מסביר הול, "להזכיר לך שאלה מילים על דף. כשאתה קורא ספר, אתה בעצם עושה חצי מהעבודה, המוח שלך ממציא את העולם באותה מידה שהסופר עושה את זה. אתה שולף תמונות מהזיכרון שלך, ואני חושב שההיבטים הוויזואליים שאני משתמש בהם נועדו להזכיר לקורא את הדף והמילים שעליו.

"ב'השד של מקסוול', העלים כולם מתחברים, הערות השוליים מובילות לעוד עלים, שמובילים לעוד עלים, וזו היתה דרך מאוד כיפית ליצור סוג של מבוך של רעיונות שאתה יכול ללכת בו לאיבוד. מעבר לזה, אני חושב שלספרים יש בעיה שהם לינאריים מטבעם, א' מוביל ל־ב' שמוביל ל־ג', ולפעמים הרעיונות שאנחנו מנסים לדבר עליהם או התחושות שאנחנו מנסים ליצור הם ההפך מזה. איך אתה יוצר את התחושה של שבילים מתפצלים ושל עומס עצום של מידע? אני חושב שיש משהו טוב בלשים את הקורא במין מבוך כזה של מידע ולומר: 'הרעיונות האלה ממשיכים כאן, ואם זה מעניין אותך אנחנו יכולים להמשיך. אבל אתה יכול גם לדלג לדבר הבא'. ככה אתה יוצר בחירה, אתה יוצר מרחב קונספטואלי שהקורא יכול לחקור אותו, ויכול לנוע לאורך הדף בצורה שונה".

הרצון הזה לאתגר את הטקסט ולהגדיל את מספר הדרכים שבהן אפשר לקרוא אותו מתבטא גם בחיבה שלך לסיפורים אימרסיביים, סיפורים שמאפשרים לקורא לקחת חלק בחוויה, באופן אינטראקטיבי. ב"כריש זיכרון", לדוגמה, יש חלקים נוספים מהסיפור שלא נמצאים בספר בכלל, אבל אפשר למצוא אותם דרך כתובות אינטרנט ייעודיות.

"אין דבר שהורג סיפור מהר יותר מאשר מצב שבו הכל נפתר בעמוד האחרון. בתודעה של הקורא, הסיפור נכנס לסוג של קופסה, ואת הקופסה שמים על מדף, והמוח אף פעם לא חוזר אליו. הסיפורים הטובים באמת הם סיפורים שמשהו בהם חסר, או שמשהו בהם לא לגמרי הגיוני, משהו שהמוח שלנו רוצה להמשיך להתעסק בו. אז בתוך הספר, וגם מחוץ לספר, אני מנסה לכתוב בצורה שתשאיר לקורא חלל לחקור, לקבל החלטות כדי שהסיפור יהיה שלם, אבל גם לעשות פעולות אקטיביות יותר, לגלות דברים, להוסיף דברים שיכולים לעזור.

"'כריש זיכרון' הוא ספר שעוסק באובדן, ולכן זה חשוב שחלק מהקטעים בסיפור הם כאלה שאי אפשר למצוא. היה לי חשוב שהספר יעבוד למרות זאת, אבל יש משהו מתוק־מריר ברעיון שיש חלקים שכנראה אף פעם לא תראה, וזה מאוד מתאים לטון של הספר".

בסיפורים שלך יש אלמנט חזק של פנטזיה, אבל אתה תמיד משאיר פתח להסבר ריאליסטי להתרחשות. אתה רואה את עצמך כסופר ספקולטיבי?

"אני חושב שמה שאני כותב הוא קצת מהכל, כי העיקרון שמנחה אותי הוא פשוט לנסות לכתוב דברים שהייתי רוצה לקרוא. ז'אנר הוא שאלה מורכבת מבחינתי, אז אני מעדיף להשאיר את ההגדרה לאחרים. אני כן מרגיש שחשוב לתת לקוראים ברירה אם להאמין. כל אחד מהספרים שלי מבקש ממך לעשות קפיצות אמונה מסוימות, ואתה יכול לבחור אם לעשות אותן או לא.

"חלק מזה קשור בי. אני אוהב לא לגמרי לדעת. אני חושב שהסיפורים שלי נעשים יותר פנטסטיים, אבל אני אוהב גם שיש בהם משהו מקורקע, אני לא רוצה לכתוב סיפור פנטסטי מדי שירגיש זר לאנשים. כי אני רוצה שהסיפורים שלי יתקיימו בעולם שבו אנשים יכולים בערך להרגיש שהם אמיתיים, ואז להיות מאותגרים מהעובדה שהם לא בדיוק יודעים אם משהו מופלא באמת קורה כאן, או שזה משהו הרבה יותר יומיומי. אני חושב שיש בזה עוצמה רגשית מסוימת, שהיא מאוד מעניינת בעיניי".

יש כבר ספר חדש שנמצא בתהליך עבודה?

"אני עוד לא יודע עליו הרבה, וכל הדברים די מפוזרים כרגע, אבל אני חושב שהוא הולך להיות יותר פנטסטי, שזה מעניין מבחינתי. יהיו בו פיות, לדוגמה. אבל הוא ימשיך גם רעיונות שהתעסקתי בהם בספרים הקודמים כמו זיכרון ואובדן, ומשפחות, וסודות משפחתיים, וחתולים עם שמות מוזרים. זה עוד מוקדם מדי לומר, אבל אני חושב שיהיו בו דמויות מ'כריש זיכרון' ומ'השד של מקסוול', שזה די מגניב. אני נע לכיוון עולם משותף לסיפורים שלי, ואני מרגיש שזה יאפשר לי לשחק מיותר מזווית אחת עם חלק מהרעיונות שמעסיקים אותי, ונראה לי שזה יהיה נחמד.

"אני מתעניין מאוד ברעיון שהרבה סיפורים על פיות, נניח, או רוחות יער, הם בעצם סיפורים על אלים זכורים־למחצה שנשכחו והוחלפו באלים חדשים. וזה מתחבר לנושא של אותיות כדמויות, ומה קורה להן כשאנחנו מחליפים את האותיות שלנו, אם האותיות האלה ממשיכות להתגנב בצללים. אז אני חושב שלשם זה הולך".