אליזבת אמאלי אוגניה לבית ויטלסבאך, הידועה בשם “סיסי”, נולדה ב־24 בדצמבר 1837 במינכן. היא בתו השלישית של הדוכס מקסימיליאן יוזף מליכטנברג ושל הנסיכה לודוביקה מבוואריה, דודתו של הקיסר פרנץ יוזף מאוסטריה. בילדותה גדלה באווירה טבעית ובלתי רשמית להפליא, רחוקה מכל סממן מלכותי, והעדיפה לבלות את ימיה ברכיבה על סוסים ובטיולים רגליים ארוכים סביב טירת פוסנהופן שעל שפת אגם שטארנברג. אותה ילדות חופשית, כמעט אנרכית, תיצור בהמשך את הניגוד החריף בינה לבין העולם הסגור והנוקשה של הארמון האוסטרי.
נישואים שנכפו, אהבה שלא נולדה
בשנת 1853, כאשר מלאו לה חמש־עשרה בלבד, התלוותה אליזבת לאמה ולאחותה הבכירה הלנה לפגישה עם הקיסר הצעיר פרנץ יוזף, שנועדה במקור להיות הצעת נישואים רשמית לאחות. אלא שהקיסר הצעיר, שנשבה מיד בקסמה של אליזבת הצעירה, סירב להינשא לאחרת והכריז שיינשא לה בלבד. בתוך חמישה ימים כבר הוכרז האירוסין, וב־24 באפריל 1854 נערכה החתונה החגיגית בוינה. אליזבת, שבקושי ידעה מה מצופה ממנה, הוכנסה לעולם של טקסים, נימוסים ונוקשות אריסטוקרטית שנראתה לה זרה ומחניקה.
הפערים בינה לבין בעלה היו עצומים, פרנץ יוזף היה אדם קפדן, דתי, שמרן וממושמע, בעוד היא ניחנה באופי סקרן, פיוטי ונועז. היא כתבה שירים, למדה שפות, אהבה לרכוב ולשוטט בחיק הטבע. אך בחצר הווינאית תכונות אלו נחשבו לחולשה, והחופש שהכיר לה ילדותה הפך לחלום רחוק.
מאבקי חצר ומלכודת הזהב
בארמון חיכתה לה אם חורגת קשוחה, הארכידוכסית סופי, שניהלה את חיי המשפחה ביד ברזל. סופי נטלה מאליזבת את בנותיה הראשונות וגידלה אותן בעצמה, תוך התנגדות לניסיונה של הקיסרית לטפל בהן בעצמה או להניקן. באותם ימים היה זה מנהג בלתי מתקבל על הדעת שאישה ממעמד מלכותי תנהג כאֵם רגילה. סיסי חשה מנושלת מאמהותיה, ומעמדה הרעוע בחצר רק החריף את בדידותה.
כאשר ילדה לבסוף בן, רודולף, יורש לכתר, נדמה היה כי מצבה משתפר. אך השמחה הייתה קצרת מועד, הקיסרית לא מצאה שלווה גם לאחר מכן, ותחושת ניכור וחוסר שייכות הלכו וגברו. היא התמקדה יותר ויותר בגופה ובמראהּ, שיערה הארוך הגיע עד הקרסוליים, והיא השקיעה שעות רבות בטיפוחו. כדי לשמור על מותן הצר, החלה בדיאטות מחמירות שהתבססו על מרק, חלב וביצים בלבד. גופה הדקיק עורר התפעלות, אך מאחוריו הסתתרה אובססיה של שליטה, אולי הניסיון היחיד שלה לשלוט בגורלה.
קיסרית העם, אך לא של עצמה
למרות הסתייגותה מהתדמית הציבורית, הפכה אליזבת לדמות נערצת. היא נהגה לצאת מבית המלוכה לביקורים בבתי יתומים, בבתי חולים ובמפעלים, ונגעה לראשונה בעולמם של פשוטי העם. הציבור ראה בה אישה אמיצה ומתקדמת, שקראה תיגר על המוסכמות הקפואות של חצר המלוכה. אך מאחורי החיוך המתוק של “קיסרית העם” הסתתרה נפש סוערת.
בתקופה זו גם נוצר הקשר העמוק שלה עם הונגריה. היא למדה את השפה ההונגרית, טיפחה יחסי אמון עם מנהיגים מקומיים, ובראשם הרוזן גיולה אנדראשי, ששמועות רבות קישרו בינה לבינו רומנטית. אליזבת פעלה במרץ להשגת פשרה פוליטית שתעניק להונגרים אוטונומיה, ובשנת 1867 הצליחה להביא לחתימת ה"אוזגלייכ" – ההסכם ההיסטורי שהקים את המונרכיה הכפולה של אוסטרו־הונגריה. היא הוכתרה באותו מעמד כמלכת הונגריה לצד בעלה, והפכה לדמות אהובה במיוחד בבודפשט, שם ראו בה מגינת העם.
כשפרנץ יוזף פגש סיסי. מתוך הסרט "סיסי" (1955)
יופי שנרדף, נשמה שבורה
הפרסום והתהילה הפכו עבורה למעמסה. עם התפתחות הצילום, היא מצאה עצמה נרדפת על ידי צלמים וסקרנים. באחת הפעמים, כשצלם ניסה לתפוס את דמותה באנגליה, הרימה מניפה גדולה והסתירה את פניה, תמונה שנחשבת כיום לאחד מצילומי ה"פפראצי" הראשונים בהיסטוריה. בהדרגה הסתגרה, סירבה להצטלם או לצייר את דיוקנה, והייתה מתייסרת מחשש להזדקנות. היא נהגה לצאת למסעות ארוכים, לעיתים לבדה וללא אבטחה, בחיפוש אחר שלווה שלא מצאה לעולם.
מסעות ריפוי במרן
אחד המקומות הבודדים שבהם הצליחה אליזבת למצוא מעט מנוחה לנפשה היה העיירה מרן (Meran), בלב הרי האלפים של דרום טירול, אז חלק מהאימפריה האוסטרו־הונגרית. האקלים המתון, הנוף הפסטורלי והאוויר הצלול הפכו את המקום למקלט של ממש עבורה. סיסי ביקרה במרן לראשונה בשנות ה־1870, כשהרופאים המליצו לה על האוויר ההררי כתרופה למחלותיה הגופניות ולמצוקותיה הנפשיות. היא התאהבה מיד בנוף הירוק, ובשקט שנדמה כי שומר עליה מעולם שאיבדה בו אמון.
ב־1870, ובהמשך ב־1889, זמן קצר לאחר מות בנה רודולף, שבה למרן בתקווה למצוא ריפוי לנפשה הפצועה. שהותה שם הפכה את העיירה למוקד משיכה לאריסטוקרטים ואמנים מכל רחבי אירופה, שבאו בעקבותיה לנשום את “אוויר הריפוי של סיסי”. כיום ניתן לצעוד ב"שביל סיסי" (Sissi Weg), העובר בין טירת טראוטמאנסדורף, שבה התארחה הקיסרית פעמיים, לבין מרכז העיר. הגנים הבוטניים והאולמות בטירה משמרים עד היום את דמותה של האישה שחיפשה יופי וחופש בכל מקום שאליו הלכה, אך מעולם לא מצאה מנוחה אמיתית.
הסוף בג’נבה
בשנת 1889 אירעה הטרגדיה הגדולה ביותר בחייה, כאשר בנה רודולף התאבד בטירת מאיירלינג יחד עם מאהבתו. האירוע זעזע את האימפריה כולה והותיר את הקיסרית שבורה. היא לבשה מאז בגדים שחורים, הסתירה את פניה בצעיף, ודיברה לעיתים קרובות על מוות כעל שחרור. בעשור האחרון לחייה נדדה ממקום למקום, כמעט ללא הפסקה, לעיתים בזהות בדויה. ב־10 בספטמבר 1898, בעת שטיילה לאורך הטיילת של ג’נבה, התנפל עליה אנרכיסט איטלקי בשם לואיג’י לוקני. הוא נעץ בליבה מחט מתכת דקה, במטרה להרוג “אדם רם דרג כלשהו” כאקט פוליטי. אליזבת, שלא הבינה מיד שנפצעה, המשיכה ללכת עוד מספר צעדים לפני שהתמוטטה. כעבור זמן קצר נפטרה בגיל 60.
מותה עורר הלם ברחבי העולם. האנרכיסט לוקני נלכד ונידון למאסר עולם, אך טען כי לא ידע כלל מיהי הקורבן. האירוע הפך לסמל להתפוררות הסדר הישן באירופה, רק שנים ספורות לפני שמלחמת העולם הראשונה טרפה את הקלפים באימפריה כולה.
מוזיאון הופבורג סיסי בווינה
האגדה שלא דעכה
מאז מותה הפכה סיסי לאחת הדמויות הרומנטיות והאייקוניות בתולדות אירופה. יופייה, אופייה החופשי וגורלה הטרגי הפכו אותה לדמות תרבותית נצחית. סרטים, אופרות, מחזות ובלטים הוקדשו לה, ביניהם טרילוגיית הסרטים הגרמנית משנות ה־50 בכיכובה של רומי שניידר, שהפכה את דמותה לסמל של עדינות ומרד נשי גם יחד.
בוינה פועל כיום מוזיאון “סיסי” בארמון הופבורג, המציג פריטים אישיים, בגדים, ציורים ומכתבים שכתבה. בהונגריה היא נחשבת עד היום לדמות נערצת, ומרחובות בודפשט ועד לשטרות כסף נושאים את דמותה. גם בעולם האופנה ממשיכה דמותה להשפיע, מעצבים כדוגמת קרל לגרפלד אימצו את המניפה שאחזה בידה כסימן ההיכר שלהם, כמחווה לקיסרית שניסתה להסתתר מעולם שהעריץ אותה יותר מדי.
דמותה של אליזבת מאוסטריה היא תזכורת נוגעת ללב לכך שהיופי, הכוח והמעמד אינם ערובה לאושר. היא חיפשה חירות בעולם שהגביל אותה בכל דרך אפשרית, ונאבקה לשמור על זהותה כאישה, כאם וכאדם בתוך מוסד שנבנה כדי לשלול את כל אלה.
מקורות:
Encyclopaedia Britannica || Smithsonian Magazine || Wikipedia (Empress Elisabeth of Austria) || ThoughtCo History Archive
