במערב זה נחשב לפסיכוזה, במזרח - הדרכה רוחנית: "בלי הקולות האלה הייתי מת מזמן"

קול בראשכם אומר לכם מה לבשל לארוחת הערב. קול אחר, אולי של אמא שלכם, מזכיר לכם להתקלח. בישראל, רוב הסיכויים שתרוצו לבדיקה פסיכיאטרית. אבל בצ'נאי שבהודו זו יכולה להיות חוויה יומיומית רגילה - אפילו מועילה. סקירת מחקרים מקיפה שפורסמה ב-BBC חושפת עד כמה התרבות משפיעה על האופן שבו אנו חווים ומפרשים את אחת התופעות האנושיות המסתוריות ביותר - שמיעת קולות.

מחקרים שנערכו לאורך העשורים האחרונים מגלים ממצא מפתיע: בקרב משתתפי המחקרים, לעיתים יותר משלושה רבעים מאלו שלא אובחנו בעבר עם מחלת נפש דיווחו על חוויית קולות המדברים אליהם ממקור לא ידוע - כמו לשמוע מישהו קורא בשמם כשהם לבד או לשמוע את המחשבות שלהם כאילו נאמרו בקול רם. למרות זאת, בפסיכיאטריה המערבית הזיות שמיעתיות נחשבות לסימפטום מרכזי של פסיכוזה וסכיזופרניה.

פרופ' טניה לוהרמן, אנתרופולוגית מאוניברסיטת סטנפורד ושותפה לכתיבת הספר "Our Most Troubling Madness", מסבירה ל-BBC כי ציפיות תרבותיות משפיעות על השאלה האם החווים הזיות יישפטו כחולים או לא. "בחלקים שונים של העולם, מצופה מאנשים לראות את המתים, לדבר עם רוחות, לקיים אינטראקציה עם פיות", היא אומרת.

דוגמה מעניינת מגיעה מהאנתרופולוגית ג'יין מרפי, שחיה עם בני שבט Egba Yoruba בניגריה. היא תיעדה אנשים ששמעו קולות והצביעו לאנשים אחרים על המקום שממנו לדעתם הם הגיעו. מרפי ציינה שזו הייתה תופעה נפוצה למדי שלא הטרידה לא את שומעי הקולות ולא את הסובבים אותם.

הבדלים דרמטיים בחוויית חולי פסיכוזה

גם כאשר מדובר בחולים מאובחנים, ההבדלים התרבותיים בולטים. במחקר השוואתי שערכה לוהרמן בין חולי פסיכוזה אמריקנים, הודים וגאנאים, התגלו הבדלים משמעותיים באופי הקולות ובתגובה אליהם.

יותר ממחצית מהמטופלים מצ'נאי שבהודו דיווחו ששמעו קולות של בני משפחה ספציפיים - הורים, חמות או אחיות. "הם מדברים כאנשים מבוגרים המייעצים לאנשים צעירים", סיפר אחד המרואיינים במחקר. הקולות הציעו עצות מעשיות: ללכת לחנויות, להכין אוכל, להתרחץ. "זה מלמד אותי מה שאני לא יודע", אמר מרואיין אחר.

משתתפים מאקרה שבגאנה תיארו את הקולות כהשפעה חיובית. "הם רק אומרים לי לעשות את הדבר הנכון. אילו לא היו לי את הקולות האלה הייתי מת מזמן", סיפר אחד המרואיינים ללוהרמן.

לעומתם, האמריקנים נטו לשנוא את הקולות ולתאר אותם כדמיוניים. "אני לא חושב שיש שם משהו. אני חושב שזו פשוט הדרך שבה המוח שלי עובד", אמר אחד מהם. באופן מדאיג, אמריקנים דיווחו בשיעור גבוה בהרבה על קולות עם כוונות אלימות - חלקם תיארו ללוהרמן קולות שביקשו מהם לענות אנשים ולשתות את דמם.

השלכות על טיפול והחלמה

ההבדלים התרבותיים משפיעים ישירות על תוצאות הטיפול. במחקר שנמשך חמש שנים והשווה בין מטופלים מצ'נאי למטופלים ממונטריאול שבקנדה, התגלה שהמטופלים ההודים הראו תוצאות טובות יותר: פחות סימפטומים שליליים (כמו הסתגרות וחוסר ביטוי רגשי) ויכולת טובה יותר לתפקד בחברה - ללא קשר לשאלה אם נטלו תרופות או לא.

פרופסור אשוק מאלה מאוניברסיטת מקגיל במונטריאול מסביר כי תרופות אנטיפסיכוטיות יעילות בעיקר נגד סימפטומים "חיוביים" (הזיות ואשליות) אך השפעתן על סימפטומים "שליליים" מוגבלת מאוד. "לתרופות יש השפעה מועטה מאוד, אם בכלל, על אלה", הוא אומר ל-BBC.

מאלה מציין שבצ'נאי, מטופל כמעט אף פעם לא מגיע למרפאה ללא בן משפחה. "שיערנו שזה יביא לתוצאה טובה יותר בסימפטומים שליליים, וזה בדיוק מה שמצאנו", הוא מסביר. המעורבות המשפחתית, שנובעת בין היתר מהרצון לשמור על סודיות המחלה בתוך המשפחה, מתבררת כגורם חיובי בהחלמה.

הפערים הגדולים מעלים שאלות יסודיות על הגישה המערבית לבריאות הנפש. כאשר בוחנים כיצד תרבויות אחרות מקבלות ואף חוגגות את מי ששומע קולות, וכיצד גישה זו משפיעה לטובה על מהלך המחלה אצל מי שכן מאובחן - אולי הגיע הזמן לחשוב מחדש על ההגדרות וגישות הטיפול במערב.