רוצה לעזור, מבינה השלכות: במה החולדה שונה מבני אדם?

לחולדהיצא שם רע: היא נתפסת כחיה מזיקה ומלוכלכת שמעבירה מחלות. אך האם זו כל האמת?

האמת על בעל החיים הזה מורכבת בהרבה. חולדת המעבדה, שמקורה באותו זן בדיוק, נתפסת דווקא כחיה מועילה - ויש מי שמגדל אותה גם כחיית מחמד אינטליגנטית שניתן לאלף.

בגיליון מיוחד של כתב העת היוקרתי Science, שיצא לאור בספטמבר האחרון, פורסם מאמר מאת ד"ר ענבל בן עמי ברטל מאוניברסיטת תל אביב, החוקרת את היכולות הרגשיות והקוגניטיביות של החולדות. לדבריה, מדובר בבעל חיים בעל יכולת אמפתית מפותחת והתנהגות חברתית מורכבת.

לב ועצבים דומים לשל בני האדם

חולדות משמשות זה עשרות שנים כחיות מעבדה חשובות בזכות יתרונות ברורים: הן קטנות, נוחות לגידול, האוכל שלהן זול והן מתרבות במהירות. מעבר לכך, קיים דמיון ניכר בין הלב ומערכת העצבים שלהן לבין אלה של בני האדם, מה שהופך אותן לדגם ביולוגי יעיל במיוחד למחקר מדעי.

אחת הסיבות לשימוש הנרחב בהן במחקרים בתחומי הפסיכולוגיה ומדעי המוח היא המבנה החברתי המורכב שלהן. בטבע, החולדות חיות בקבוצות היררכיות, מגינות יחד על הטריטוריה שלהן, חולקות מזון, מטפלות בצאצאים באופן שיתופי ומתכרבלות זו עם זו. התנהגות כזו מצביעה על עולם רגשי עשיר, אך מאחר שהן אינן מסוגלות לתקשר עם בני אדם במילים, החוקרים נדרשים לאתר דרכים עקיפות למדוד רגשות ומצבים נפשיים.

בדרך כלל נבחנות תגובות מדידות, כמו כמה זמן החולדה נשארת קפואה, כמה היא נעה או כמה פעמים היא לוחצת על דוושה, בכדי להסיק מכך על פחד, למידה, חרדה או דיכאון. כשמדובר באמפתיה או בהתנהגות פרו-חברתית, נדרשים ניסויים מורכבים בהרבה, הכוללים כמה חולדות יחד.

חיה שמבינה ומרגישה

ד"ר בן עמי ברטל מספרת כי כבר בתחילת דרכה כחוקרת הבחינה בתופעה יוצאת דופן: כאשר אחת החולדות במחקר חוותה פחד או לחץ, חברותיה הגיבו גם הן באופן דומה. "אז נפל לי האסימון, כי היה לי מאוד ברור שלחולדות יש את כל אבני הלגו האלו שמרכיבות את חווית האמפתיה", אמרה בראיון לאתר מכון דוידסון.

"מה זה בעצם אומר, אמפתיה? זה אומר שחיה מסוימת או אדם מסוים חולקים במצב הרגשי של מישהו אחר, למרות שהם לא חוו אותו בעצמם: למשל, לראות מישהו חוטף מכה. הצופה חווה עוררות רגשית תואמת, שלילית במקרה הזה".

ד"ר בן עמי ברטל מוסיפה כי לצד התגובה הרגשית קיימת גם תגובה קוגניטיבית: "כשמדברים על אמפתיה, מדברים גם על התכווננות שהיא בעד האחר, כלומר פרו-חברתית. כשאנחנו רוצים לעשות משהו כדי לשפר את הרווחה של השני שנמצא באותו רגע במצוקה, למשל".

לדבריה, זוהי תכונה שאינה ייחודית רק לבני אדם: "למרות שחשבו שנים רבות שזה קיים רק אצלנו, כיום אנחנו מבינים שזה מאפיין משותף לכל הזנים החברתיים על פני כדור הארץ. כדי להבטיח את הישרדות הצאצאים, הם חייבים לזהות סימני מצוקה - אחרת לא תהיה המשכיות גנטית".

הסימנים מעידים: חולדות רוצות לעזור

כבר בשנות ה-50 הראו מחקרים מוקדמים שחולדות מפגינות התנהגות אמפתית. באחד מהם לימדו חולדות ללחוץ על דוושה כדי לקבל מזון, אך כאשר פעולה זו גרמה לחולדה אחרת לקבל שוק חשמלי - הן הפסיקו ללחוץ מיד. במחקרים דומים נמצא כי חולדות נמנעו מלהיכנס לאזור שגרם סבל לחולדה אחרת.

בניסוי אחר לימדו החוקרים חולדות לשחרר חולדות אחרות שהיו כלואות בכלוב צר, באמצעות לחיצה על דוושה. הן עשו זאת שוב ושוב, באופן עקבי, והפגינו מוטיבציה ללמידה - סימן מובהק לרצון לעזור. במעבדה של ד"ר בן עמי ברטל פותחה שיטה דומה: חולדה אחת כלואה והשנייה יכולה לשחרר אותה על ידי פתיחת דלת. החוקרים מצאו שכאשר חולדה רואה את חברתה לכודה, היא חווה מצוקה בעצמה ופועלת במכוון כדי לשחררה.

יש הטוענים כי מדובר באינסטינקט ולא באמפתיה אמיתית, אך הממצאים מראים אחרת: בתחילה לוקח לחולדות זמן להבין את הדרך לשחרור, אך לאחר מכן הן מבצעות את הפעולה באופן מיידי, וחוזרות עליה גם כשיש להן אפשרות פשוט לעזוב את המקום - כלומר, הן ממשיכות לפעול למרות שאין להן רווח מיידי מכך.

"הן מבינות השלכות"

"תמיד הרגשתי שהחיות האלו מבצעות התנהגות מודעת", אומרת בן עמי ברטל. "הן מבינות שכשהן פותחות את הדלת - החיה מבפנים משתחררת. הן עושות את זה בכוונה, ומבינות את ההשלכות של המעשים".

עוד התברר כי החולדות מבחינות בין חברות מהזן שלהן לבין חולדות מזן אחר, ונוטות לשחרר רק את ה"מוכרות" להן. בן עמי ברטל מצאה כי ניתן לשנות זאת אם יצרו ביניהן היכרות מוקדמת, תובנה שמצאה הד גם בהתנהגות אנושית: בני אדם שגדלים בחברה מגוונת נוטים פחות לגזענות בבגרותם.

מבחינה מוחית, אזורי הפעילות הקשורים לאמפתיה אצל חולדות דומים מאוד לאלו של בני אדם. השימוש בהן למחקר מאפשר לבדוק אילו תאי עצב ומוליכים עצביים מעורבים, כמו: אוקסיטוצין, דופמין וסרוטונין, האחראים על למידה, מוטיבציה ומצב רוח.

קשה להצדיק ניסויים שגורמים לסבל

עם השנים ועם התפתחות טכנולוגיות העריכה הגנטית בעכברים ובזבובים, חולדות איבדו מעט ממעמדן כחיית המודל העיקרית במחקר. נוסף על כך, למרות הדמיון הרב לבני האדם, קיימים פערים ביולוגיים והתנהגותיים שמגבילים את היכולת להסיק ממנה מסקנות ישירות לגבי בני אדם - בעיקר בתחומים פסיכולוגיים.

המורכבות הרגשית והחברתית של החולדות מעלה גם שאלות אתיות: ככל שבעל החיים נראה לנו קרוב יותר לאדם מבחינה קוגניטיבית, כך קשה יותר להצדיק ניסויים שעלולים לגרום לו סבל. ובכל זאת, דווקא אותה מורכבות הופכת את החולדה לחיית מודל ייחודית ומרתקת, כזו שכדאי להכיר מחדש.

הכתבה פורסמה באדיבותמכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.