ספורט משפר את מצב הרוח? מחקר חדש מצא - זה תלוי

כולנו יודעים שספורט טוב לבריאות הנפשית - או לפחות כך חשבנו עד עכשיו. מחקר מקיף מאוניברסיטת ג'ורג'יה בארה"ב, שפורסם בכתב העת המדעי Medicine & Science in Sports & Exercise, מציג תמונה מורכבת: לא כל פעילות גופנית תורמת באותה מידה למצב הרוח, והסוד טמון בהקשר שבו היא מתבצעת.

הצוות המחקרי, בראשות פרופ' פטריק אוקונור מהמחלקה לקינזיולוגיה, ניתח מחקרים קודמים בתחום. "מבחינה היסטורית, מחקרי פעילות גופנית התמקדו בכמה זמן מישהו מתאמן או כמה קלוריות נשרפו", מסביר אוקונור. "ה'מינון' של הפעילות הגופנית היה הדרך הדומיננטית שבה חוקרים ניסו להבין כיצד פעילות גופנית עשויה להשפיע על בריאות נפשית, תוך התעלמות לעתים קרובות מהשאלה האם אותן דקות בילה האדם בהתעמלות עם חבר או כחלק ממשחק".

הדוגמה שאוקונור מביא ממחישה היטב את הנקודה: "לדוגמה, אם שחקן כדורגל רץ על המגרש ובועט את הכדור המנצח, הבריאות הנפשית שלו פנטסטית. לעומת זאת, אם אתה עושה בדיוק את אותה פעילות אבל מחטיא את השער ואנשים מאשימים אותך, סביר להניח שתרגיש מאוד שונה. אנקדוטות כאלה מראות כיצד ההקשר משנה גם כאשר אנשים מבצעים מינון דומה של פעילות".

לא כל הריצות נולדו שוות

גורמי ההקשר שהחוקרים מצאו כמשמעותיים כוללים מגוון רחב של אלמנטים: עם מי מתאמנים, היכן הפעילות מתרחשת, מתי ביום, מזג האוויר, ואפילו אישיות המדריך. "אם אתה בחוץ וחם, ואתה צריך ללכת לעבודה, זה חלק מההקשר", מסביר אוקונור. "או אם אתה הולך ולוקח שיעור התעמלות קבוצתי - כמה מדריכים אתה באמת אוהב, וכמה לא. אז גם זה חלק מההקשר".

המחקר מצא שפעילויות ספורט בשעות הפנאי - כמו ריצה להנאה, יוגה או רכיבת אופניים בסופשבוע - אכן קשורות באופן עקבי לרמות נמוכות יותר של דיכאון וחרדה. אבל כשמדובר בפעילות גופנית אחרת - למשל עבודה פיזית, ניקיון הבית או הליכה לעבודה - התמונה הרבה פחות ברורה.

עוד ממצא חשוב: בעוד האוכלוסייה הכללית מראה השפעות מתונות מפעילות גופנית על הבריאות הנפשית, אצל אנשים עם הפרעות נפשיות קיימות ההשפעה החיובית בולטת הרבה יותר. במילים אחרות, נראה שספורט עוזר יותר למי שכבר סובל מדיכאון או חרדה מאשר למי שמנסה למנוע את הופעתן מלכתחילה.

"30 דקות פעילות ביום"?

החוקרים מתריעים שרוב המחקרים שנערכו עד כה סובלים מבעיות: הם קצרי טווח, מבוססים על קבוצות קטנות של משתתפים שלא מייצגות את כלל האוכלוסייה (בעיקר אנשים לבנים ממעמד סוציו-אקונומי בינוני-גבוה), ולכן קשה להסיק מהם מסקנות כלליות.

"אם אנחנו מנסים לעזור לבריאות הנפשית של אנשים באמצעות פעילות גופנית, אז לא רק שאנחנו צריכים לחשוב על המינון והאופן, אנחנו גם צריכים לשאול: מהו ההקשר?" מסכם אוקונור.

המסר המרכזי של המחקר ברור: במקום להמליץ באופן גורף על "30 דקות פעילות ביום", אולי הגיע הזמן להתחיל לחשוב על המלצות מותאמות אישית שלוקחות בחשבון לא רק כמה להתאמן, אלא גם איך, איפה, מתי ועם מי. כי בסופו של דבר, ריצה בחברת חברים בפארק ביום נעים עשויה לעשות לנפש שלנו הרבה יותר טוב מאשר אימון בודד על הליכון בסלון.