בחודש יוני 2024 השמים נראו ירוקים מאוד. בוסטון סלטיקס זכתה באליפות ה-18 שלה, לאחר 18 שנים של ציפייה. החמישייה שלה נראתה מפלצתית, אולי הטובה ביותר בליגה: ג'ייסון טייטום, ג'יילן בראון, קריסטפס פורזינגיס, ג'רו הולידיי ודריק ווייט. חמישיה שכל השחקנים בה היו חתומים כמה שנים קדימה. שלושה (טייטום, הולידיי ובראון) נבחרו לייצג את ארצות הברית באולימפיאדה, ונדמה היה שהחמישייה הזאת תרוץ לפחות לעוד תואר אחד, ותתמודד בצמרת לפחות עוד שלוש-ארבע שנים.
שנה לאחר מכן והסלטיקס צופים אל העונה הקרובה כשנת מעבר, שבה, אולי, במקרה הטוב ממש, יתמודדו על מקום בפלייאוף. מהחמישייה המפוארת נותרו רק שניים - בראון ו-ווייט. טייטום קרע את גיד האכילס בסדרת חצי הגמר מול ניו יורק ניקס, וייעדר בין שמונה חודשים לשנה, וגם כשיחזור - אלוהים יודע אם יהיה אותו השחקן שהיה לפני הפציעה הכי קשה בספורט המקצועני כיום.
הולידיי נשלח לפורטלנד טרייל בלייזרס, לשתף פעולה עם דני אבדיה, ופורזינגיס נשלח לאטלנטה, לנסות להפוך את ההוקס למועמדת לגמר מזרח. הדיבורים על טרייד על בראון ועל פירוק העסק כולו מזמזמים לאורך כל הקיץ, וגם שמו של ווייט נזרק. ובקצרה - ממועמדת לאליפות הפכה הסלטיקס, במהלך של קיץ אחד בלבד, למועמדת ללוטרי.
הכל התחיל במכירה
האשמה? מתגלגלת הפעם לפתחו של ויק גרוסבק וקבוצת המשקיעים שהחזיקה במועדון מאז שנת 2002. שבועיים לאחר הזכייה באליפות, כשהקבוצה בשיא שוויה, הניח גרוסבק את אחד משלושה מותגי ה-NBA הגדולים ביותר על המדף, למכירה. התוצאה? עסקת המכירה הגדולה ביותר של קבוצת NBA (עד למכירת לוס אנג'לס לייקרס באביב האחרון) 6.2 מיליארד דולר, למשקיע ההון, ביל צ׳יזום. רווח נאה של 5.87 מיליארד דולר - הפרש מ-350 מיליון דולר מהמחיר שנרכשה בו בשעתו. אבל עבור המועדון היה מדובר בחדשות רעות.
הצעד הראשון שביצע צ׳יזום היה זימון בראד סטיבנס, הג׳נרל מנג׳ר, למשרדו והוראה פשוטה בפיו: תוריד את תקרת השכר של המועדון מתחת למס המותרות. ביקש וקיבל. הולידיי ופורזינגיס נשלחו, ביחד עם החוזים שלהם. לוק קורנט, השחקן השביעי ברוטציה, ומי שהיה צפוי לפתוח בעמדת הסנטר במקום הענק הלטבי, חתם כפרי אייג׳נט בסן אנטוניו ספרס.
החמישייה של הסלטיקס נראית עכשיו ככה: הגארדים אנפרני סימונס (שהגיע מפורטלנד בעסקה על הולידיי) ופייטון פריצ׳רד, בראון יוסב לעמדת הסמול פורוורד, ניימס קטה ולוקה גראצה (שחקני ספסל, במקרה הטוב, במרבית המועדונים בליגה) ישחקו בעמדות 4-5. מהספסל יעלו סם האוזר, אקסבייר טילמן וג׳ורדן וולש. אם גם לכם זה נשמע כמו סגל של קבוצת תחתית - אתם צודקים. הסלטיקס הפכה ממועמדת לשושלת לקבוצה אפורה, נעדרת כח אש, עם חמישייה חלשה להדאיג.
יודה בכך סטיבנס, או לא, גם שובו של טייטום, לכשישוב, לא יהפוך את הסלטיקס ליותר מאשר מתמודדת על מקום שישי-שביעי במערב החלש. הבנייה של השושלת הבאה יצאה בפועל לדרך. להוציא את טייטום, כל השחקנים הם מועמדים לטרייד, והסחורה המבוקשת תהיה בחירות דראפט, שאולי בעוד שלוש שנים יהפכו לתשתית לסגל חזק ולגיטימי יותר.
הפתרון הוא לעבור על החוק?
למה שהבעלים החדש יפרק מועמדת לאליפות? ובכן, הוא עשה אחד ועוד אחד - זיהה שהולידיי מעבר לשיא, פורזינגיס לא מסוגל להיות על המגרש יותר מ-50 משחקים, והחוזים שלהם תוקעים את הסלטיקס עד לשנת 2027 לפחות. עד אז: מס המותרות יכביד מאד על מאזן התשלומים של הקבוצה, ומכיוון שמדובר בביזנס, מוטב לחסוך בהוצאות, לשמור על רווח גבוה יותר, ולהתחיל להשביח את הנכס לקראת המכירה הבאה.
המקרה העגום הזה הוא תזכורת לכל הקבוצות בליגה, לגבי אורך החיים הקצר של מועדון, אפילו כזה שנבנה לאורך שנים. פציעה אחת, חוזה אחד לא טוב, שני טריידים בינוניים, ויתור על שחקן בפרי אייג׳נסי - כל דבר כזה, או שילוב של שניים מהם, והנה אתה הופך מהסלטיקס לשארלוט הורנטס.
תקרת השכר בליגה הופכת בניית סגל שירוץ חמש-שש שנים, בדומה לשנות השמונים, התשעים והאלפיים, לכמעט בלתי אפשרית. חוזי השחקנים הטובים מפלצתיים מדי, וחוזי השחקנים מהדרג השני והשלישי גבוהים מדי. שוק הפרי אייג׳נסי מייצר עיוותים בשכר שמקבלים שחקנים חופשיים בינוניים, ושמירה על גרעין של שמונה שחקנים הופך ללא ריאלי.
הבעיה היא בחזירות, כמובן. כצפוי. יותר מדי כסף מסתובב בליגה. וגם השחקנים, וגם הבעלים, רוצים נתח גדול יותר מעוגת ההכנסות. אבל הרייטינג בירידה. הליגה נעדרת כוכבי על גדולים ב א מ ת, והעונה הסדירה בעידן שלוש הנקודות הפכה לשעמום מתמשך. הסלטיקס היא רק דוגמא לבעיה המבנית העמוקה שמתחילה לערער את הליגה.
לוס אנג'לס קליפרס מצאה דרך לעקוף את השיטה בדרך לא חוקית, והמצב אליו הגיעה בוסטון בוודאי מדרבן קבוצות נוספות ללכת במסלול של סטיב באלמר וקוואי לנארד. מסלול לא חוקי, שכרוך בו סיכון, אבל ככל הנראה קטן יותר מהסיכוי שהמועדון ייתפרק לך ולאוהדים מול העיניים.
