מה לספורט ולפוליטיקה? לכאורה, שני דברים שונים ומנוגדים. בספורט יכולות רטוריות או מראה לא יכולים לעזור לך. ברוב הפעמים גם לא הממון. הספורטאי נדרש לכישרון, הוא צריך להוכיח את יכולותיו על כר הדשא, הפרקט, מסלול המרוצים או המזרן. פה גדול אולי יביא לאתלט עדת מעריצים ויעשה לו יחסי ציבור, אבל ללא תוצאות ברורות בשטח (מדליות ושיאים) הוא עתיד לשקוע בתהום הנשייה.
אולם מאז ומתמיד שימש הספורט גם כזירה פוליטית. מנהיגים וראשי מדינות התחככו תמיד עם ספורטאים. עבור האחרונים היה צורך לשתף פעולה גם מתוך הרצון לזכות ביותר מ־15 דקות של תהילה וגם כדי למנף את הקריירה. מן העבר השני, הפוליטיקאים הפכו את ההתמודדות הספורטיבית לעניין לאומי.
"אני תמיד נדהם כשאני שומע אנשים אומרים שספורט יוצר רצון טוב בין אומות", כתב ג'ורג' אורוול בדצמבר 1945 ב"טריביון הלונדוני", בזמן סבב משחקים של דינמו מוסקבה הסובייטית באי הבריטי. "ברמה הבינלאומית, ספורט הוא למעשה חיקוי של מלחמה".
80 שנה עברו מאז, והיום ברור יותר מתמיד כמה שאורוול צדק. הוא צדק משום שבכל העולם מועדוני הספורט נולדו כתוצאה מנאמנויות לרעיון – דתי או אידיאולוגי – ומתחושת סולידריות למעגלים מסוימים. אלה, כמובן, יצרו לעצמם זהות.
מערך הזהויות והנאמנויות הפך את הספורט לרגשי יותר, כאשר סך הרגשות הללו הפכו את הזירה הספורטיבית ל"זירת עימות". כלומר, התחושות של הקהל ביציעים ושל השחקנים על המגרש לעתים יכולים להפוך את שדה המשחק ל"שדה קרב". וזה לא משנה אם מדובר בבית"ר נגד הפועל, יונייטד נגד ליברפול, אנגליה נגד ארגנטינה או איראן נגד ארה"ב – ספורט שווה מלחמה.
הניגודיות והביקורת
שלשום נפתח טורניר אליפות העולם בכדורסל עד גיל 19. כבר בפתיחת המשחק בין נבחרת ישראל למארחת השווייצרית, פרץ אוהד פרו־פלשתיני לפרקט והביע מחאה נגד המלחמה בעזה. האירוע לא הפריע לנבחרת הלאומית, שהביסה את יריבתה 77:102. אבל בעוד שהמשחק הסתיים ללא תקריות חריגות אחרות, העיניים של המארגנים, כמו גם של הישראלים, היו נשואות ליריבה הבאה בבית – ירדן.
מאז פרצה המלחמה ב־7 באוקטובר לקחה ירדן באופן ברור צד בעימות – הצד הפלשתיני. יום-יום מאשימים הירדנים את ישראל ברצח עם בעזה; התקשורת המקומית עושה לישראל דה־הומניזציה; ואילו הרחוב, ובהשפעתו הפרלמנט, קוראים לנתק את היחסים בין המדינות. גם הכרזות מלחמה שמענו מירדן מהחשש שישראל תפנה את הפליטים הפלשתינים לשטחה.
אבל מתחת לפני השטח השלום נשמר ועמו גם שיתוף הפעולה הצבאי-ביטחוני. לא פעם התמודדה ירדן עם תאי טרור, חלקם בתמיכה איראנית, שאיימו לפגוע ביציבות הממלכה כמו גם בישראל. בשתי המתקפות האיראניות באפריל ובאוקטובר 2024 סייע הצבא הירדני ליירט את מאות הטילים והכטב"מים שנורו לעבר ישראל, וכך גם במהלך המבצע "עם כלביא".
הניגודיות הזו של מדיניות בית המלוכה הירדני מעוררת עליו ביקורת קשה מבית. וכפי שלמדנו לאחרונה, עם הוצאת תנועת האחים המוסלמים מחוץ לחוק בירדן, האופוזיציה האסלאמיסטית יכולה להיות מאוד מאיימת לא רק בשיח ברחוב וברשתות החברתיות, אלא גם במעשים.
זהירות, השפלה לאומית
עכשיו, בואו נתכנס יחד לאירוע הספורטיבי בלוזאן ונבין למה בחרה נבחרת ירדן שלא להתמודד עם ישראל אליפות העולם. על אף יחסי השלום משנת 1994, לא קיימת נורמליזציה בין שתי המדינות. ההזדהות הירדנית עם הפלשתינים ביהודה ושומרון ובעזה כל כך עמוקה עד שאין אפשרות להביא לנרמול הקשרים בין המדינות גם כאשר מדובר בספורט.
אגב, דבר דומה אנחנו רואים גם בענפי ספורט אחרים עת ספורטאי מצרי מתמודד עם ישראלי. במידה ואכן התחרות מתקיימת בדרך כלל לא יהיו לחיצות ידיים מהצד המצרי – תשאלו את אורי ששון, פיטר פלצ'יק, שגיא מוקי או את שחקני מכבי ת"א ומקרה מוחמד סלאח מ־2013.
אבל לא מדובר כאן רק ביחסים הרשמיים שבין המדינות או בהזדהות הירדנית-מצרית עם אחיהם הפלשתינים. ברור שלמימד הספורטיבי נכנס גם ההיבט הלאומי. ואם נודה על האמת, אחרי תצוגת התכלית של נבחרת ישראל מול שווייץ, מן הצד הירדני האפשרות לעלות למשחק שיסתיים בתבוסה "לאויב הציוני" ולשחקני "היישות הכובשת" תהיה זו השפלה לאומית. ובמצבה הפנימי של ירדן היום עדיף ההפסד הטכני, ועמו סיום דרכה מוקדם בטורניר, מאשר הפסד ב"מלחמת הדמה" מול ישראל על המגרש.
הכותב הוא מומחה לעולם הערבי במחלקה למזרח התיכון באוניברסיטת בר־אילן; חשבון טוויטר: UdiBlanga
