כמה משחקים יש לו בחייו של אוהד כדורגל במהלך חייו שהוא חווה חוויה שלא ישכח לעולם? בשילוב של משחקים שצפינו בהם במגרש ובבית, נגיע אולי ל-30 משחקים במשך 50 שנה. הרוב נשכחים מיד אחרי וחלק אנחנו לא זוכרים שבכלל צפינו בהם.
כמובן שיש את החלק מועט בו אנחנו נזכרים בערגה כי בכל זאת יש שם משהו שגרם לנו עונג וקשור בקבוצה שאנחנו אוהדים, אבל כמה מהם היו מאסטר פיס? יצירת אומנות? אירוע שמעניק משמעות אחרת למשחק? בקושי אחד בשנה במקרה הטוב.
מה שקרה אתמול בלילה בין ברצלונה לאינטר היה אירוע שלם. לא הופעה של שחקן אחד, של קבוצה אחת, של שופט, של קוון או של הקהל. הכל ביחד התחבר לכדי מאורע מכונן שהזכיר לנו שאיך שלא נהפוך את זה, ולמרות שהוא איבד מהרומנטיקה והתמסחר לזרא, כדורגל כפי ששוחק בין ברצלונה לאינטר, הוא המשחק היפה בעולם.
רויטרס
מתי התרגשתם ככה ממשחק? ובכלל לא קשור שרובנו לא מכירים את ההרכב של אינטר או לא אוהדים את ברצלונה. כשרואים בחורה יפה ברחוב יופייה תלוי באיך קוראים לה?
דברים גדולים בכל תחום, לא זקוקים לתיווך. אתה לא צריך מבקר אומנות כשאתה מסתכל על פיקאסו, ולא צריך להיות מומחה קולינריה כאשר אתה אוכל מנה טעימה. מה שברצלונה ואינטר סיפקו לנו אמש זה את הכדורגל כפי שהוא ביחס בין הצופה לכדורגלן וההיפך.
גם אם הם הייתם משאירים את הטלוויזיה ללא סאונד, ההתרגשות הייתה אותה התרגשות. אולי הייתם מפספסים את רעש המפגש בין הכדור למשקוף בשוויון של ברצלונה, אבל החוויה כחוויה לא הייתה נפגעת.
למעשה, אם זה היה המשחק הראשון שאיזה ילד צפה בו בעולם, או אם יש איזה אדם שזהו המשחק היחיד שצפה בו אי פעם, איך נסביר לו שהדבר לא מייצג שום דבר: שרוב חיינו אנחנו צופים בכפר שלם נגד ג׳רונה או בשפילד יונייטד נגד עירוני טבריה.
אלפי שעות של משחקים גרועים, מיותרים שהם תוצר של כדורגל ממוסחר וחסר מעוף או כישרון. שפעם היינו צופים בכל כך הרבה משחקים עד שנמאס לנו ונטשנו את הענף ובטח את המוצר חסר הרגש שנקרא ליגת אלופות.
אבל אז הגיע המשחק שצפינו בו אתמול, וקיבלנו תזכורת לאיך כדורגל אמור להראות, תזכורת ללמה אנחנו אוהבים את המשחק הזה גם כשנדמה היה לנו שנמאס לנו ולמה כשהוא במיטבו, הוא מלמד אותנו דבר או שניים על אושר, גם בימים קשים. עכשיו, נמשיך לשארית חיינו.
